גם וגם

כל פעם מגלים משהו חדש ליצור בו, כמו פלסטלינה של החיים.
נגיעות.
אוהב לגעת ברגש, לראות את האישונים מתרחבים וגדלים את העיניים נפקחות כאינסטינקט לליטוף האגו.
אוהב לגעת בפיזיות, לראות את חידודי העור ותגובת השרירים. כמו נגיעות עדינות בחימר הקר שמתחמם לאיטו ונמתח אל גבולותיו.
אוהב לגעת בנפש, לעסות את הלא נודע אל המוכר. להציב מראות כמו בלונה פארק המציגות זוויות חדשות וישירות אל פניו המופתעים של המתבונן.
אוהב לגעת בעצמי – ברגש בנפש בנשמה בזין.
לחפור ולסגור,
לדמיין ולחקור,
לדקור ולשבור,
לאונן ולגמור.

כשהעולם בחוץ סוער אני עוסק בשיברונים שלי ולרגע זה נראה לי פאתטי וקטן.
כשהעולם בחוץ חוגג אני מדוכא מאי יכולתי להתמודד עם אותם שיברונים שמציפים אותי בפינה אפאטית אחת ועדיף בפינה כי באמצע מדכא מדי.
כשהעולם בחוץ מייצר גלי מחאה אני מרגיש איך השיברונים מתלכדים בפנים לכדי דמעה אחת מאוחדת ועמידה מכדי להימחות.
כשהעולם בחוץ מאיר אני מוצא את עצמי מאבד טעם בלצפות לשביב תייל של נורת ליבון שתאיר

אני תוהה אם בכלל עדיף מקבץ שיברונים רציף גדול מסך כל חלקיו או שקל יותר להתמודד עם בום אחד גדול וגמרנו?!



מנסה לשנן ולהפנים משפט בסיסי ופשוט: "על הזין שלי", אבל אפילו את הזין שלי זה כנראה מרגש מדי.

משהו 10
פורסם לפני 13 שעות ב - 24 ביולי, 2011 בשעה 21:11
מחנק –
הבטחתי במובן מסויים שזה לא יהיה פוסט מכאיב. אז אם אני ניסחף רגשית ומפליג בדוקרני תעצרו אותי בטרם עת, חי או מת.
הפער בין ציפיה להתעלמות יוצרת גודש בגרון. אז אם כבר מישהו יורה, אבקש לכוון ישר לגודש האבן השחורה.

שמחה –
משנה לשנה כוחו עולה.
חגיגה, אומרים בכפר יש מסיבה, אנשים שמחים, ומאושרים
ואדם אחד,
למה לא
מי צריך יותר
סחטיין עליך יא צ'יטה

בלבול –
השפחה כנראה ראתה יותר מדי.
תפסה אותי בביצים, סטרה לי לפנים, ולפני העוקצנית (תיכף נגיע אליה) קראה לי עבד.
העולם התבלבל, העונות התחלפו, ואותי לימדו שהסנונית מבשרת את בוא האביב.
בחיי שמד המעלות המתעלל כבר זועק שקיץ פה.
אז אני מבקש לספר לסנונית שהחום כבר כבד מדי עבורה.
רצוי שתחפש צל.

אובדן –
פעם היו אומרים "יש לו את המחלה"
פחדו להגיד את שם המחלה בכדי לא לתת גושפנקא לאמת.
כי לחמוק מלקרוא לילד בשמו מאפשר לך לראות את המציאות שלך כפי שאתה משכתב אותה.
כך שכשתמיד דיברנו על פנטזיות, לא נתנו לעובדות לבלבל אותנו, נתנו להם להסתעף ליובלים רבים כדלתת הנילוס.
אתמול מישו קרא לילד בשמו ולילו הנהנה בהסכמה.

