גם וגם

אני כמעט מכור לערבים הבודדים הללו בהם אני חוזר הביתה מוקדם מהרגלי, מוזג לי את המשקה הקבוע שלי לשעות ערב בודדות ומתמכר לדיזינס ולדמיונות.
זה לא קורה הרבה, אבל כשאני מאפשר לעצמי לשחרר שוב את הנפש אותה כלאתי, להתיר מחסומים ולגעת בעבר, אז אני מרשה לעצמי להישאב לתוך הסרט.
למען הדיוק לסרט שבתוך הסרט. הפילם שניצרב לי במוח, מוקרן על דפנות העפעפיים כשאני עוצם את העיניים חזק.
פוקח את העיניים וממהר לגלוש לאחד מאתרי הפורנו האהודים מרשימת המועדפים שלי. מדפדף בסרטים רק בכדי למצוא את האחד שיחדד את הרזולוציה הויזואלית שמעיפה לי את הראש.
כמעט שש שנים עברו מאז ארומה.
זיכרון מוחשי של התחושות שלי דאז, צף ועולה כאילו והזמן עמד מלכת
זיכרון ממנה, כמה מדהימה היא הייתה.
סורק כל שלב ושלב.
ממרק את פיסות הזיכרון שלי מבלי להשמיט אף ניואנס, אף מולקולת זיעה, מילה שנאמרה, חיוך, אנחה או גניחה.
אף רעד או פרפור בגופי, גופה.
אף עווית.
מרגיש את הזרמים מתאספים ומתעצמים במעלה הירכיים לכיוון הזין. התכווצויות.
חייב לגעת בעצמי.
מצמצם את עיניי לכדי תריסים ומדמיין אותם היום כמו באותו הלילה במצלמה. לו הייתי יכול להעריך מראש שכך יתגלגלו פני הדברים.
נזכר.
נזכר איך האצבעות שלי לופתות את ההגה בחוזקה, מלבינות בקצותיהן, כאילו אני נאחז בגלגל הצלה.
זמן לא מועט שגלגלנו בינינו לבין עצמנו את הסיטואציה הזו, דנים והופכים בה.
אני מדמיין איך היא נמסרת למישהו אחר, הולכת אתו, מתענגת כפי שלא אדע לעולם לענג אותה.
המחשבות האלה מנחיתות לי את הלב ובו בזמן מקפיצות אותו מעלה בהתרגשות.
בעצם, אם להודות על האמת הרצון האמיתי שלי הוא לא למסור אותה, אלא שהיא תילקח, להיות פאסיבי, חסר שליטה על הסיטואציה.
היא תילקח ממני- כך אני רוצה.
משחזר איך אני סוקר את האדם היושב במושב שלצדי, הגבר בו בחרתי עבור המשימה, או אולי זה הוא שבחר בנו?
אני מנסה לקרוא בתווי פניו מה הוא מרגיש? מה מתחולל בו?
הוא נראה כ"כ יציב, בטוח ונינוח. משועשע מהמצב אליו נקלע.
משועשע על חשבוננו?
על חולשתנו?
יש לו מבט של ציפייה לבאות ואני די משוכנע שהסיטואציה הזו בה הוא יודע שיוכל לעשות באהובתי כבשלו מוצאת חן בעיניו, מעצימה אותו ומקטינה אותי.
אני שולח את מבטי אל מעבר לשמשת הרכב, מתבונן בה, ספונה בתוך מעילה בפתח בית הקפה הירושלמי, רועדת מקור ומציפייה.
היא נראית לי כ"כ פגיעה פתאום, חשופה לעיני העוברים ושבים, אוחזת במבוכה בשולי מעילה שלא יפתח חלילה. מתבונן בתנועתה הגמלונית בנסותה למשוך את חצאיתה מטה על מנת שלא תחשוף יתר על המידה. מבטה סוקר את הרחוב. בעיניים שלהיש דריכות, ציפייה, פגיעות והתרגשות.
אני אוהב אותה!
היא יושבת שם רועדת מקור ולרגע אני רוצה לוותר על הכל ולאחוז שוב במושכות ולא רק בהגה.
רוצה לגשת אליה, לעטוף אותה ולהדק אותה אל חזי, לשמור אותה בשבילי.
אבל כ"כ הרבה זמן דברנו על הרגע הזה, הגינו בו, הפכנו ופינטזנו שאני יודע ומבין שזה הזמן להרפות.
הלואי והייתי יודע לחשוב קצת פחות, לנתח פחות ופשוט לזרום עם התחושות.
אבל אני לא מסוגל.
אני מנסה להבין מה זה עושה לי? מה הידיעה שגבר אחר לוקח אותה, גורמת לי? למה זה מרגש אותי כ"כ?
מצד אחד הלב מתקומם, זועק עצור, מתנגד, ומצד שני הסקרנות הזו שלא מאפשרת להמלט, שדוחפת קדימה, למימוש.
אני רוצה שהיא תרצה, תתאווה אליו, תסחף.
אני יודע שכשהיא תהיה שם אתו היא תתמכר לתחושות, לעונג, תשכח מהעולם, תעוף, תתפתל, תגמור, תצרח, תזיע בזרועותיו.
ואני אשב בחדר אחר ואצפה בהם במצלמה, אצפה בה שוכחת את אהבתה אלי, מתמכרת ומתמסרת למגעו של האחר..
זה יכאב ויגרה בדרך מוזרה שקשה לי להבין.

מסתכל על הנייד המונח לצידי. מספר הטלפון שלה שמור עוד בזכרון. אפילו במועדפים.
נזכר איך אני מסמס לה. מילה במילה.

היא מנסה לפתוח את ההודעה והידיים שלה רועדות.
כמה אני מכיר אותה. מכיר כל תנועה שלה, כל קמט במצח, כל רעד בזוית הפה, כל נים.
יכול לדמיין מה עובר לה בראש כשהיא מנסה להתמודד עם המקשים והמלים בידיים קפואות.
אני מתבונן במבט התוהה שלה, מחפש, נבוך.
היא קמה אלינו, שולחת בו מבט חטוף, מהוסס, מנסה לתהות על קנקנו.
אצבעותיה לופתות את שולי המעיל.
היא עירומה מתחת ואני יודע כמה זה חשוף עבורך ומשפיל.

אני יודע שהיא רוצה בזה.
אני יודע שהיא מפנטזת על זה.
אני עושה את זה בשבילה.
בשבילי...
בשביל... לבדוק את הגבול.
אני עושה את זה כי...
אני לא יודע איך ארגיש אח"כ,
לא יודע איך ארגיש תוך כדי.
אני חייב שזה יקרה,
פשוט כי אני חייב לבדוק מה אני מרגיש.

המבט שלה מושפל, הלחיים סמוקות ונרגשות.
עוד רגע היא תהיה שלו.
הוא ישתמש בה כפי שיחפוץ.
לא תהיה לי שום שליטה.
אני אוחז בהגה, האצבעות לופתות אותו בחוזקה.
המבט שלי אטום, השפתיים קפוצות.
הוא שואל אם אני מגורה.
"עוד לא" אני משיב כלאחר יד.
"עוד לא".

ברקע קולות הסרט.
את מולי על מסך 27 אינצ'. כמעט בגודל מלא.
זורקת מבט מגורה מדי פעם. אני לא יודע אם את עושה זאת במכוון בכדי להתגרות בי או מנסה לברר מבעד לעדשה אם אני בסדר. אם אני זוכר לנשום.
אני רוצה שזה ייפסק אני רוצה שזה יימשך, עוד קצת, לעד.
נזכר וגומר.

מדי פעם אני עוצר לקפה בארומה עם עצמי. יושב באותו השולחן שאת ישבת בו ומסתכל קדימה לכיוון מכונית אקראית החונה ממולי.
מדי פעם אני פוגש בך ואנחנו מחליפים חיוכים, חיבוקים וסוד.
מדי פעם אני מתגעגע, מקנא, רוצה בזה שוב, חושק לגעת בך, לטעום, לקחת, לגנוב חזרה.