זעם -
לכל אחד המציאות שלו.
הסרטים שהוא יוצר לעצמו ובוחר לראות בכדי לחיות טוב יותר עם המציאות (שאינה קיימת באמת)
קוראים לזה "תסמונת האי הירוק".
ולמה אני אומר את זה?
כי האמנתי שהסרט צבעוני ובתלת מימד
כי שדדו לי את התסריט שלי ככה באמצע היום. מישהו קם לי פתאום באמצע הסרט ועבר מול המסך.

בדידות -
אנשים שמפחדים להשתעשע בדמיון שניחנו בו, בוחרים במציאות אפורה.
הזמנתי היום הדום אפור כהה שישתלב לספה אפור בהיר שיש לי בסלון.
ברגע האחרון ויתרתי על הדגם עם העיגולים הורודים ניאון.

הלם –
מה עשוי להכניס יותר לשוק
After after after after after after Care
או ניתוץ האשליה?

כאב (אופטימיות) –
זה כואב,
זה יכאב
אבל בסוף זה ישתחרר.
לימים זה נשכח כאיננו
אבל כשהערב אורב
אומר לך כך בינינו
פחות אבל עוד כואב.
זה שיר כאב - שזורם אל האופק
שיר אהבה - שעל סף התהום
בין דמיון למציאות
בין היצר לשפיות
קו הגבול הוא חבל הליכה
לעבוד את החלום
לחכות לסוף היום
שם האושר ינסה אותך.

השלמה –
השפחה שקראה לי עבד והזליפה חומר תבערה באוזני שילגי.
שמעתי שלצד גל החום הכבד רוחות חדשות מנשבות פה.
אוקי, הוכחת לי שציפורניים עלולות להיות נשק קטלני המותיר תזכורת
רק שלא תגידי שלא שיסנת אותי בחזרה אצל צ'יטה.
עכשיו אנחנו תיקו

ריצוי -
אז אף אחד לא ירה בינתיים ולא הפסיק אותי באמצע.
אולי כשנגיע לסוף תקום בת קול ותגדע גם את פס הקול של הסרט בזעקת שבר.
השתדלתי להיות עדין עם עצמי לשם שינוי.
ואם מדובר על שינוי, אז ככל הנראה ניתן להסתגל למקום חדש.
האדם הינו יצור סתגלן מיסודו, טוב מיסודו, הולך עם העדר, מרצה, ותרן, פשרן וזוכה לחיי נצח בעולם הבא.
או שלא.
[b]

����/�?

--------------------------------------------------------------------------------

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 13 שעות על ידי בכוח המוח {Aion} • הגב להודעה זו
ואז מגיע הגל באופק, ואתה נושם עמוק ומתכופף, עוד מעט העוצמה שלו תטלטל אותך מלמטה, ואז הוא יחלוף.

(כתבתי את זה כי לא היה לי מה לכתוב. זה נדיר שאין לי. חיים זה פאקינג דבר מורכב מכל כך המון..)

}{

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 13 שעות על ידי gamVgam(שולט) {גם וגם} • הגב להודעה זו
העיקר שהגבת.
תודה.
מורכב מהמון %&^)&^%&^$*
אז אני כותב וצולל מתחת לגל שהיריות יחלפו מעל הראש.

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 12 שעות על ידי שולץ s {יהלום נא} • הגב להודעה זו
חשבת לרגע שאולי רצתה להעיף אותך מהביצים?
שמעתי שזה הכי מעיף.
ואתה רוצה לעוף לא?

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 12 שעות על ידי gamVgam(שולט) {גם וגם} • הגב להודעה זו
לא.
הכי מעיף זה כשהשיערות של הביצים קשורות מהמרפסת של 2C בעזריאלי ואז שוקי זיקרי עובר לידך עם מספריים ומרחם עליך.
מה שנקרא לרדת בגדול+לעוף על איילון.

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 12 שעות על ידי צ'יטה(שולט) • הגב להודעה זו
אני מפסיק אותך באמצע
אוהב אתכם נורא
לא נורא
חיבוק ענקי
}{

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 12 שעות על ידי gamVgam(שולט) {גם וגם} • הגב להודעה זו
הייתה פעם פרסומת לתשלום אגרת הטלויזיה.
לא נעים - לא נורא.
יקחו לך את הטוליזיה - לא נעים.

אז בהחלט לא נורא, אל נורא, רק עלילה שהופסקה.
אוהב בחזרה
תודה.

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 12 שעות על ידי אתנה • הגב להודעה זו
אני נותרתי מבולבלת ועם רצון לחבק אותך.

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 12 שעות על ידי gamVgam(שולט) {גם וגם} • הגב להודעה זו
😄
"מבולבלת" - ראי סעיף 3 א' קטן "בלבול".
והרצון מתקבל בברכה.

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 11 שעות על ידי לילימיי • הגב להודעה זו

אוהבת את הכתיבה שלך, ברמה.
החיים - עליות וירידות,
ולפעמים יש קצת סחרחורת בסיבובים.

שבוע טוב (:



תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 11 שעות על ידי gamVgam(שולט) {גם וגם} • הגב להודעה זו
😄
ממרום שנותי כבר הבחנתי בכך.
"וגם" (לדעתי) חושבת שאני עשיתי דוקטורט בנושא
וסחרחורת אני אוהב. אפילו כתבתי פוסט בעניין לפני כמה שנים.
אבל עוד 2-3 תגובות מפרגנות כמו שלך אני כבר אוכל להצביע על המגמה.

שבוע קסום גם לך.


תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני 10 שעות על ידי מקועקע(שולט) • הגב להודעה זו
אואווווווווווווו
מה אומר ומה אדבר?
כשקראתי את עניין האובדן עלה בי רצון עז להתנצל ועכשיו אני חושב על זה שלא היתה לי כוונה רעה אמרתי את שעל דעתי (הכי פדיחה שזה בכלל לא קשור למה שאמרתי אתמול וסתם אני לוקח קרדיט חחח)
חוץ מזה נראה לי שיש לך מלא אקשן מעניין וכייפי(עדיף על החלפת טיטולים 10 פעמים ביום ובלילה תאמין לי) אז פשוט תהנה ממנו ואפילו מהזעזועים שהגל מביא עימו
ולסיום אני עם אתנה ברצון לחבק ועם צ'יטה באהבה אליך
לילה מבורך מלא שעות שינה

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני שעתיים על ידי gamVgam(שולט) {גם וגם} • הגב להודעה זו
עכשיו אתה כבר יודע הרבה יותר.
רק הרבה יותר עמוק ורגשי.
כמו ריצה בשדה מוקשים שתלויים ומתנדנדים כמטוטלת בגובה הראש.
ושעות שינה זה לא הצד החזק שלי,
כפתור ופרח אתמול.
תודה.


תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני שעתיים על ידי שלגי(נשלטת) • הגב להודעה זו
אני מודיעה בכך רשמית שאני לא זוכרת דבר.
כנראה שאני בהדחקה קשה.

וחוצמיזה גם אני אוהבת אתכם נורא, אז סימן קטן - זו רק מזכרת לאהבתי, לא?

תגובה ל: משהו 10
פורסם לפני שעתיים על ידי gamVgam(שולט) {גם וגם} • הגב להודעה זו
תזכור-את-זה.
אזכור את זה,
עד שזה יעבור 😄

אוהב בחזרה.

מעניין ממה הן נולדות? מחסך ומצורך?
מה מניע אותן להיווצר? סקרנות ושעמום?
האם זה יצר קמאי? היסטורי?
פנטזיה היא בכלל יצר או מחשבה?
יותר מדי שאלות.
אני רק יכול לפנטז שיהיו לי תשובות אחידות מתמימי דעים בעניין.