מכבה את המחשב ועולה לחדר בעקבות קולות השינה הנשמעים משם.

אני מתכרבלת במעיל ובוהה באנשים החולפים מולי.
קר בערב הירושלמי הזה ואני מרגישה כ"כ חשופה.
מצטערת שלא התעקשתי אתו שירשה לי ללבוש לפחות תחתונים וחזיה מתחת למעיל הגדול.
כך, עירומה וחשופה מתחת, אני מרגישה יותר כילדה פגיעה מאשר כאישה סקסית.
"ארומה" 19:30, הרחוב הומה ואני תוהה אם מי מהאנשים שחולפים על פני קולט את הפגיעות החשופה שלי.
מנסה למשוך את החצאית מטה, לאחוז בשולי המעיל.
"לא רכוס" הוא הורה ואני לא רכסתי.

תוהה במי הוא בחר? מי בחר בנו?

שוב המחשבות האלה- האם אספיק?
האם אהיה מספיקה?
האם הוא יחשוב שאני יפה מספיק? מוצלחת מספיק? מפתה מספיק?
אני מרגישה שהמוח שלי עובד בחצי התפוקה וכנראה פחות ובו זמנית גלגלי השיניים מתחככים זה בזה ללא הפוגה, מאיימים להטביעני.

אני מודה בפני עצמי שהסיטואציה הזו בה אני נלקחת ע"י גבר אחר מגרה אותי, מצמררת, מבהילה, מסקרנת, מפתה.
אני מרגישה את הגירוי הזה.
מתבוננת באנשים החולפים, מסמנת לעצמי בכל פעם גבר חדש. האם זה יהיה הוא?
האם הוא זה שיקרב אלי ויקח אותי משם?
האם גם לו מבט תוהה ומחפש, או אולי יציב ובטוח. מי אני רוצה שהוא יהיה מהגברים הסובבים אותי?
ואיך אדע שהאיש שלי שומר? מגן? רואה אותי גם?
איפה הוא יהיה?
אני נזכרת במעורפל שדברנו על מצלמה.
האם אדע להיות בלעדיו?
אני יודעת שכשזה יקרה אני אשכח מהכל, אתמכר לתחושות, אתענג על הרגע,
אפסיק לחשוב.
רק להיות שם, להרגיש, להריח לטעום מגע אחר, טעם אחר, להתמכר, להתמסר.
אני מרגישה בהלמות הלב שלי.
העור סומר מההתרגשות ומהקור, גם הפטמות.
אני לוחצת את הרגליים זו לזו, מרגישה את הסערה, חשה בנשימה הכבדה שלי, הנרגשת.
האם אזכור אותו?
אזכור להרים מבט למצלמה ולוודא מה שלומו?

צפצוף הנייד מעיר אותי מהדמיונות.
היד שלי רועדת כ"כ שאני בקושי מצליחה ללחוץ על המקשים הנכונים כדי לפתוח את ההודעה.
האותיות מתערבבות לי.
בסוף אני מצליחה למקד- הם כאן. מטרים ספורים ממני, בתוך המכונית.
לו רק ידעתי שהם צופים בי, אני מרימה מבט נבוך ומחפשת אותם בעיני.

אני צועדת לקראתם במבוכה, מחזיקה בידי את המעיל שלא יפתח.
מנסה לבחון אותו, את הגבר הזר שעוד רגע יעשה בי כבשלו.
את הגבר שנבחר עבורי.
מציצה בו, מרגישה את החום בלחיים, את הסומק וזה רק מביך אותי יותר.
נעמדת במרחק בטוח ומחייכת חיוך מושפל.
הוא מסמן לי להתקרב.
בוחן.
אני כמעט לא מעזה להרים את העיניים.
מציצה, אבל לא באמת.
לא ממש קולטת.

הוא מורה לי לפתוח עבורו את המעיל, להראות לו אם עמדתי במשימה.
ככה, באמצע הרחוב, בלי לבדוק מי רואה עוד, מי מבחין בי.
שוב אני מקללת את היעדרם של התחתונים והחזייה. כמה מעט בד, יכול לנסוך כ"כ הרבה בטחון.
בטחון יחסי,
ועכשיו אני חשופה, מעורטלת.
אני מרפה משולי המעיל הלפותים בידי ופותחת, מנסה לחייך. הברכיים שלי רועדות, מסגירות.
אני בטוחה שהם יכולים להבחין בפעימות הלב שלי, שפשוט מאיים לזנק החוצה.
אני מציצה גם באיש שלי שיושב ולופת את ההגה. אני יודעת שקשה לו ואני יודעת שהוא רוצה בזה.
לפחות חושב שרוצה.
אני מרגישה ששנינו נמצאים עכשיו בסוג של מצוקה ובדיקה של מקום שבחרנו בו ביודעין.
מקום של סערה, רגשות והתרגשות.

הזר מורה לי להרים רגל אל חלון הרכב. יש לו קול חם כזה וזה מעודד אותי קצת.
אני מרימה מגף גבוה. הרגל שלי חשופה.
גם הכוס.
הוא נוגע.
היד שלו חמה,
העור שלי קפוא.
הוא מלטף את העור הלבן, מותיר סימנים ורדרדים של מגע.
הוא גולש עם היד פנימה.
אני מפסיקה לנשום.
האיש שלי מסתכל בנו מהצד.
אני מרגישה כמה חם שם ורטוב.
אני יודעת שהוא מרגיש.
אני יודעת שגם האיש שלי יודע כמה אני מוכנה עכשיו.
מוכנה עבור מישהו אחר.

ארומה 19:30
שם היא חיכתה, בדיוק לפי ההוראות.
תדרוך קצר של בן זוגה הוביל אותה להמתין לנו בבית הקפה במעיל לא רכוס ובחצאית עם גרביונים עבים עד לברך.
ללא ביגוד מיותר מתחת למעיל או לחצאית.
הגרביונים אתם שואלים? טוב, בכל זאת קר בערב הירושלמי ואנחנו רחמנים במהות.
מלאה היא הייתה, בדיוק כפי שאני אוהב.
מלאת אישה עם מבט מזוגג, מבוהל, מצודד, מצועף, מסוקרן, מחורמן. בדיוק כפי שאני אוהב.
חומר גלם להשתעשע בו, מהסוג שעל פניו נראה כי אפשרי בקלות להסיר ממנה את המחסומים ולשוט על כנפי הדמיון.

מציץ בה מבט אחרון. רואה אותה מכורבלת במעיל קורדרוי חום ארוך ושלובת רגליים, בוחנת את אותם גברים ממהרים החוצים את טווח ראייתה על המדרכה.

אולי זה הבחור המוכסף עם תיק העור שחוצה בצעדים זריזים את הכביש לעברה, נראה כמו עורך דין. ואולי זה האיש שנשען על עמוד התאורה ומדבר בנייד, מכפה בידו על פיו ומצמיד את המכשיר לאוזנו לבל יאבד מילה מהנאמר בשיחה. מישירה בו מבט לראות קמט בין עיניו, קמט של ריכוז.
היא לא מספיקה לראות אם הטיית ראשו הייתה בכדי להחזיר בה מבט משלו וגבר חסון מתקן את הכיפה שעל ראשו שנשמטה במשב הצונן, מאט את צעדיו מולה, משתהה ומסתכל בה כמנסה להיזכר אם קיימת ביניהם היכרות מזמנים עברו. הייתכן שזה הבוחר?

כולם נראים אפשריים בעיניה. כולם כל כך זמינים וקיימים ברגע זה בתודעתה שתימחק אוטוטו על-ידי.
אנחנו יושבים ברכב החונה ממול. אני לצד הנהג, בחלון פתוח, צופה בסרט שבה היא הכוכבת הראשית של עצמה.

בא לי כבר לאסוף אותה ולהתחנגל איתה כשבן זוגה מריץ סרטי פורנו על הסיטואציה. סרטים שקרוב לוודאי גורמים לו לטפטף. אחד הסרטים היותר חביבים עלי.