לדעתי פנטזיה חייבת להיות ברת השגה ומימוש.
גם אם אינה תמומש לעולם, עצם יכולתה להוות מציאות מצד הפנטזיונר מכשיר אותה בעיני להיקרא פנטזיה.
אופציות עתידיות שאינן אפשריות (והסליחה עימכם ועם מנהל הבנק שבזבזתי היום שעות רבות מדי בשוק ההון) לא יכולות להיקרא בכלל אופציה, כי אין לאפשרויות אלו זכות או יכולת להיבחר.
אין לפנטזיה כזאת זכות קיום.

אז בואו אחרי ונלך לרגע רחוק.
רחוק מאד אפילו. נראה לאן נגיע.
לירח, למאדים - יש לי פנטזיה לבקר שם בחיי.
האפשרות קיימת, מי יכול להגיד לי שלא? זה לגיטימי להאמין.
לחיות חיי נצח (כמעט) בריאים (ומאושרים), - מאמין שעוד ימצא השיקוי בעתיד לבוא, שיאפשר יצירה וצמיחת תאים בקצב תמותת אחיהם. שנחיה כמו מתושלח ונח עד גיל 260.
להפוך בגלגול נשמות לתא סינגולארי שכולו אהבה (קצת הרחקתי לכת) - מכיר אישית כאלה שמאמינים בכך בכל לבבם ופועלים ועושים בשאיפה לבוא הרגע.

אמנם יש לכולנו צרכים משתנים ואי מילוי הצרכים והתעלמות מקיומם לאן יוביל אותנו?
לוואקום.
לריק הדורש מילוי.
ריק המעורר תסכול שחייב להתפרק מתי שהוא, איכשהו, אפילו על ידי התחברות לצורך מידי אחר.
או לחילופין התעלמות מהצורך יעורר שוב את הפנטזיה.
אבל טענתי שפנטזיה שאינה אפשרית אין לה זכות קיום, כאילו ואינה קיימת.
לפנטז שמחר בבוקר אקום בן 16 זה פתטי.

כל שנותר הוא להאמין כי ניתן.
משום שברגע שהפנטזיה מאבדת את אמוני אני מרים מכשולים וקירות בכדי להגן על עצמי לא ליפול לאשליית שווא.

אז זהו, שאשליית שווא היא הנוגדן לפנטזיה, החסם אותו צריך לזהות.
המילה פנטזיה לשמחתנו משדרת דבר עילאי, מרומם נפש, משמח. (רק המשקה פנטזיה היה באמת חרא).
אז תפנטזו על מה שבא לכם, אני אמשיך לפנטז רק על מה שיכול לבוא לי.
גם אם לעולם לא יבוא.

רביעי - 20 יולי 2011
בא לי..... בהשראתם של כמה וכמה
פורסם לפני 9 ימים ב - 20 ביולי, 2011 בשעה 21:20 בא לי מסיבה שווה כזאת עם אנשים שאני אוהב ממש והרבה אלכהול, מבלי שצריך למחרת לקום לעבודה.

בא לי לראות אנשים מאושרים סביבי.

בא לי לשבת על הר במדבר מול ירח מלא (מרשה לעצמי להתפשר גם על המרפסת) עם תחתונים ובירה ולהרגיש את השקט מחלחל בתוכי ויוצר בי חיוך.

בא לי שינוי מבלי לפחד מהשינוי. כזה שיחליק לתוך חיי ואומר לעצמי "איפה הוא היה כל השנים האלה. ממה פחדתי כל כך?" לצאת עבודה בכייף, לנסוע פחות ולהגיע הביתה באור יום - לבית שהוא HOME ולא HOUSE, זוטות שכאלה, מה כבר ביקשתי.

בא לי שלילו תבין את הרמזים ותעיף אותי קיבינימאט ואף תגדיל לעשות באופן מנטלי בהפתעה לא צפויה.