אני אומר לו שזה הזמן לסמס לה.

אני קולט את רעד ידה הארוכה והעדינה בזמן שהיא קוראת את המסרון. יותר מדי זמן עבור קריאה אחת בודדת. אני מכיר את השלב הזה שהכול בו מתערבל ואתה רוצה להחזיר לעצמך קורט של שלוות נפש אז אתה נאחז באותיות שלמדת בכיתה א'. הבעיה היחידה היא שגם צריך להבין את המילים הכתובות ואת ההקשרים ביניהן.

לבסוף היא קמה, חובקת את עצמה ופוסעת לקראתנו מגלה להפתעתה שהיינו גלויים לפניה, לו רק יכלה לדמיין את הקירבה.
אני מסמן לה שתיקרב לחלוני. היא נעמדת במרחק בטוח מחייכת חיוך נבוך ומושיטה את ידה לשלום.
מרכינה את ראשה ומוודאה שבן זוגה יושב לצידי. מזה זמן הוא לופת את ההגה בשתי ידיו, כאילו ואומר שכל עוד הוא שם הוא עדיין אוחז בהגאים, מתקשה להיפרד מהשליטה.
הוא מהנהן לעברה קצרות והיא מחזירה את מבטה אלי.
בכל אותו רגע שברירי אני אוחז בידה שהושטה לי לשלום.

לבסוף אני שובר את השתיקה הארוכה: "שלום יפה. לפני שתכנסי לרכב תראי לי איך מילאת את הוראות הלבוש שלי אבל מבלי להסתכל לצדדים. אלי, רק אל תוך עיני".
בחיי שהרגשתי איך פיק בירכיה גרמו לה למעוד בעמידתה. לא הקור המכה ולא המעידה מנעו מבעדה לפרום בתנועה בטוחה את כפתורי מעילה ובתנועת קסטרו להציג לכבודי לראווה את חמוקיה המלאים, בשלים בעסיסיותם.
"עכשיו יש חלק נוסף. תרימי רגל גבוהה ותניחי על אדן החלון."
היא מטה את גופה לאחור, בגמלוניות מסויימת מצליחה להרים את רגלה החנוטה במגף עקב גבוה ולהניח על אדן החלון.
אני מלטף במעלה השוק מתעכב בשיפולי הירך החלקים, מגשש את דרכי למפשעתה.
תנועה בלתי רצונית ואנחה.
אני עוצר לרגע ומנקב בה מבט מחוייך, "אני חייב לבדוק, את מבינה, נכון?" היא מחייכת חזרה ומאשרת את דבריי בתנועת כן מתמשכת בראשה.
מפשעתה רגישה ורכה, נטולת תחתונים. אני מחדיר אצבע בוחנת לתוך הכוס החלקלק והחם שלה. לפחות משהו נשאר חם כאן הלילה הזה.
נעים.
לשנינו.

כנסי מאחורה, אני מורה לה, אך לא ממהר להוציא את האצבע מהכוס המרטיב.
גם היא לא ממהרת להוריד את הרגל.
לוקח קצת זמן עד שהמוח מפרש שוב מילים לאחר שגזע המוח מתחיל להיכנס לפעולה.
לבסוף היא מצליחה לעמוד שוב על שתי רגליה, נכנסת לרכב ויושבת מאחורי.

בן זוגה מתניע ונוהג לכיוון בית המלון שקבענו מראש, כעשרים דקות נסיעה מביתו.
אני מגיש לה שני מצבטים המחוברים בשרשרת שבידי ומבקש ממנה להצמיד את המצבטים לפטמות הזקורות שלה. לפעמים הקור דווקא משחק לטובתי.
משיכת האוויר בלועה מסמלת לי שהיא מחוברת. אני אוחז בשרשרת ומושך בה קלות בכל פעם שאנו נעצרים ברמזור אדום. היא מגיבה אלי, מגיבה לאדום.
אנחנו מתקרבים למלון ואני מביט בו מביט בה דרך המראה.
"הכול בסדר?" אני שואל. הוא מגייס לקולו קוליות ועונה לי שבטח, מעולה.
"מתגרה מהמצב? מתחיל להרגיש תנועת חשקים בתחתונים?" אני מקשה.
"עוד לא, אבל זה יבוא" הוא מודיע ונושך את שפתו התחתונה מבלי משים לב.
"אני בטוח. כשתגיע הביתה תתחבר למסנג'ר, אנחנו כבר נקרין לך סרט במצלמה" אני עונה.
הוא עוצר את הרכב בפתח המלון, אני יורד ופותח לה את הדלת מסייע לה לצאת בצנעה ומלטף את שערה.
אני משלב את זרועי בזרועה ואנו פוסעים לכיוון הכניסה.
לאחר כמה צעדים אני מסובב את ראשי אליו. הוא כבר לא שם.

(המשך יבוא, או שלא. הוא כבר קיים)

אז אולי הפתרון זה לנסוע לקנות סיגריות בגשם, לשים שירים מלנכוליים בעוצמה ולנסות למצוא דרך לתפוס ראש לפורקן מתחים ריגשיים ופיזיים.
אז בינתיים התחברתי לגיטרה ולאורגן כדי לעשות רעש לשקט וריגשה לעצמי וחיזקתי את המלודרמה בנוזלי אל-חישה מחדדים.

יש מישהו בעברו השני של הקיר שיכול להצליף ממרחק?

היא שמש זוהרת, נושכת בצריבתה. רק תעמוד לרגע חשוף מדי ולא מוכן.
אני ירח מאיר, לפעמים מחשיך. ירח שתלוי שם תמיד, מכיל, מחולל הגאות והשפל. גם כשלא מתגלה במלואו.
וכשאני מחולל שם אדוות ומציק בנגיסות נדיבות מהחול, יורה בי השמש יריקות אזהרה של אש.
כתמי שמש נקווים בלבן, נטולי כווייה או משרפה, רק מכאוב.
והסהר בשתיקתו משפיל מבט ומשפיע גליו בהתכנסות המכה בזוהר הזורחת. מאפיל כתמי לובן באדום. מקפיא דאבה.

ויש רוח ויש צל, סימביוזה של יין ויאנג.
ויש אדמה ושמיים, ריקוד של גם וגם.

שאחרי זמן רב שבחנתי לעומק את הפוסטים של 3 קוראי המסורים + עשרת חביבי המועדפים, מצאתי זמן לשוטט בפוסטים נוספים למען ארחיב את אופקיי וידיעותיי הדלות.
כך יצא שגיליתי שוב כמה המקום הזה חביב עלי.
פוסטים בני שורת אמירה שמעלה חיוך ולצידם פוסטים המעוררים מחשבות עמוקות בלב איש.
פוסטים ששואבים אותי חזרה למקום טלטול הנפש וכמיהה לטלטול הגוף, לצד פוסטים המחייבים תגובה הומוריסטית/רצינית מצידי.
כך יצא!

כך יצא ששוב אני מוצא את עצמי בדיון פנימי עתיק ומוכר האם הריגוש הזה הוא המהות, המקור.
האם ניתן לוותר עליו מרצון. האם ניתן לוותר על פנטזייה כלא הייתה מעולם או רק להצניע אותה לעכשיו או לעולם.

כך יצא שהתגלגלה אלי במקרה השאלה - האם אותו ריגוש בדסמי, טבוע בך מהייסוד ואין לו קורולצייה לאושר.
האומנם ריגוש שונה מצליח להחליף את מה שטבוע בך באופן כזה שהתחליף משתווה למקור?

מה שבטוח, שההימצאות שלי כרגע באתר מחרמנת אותי יותר מאשר לפני רבע שעה כשגלשתי בכלכליסט.
(טוב נו, עכשיו כולם יגיבו לי על הכלכליסט. תמכור, תמכור!).

והחרמנות שלי היא ריגוש הניזון ממילים.
אז ככל הנראה בכל זאת יש הבדל בין מילים המתארות שליטה בנשמה ועוצמה בגוף לעומת מילים המתארות שליטה באופציית PUT ועוצמת הנר היפני.