בא לי שהלב ידפוק חזק חזק מהתרגשות ואני לא אתקשר בהיסטריה לנטלי (אלא אם נטלי זה השם של השכנה הצרפתיה החדשה)

בא לי שאתעורר בבוקר ואגלה שאני בעצם לא מעשן כי מעולם לא עישנתי,
לצאת באופן טבעי להליכת בוקר ולאימוני יוגה כפי שהייתי נוהג לעשות פעם,
שכשהמלצר יבוא עם התפריט אבחר בסלט עשיר כי זה מעדן אליו אני משתוקק,

בא לי לגלות שעם הריבית שאקבל על הפקדון שאמצא בחשבוני מחר אסגור את החודש בלארג'יות.

בא לי לחזור לטפל, לנגן, לצייר, לעסוק ברוחניות.

בא לי שהפנטזיות לא יגמרו לעולם ותמיד ימשיכו להרטיט, להרעיד וללבלב.

ובלי בריאות אי אפשר, אז בא לי גם מזה.

איפה פיית המשאלות כשצריך אותה נואשות?
16 תגובות 4 ����� ������ �� ��

ראשון - 17 יולי 2011
מתעסק בזה
פורסם לפני 13 ימים ב - 17 ביולי, 2011 בשעה 10:08 מתעסק בזה...

במילים

במשפטים

בתחושות

בניטרול החלקי שהייתי בו

בציפייה

בגירוי

ובחוסר הידיעה של מה שקורה שם אחד לאחד

כן, היה שיחרור מצידי.

לתת לדברים לקרות.

לשמוע ממך את הלמות הלב שלך, ההתרגשות

השחרור שלך

כלפיו

אך גם כלפי,

להחיש את דופק ליבי.

שיתוף הפעולה שלך מתוך עצמך ועוד במחשבה שלא אני יצרתי את המצב זרקה אותי בבת אחת להרגיש. להרגיש שזאת בחירה שלך מתוך רצון עצמי.

נראה שהפעם האמיתיות גברה והובילה את שנינו למקום קצת שונה

גבוה יותר ונמוך יותר

היכולת והרצון להישאב בבום גברה על החשש, הורידה חומות

שחררת מהאחיזה כמעט בטבעיות ונתת לעצמך להיות מובלת.

אני לא הובלתי ולא הובלתי, לא אקטיבי ולא פסיבי.

אני הייתי נייטראלי.

את היית זנותית.
12 תגובות 2 ����� ������ �� ��

שבת - 16 יולי 2011
זמן חפירה והיא לא מבינה באותיות האלה.
פורסם לפני 13 ימים ב - 16 ביולי, 2011 בשעה 21:52 היא לא מבינה באותיות האלה.

משפטים שאמרתי להם צרובים בתודעתה.
זה בכלל לא משנה שזה היה לפני שנים. זה בכל לא משנה שהקונטקסט משתנה כל הזמן.
גם אנחנו.
אני לא מבינה באותיות האלה. ככה בפשטות היא אומרת לו.
האותיות האנגליות האלה מבלבלות אותה, אף פעם היא לא הייתה חזקה בשפות
תמיד שמתחילים לדבר באנגלית היא נאטמת, כאילו זה לא נוגע אליה, לא איתה מדברים, גם כשכן.
היא מעדיפה לדבר בעוצמות. שפה שמבינה היטב ואף נהנית להתפלפל בה.

גם רוך היא אוהבת.
חיבוקים לעיתים חשובים לה יותר מאשר רטיבות. האינטימיות, הקירבה, לשון נוגעת בלשון
אוהב את עצמי המשתנה החזק, העוצמתי, העומד על שלו.
אולי פחות רגיש לסביבה, אליה, גם לעצמי.
חיות שמעוררת את יצר החיותיות בבני האדם.
תאוות החך והשת.