כך יצא שהפסדתי גם מזה וגם מזה.

גם וגם

ואצלי, אחרי הפוגה מסויימת ובעקבות אקשנים של שבוע שעבר, מתעוררים חשקים להילולה.

גמית מפנטזת.
מפנטזת על ביקור בחנות כריות ברח' קינג ג'ורג' בת"א. חנות גדושה בכריות פרחוניות עם ריקמות ציפורים ובצבעים שיתאימו לסלון.

לי תל אביב נשמעת מצויין להילולה. אפילו הזמנתי חדר במלון ויש לי ספנקר חמוד שקיבלתי מתנה שבוע שעבר ממספר 1. כריות צבעוניות זורקות אותי דווקא לגוונים המתחלפים שיווצרו על ישבניה העסיסיים.

גמית מפנטזת.
מפנטזת על חדר במלון, לנוח אחרי מסע קניות, להתכרבל בתוכי, להתחמם לפני או אחרי ניענוע זוגי ולהירדם עד לארוחת הבוקר.

אני מדמיין את הזוגי כבסיס התחלתי להמשך. פתוח להרחבה. כך אני חושב שצריך לחגוג יומולדת לגמית - פתוחה להרחבה.
ובכלל, לפני ארוחת הבוקר אני רואה בה כארוחה לילית משביעה ומסופקת.

יאמי המאמי הזאת.

ברביעי הם היו כל כך יפים ביחד, הרגשתי שאני תורם לאחדות.

בחמישי הם היו כל כך יפים ביחד, הרגשתי שאנחנו תורמים לשייכות.

בשישי הם היו כל כך יפים ביחד, הרגשנו שאנחנו תורמים לתשוקה.

ובשבת התשוקה האחידה כבר הייתה שייכת לכולם.
שבת ותינפש נפשי.

ככה לפעמים בא לי לקלל חזק.
ולא שאני לוקה בתסמונת טורט ככל הידוע לי.
קללה מופיעה אצלי במרחב הסקלה שבין זעם לשמחה.
בא לי לקלל בעוצמות כשאני בזעם ללא גבולות או בשמחה שאינה יודעת גבול.
ואם יש קהל מאזינים צעיר סביבי ואני מסוגל לשלוט בעוצמת הקללה העסיסית, אסנן "כוס אמק ערס", כאשר הערס הינה תוספת שקטה יותר ובעל נופך הססני.
בא לי לקלל כאשר אני בשיא הזעם-תסכול-עצבים-קריז או שמחה שמרגשת אותי ככה לפתע פתאום, ללא הכנה.
אז עכשיו כשאני לוגם מהערק (מה אכפת לכם שאני כותב ערק ולא ארק כפי שכתוב על אריזת הבקבוק המתאשכנז) ושואף מהסיגריה, לא משנה איזה שם יש לה ומה היא מכילה, בא לי לקלל.

ותוכיחו לי שאין בסיס הגיוני לקללות באשר הן או לתוכנן.

ולמה לקלל? זה מוביל לפורקן מיידי? אני לא יודע. לפעמים האפקט הוא הפוך ומגביר את הזעם/שמחה שמצטברת ונאגרת בתוכי.

אני יודע, יש דרכים נוספות שמובילות להתפוצצות ורגיעה.
כוס אמק! זה מה שאני צריך ועכשיו!

הדלקת נרות ואגירת החלב
גמירות, הגמרות ואגירת החלב
ברכות וברכיות בעוצמת הרכות
Femdom
תחנונים ותפילות למימוש
יהודה מכבי מרחוב החשמונאים
או לחילופין:
ניסים ונפלאות
קישורים וקשרים
ובמקביל:
התרות ואישורים
Instructioni
1 נר התמיד, או שניים ושמש למישוש ושימוש
2 סופגניות עם פיטם אדמוני
1 סביבון מתהפך נופל וקם
50 דמעות חנוכה לדמי כוס

איפוס.