שם את הדברים באופן יותר מובהק על השולחן.
לא הכל חייב להיות תוך כדי התבשלות איטית בכדי להגיע למטרה.
בוחר בצעדים של זבנג וגמרנו.
כן. כן.
זה נשמע דומי לחלוטין.
האמנם.
מחפש להשית את הרטט הזה למקום נמוך יותר, בסיסי יותר.
תני לי יד או לכי לך ביחד לגלות את הרטט.

מציג את האני החדש: אני – שלי – אותי – אוהב – רוצה – תודה. מנטרה שניקיתי ממנה את האבק המצטבר עד שנשכחה מלב ובא זמנה להתחדש.
נראה שכבר פחות זקוק לאותן דרמות. אם כבר אז אפשר לגעת בשקט או לחילופין לחוש בדרמות סוערות הרבה יותר.
מנסה להרגיל את עצמי להימנע מכל רגש אותו חייתי באובססיביות כמעט.
הזכרתי כבר תאווה.
יש מתנדבים בקהל, כאלה בלי אותיות ובלי שפות זרות.
מעברים חדים ומהירים בתוך עצמי מבלי שזה יכווץ אותי.
הלאה ממני מרה שחורה, שלום ייסורי מצפון.
הסתגלות.

אחרי כל זה אני חושב שיש יתרון בלבנות חרמנות אבל לפעמים היא מכה בך כרעם ביום בהיר.
בום, היא פתאום שם.
כמה כייף

15 תגובות 3 ����� ������ �� ��

גן עדן
כנראה שאני מזדקן.
הייתי בגן עדן ולא הבחנתי שהוא כזה. רק אחרי שלוש בירות והרבה צחוקים הבחנתי.
אז גם הבחנתי שאני מזדקן. בחיי שצריך לחיות את החיים ומהר.
חכם כורדי אחד (למה תמיד הכורדים הם סינים בסיפור) אמר לי שאם עברת את גיל 40 והתעוררת בבוקר ללא שום כאב, סימן שאתה מת.
איש חמוד אחד אבל ממש, הזמין אותי לארוחת ערב באחד המקומות היותר משמחים בעיר.
עד לאותו ערב לא ממש הכרנו, גם עכשיו אנחנו לא מאד מכירים אבל גיליתי בעצמי שמה שאומרים עליו זה נכון. הוא באמת חמוד.
אמרתי לו שחיבורים אינטואיטיביים הם הכי הכי.
דברים לא קורים ללא סיבה.
תמיד בחיינו יש CAUSE AND EFFECT ברוב המקרים קשה לנו לפענח את הסיבה והמסובב הקשור אליה. צריך אימון ואמונה בכדי להיות מסוגלים לרדת לשורשם של אמיתות בכדי לדעת לזהות מהי התוצאה המחוברת לאקט שפעלנו על פיו.
אז נפגשנו והוא היה כפי שאני הבנתי עם אשתו. כנראה פיספסתי כמה דברים בחיים כי האופן שהוא דיבר על אשתו מהשניה שהתיישבתי, באהבה, ובסגידה הראויה להערכת אין קץ, עורר בי פליאה וחיבור אינטואיטיבי לבחור.
כמה רגעים לאחר מכן בזמן שאנו משיקים כוסות יין הוא לוחש דבר מה באוזן, ואני מתקרב בכדי לשמוע שוב כי לא בטוח ששמעתי נכונה והוא חוזר על דבריו בקול רם יותר ומקרוב יותר ומספר לי שהם כבר חודשיים ביחד. חברים.
כנראה שאני מזדקן.
לא קלטתי שהאיש בגן עדן, פרדייס של מתחילים.
ובשיחה שהייתה לי לאחר מכן עם לילו נזכרתי שגם אני מרעיף עליה מחמאות רבות באוזני כל אלו שמוכנים עוד להקשיב לי. והיא מצידה אמרה שגם היא עושה בדיוק את אותם דברים ויותר. גן עדן של מזדקנים.
והאוכל טעים והמשקה משכר והשמחה רבה והמוסיקה רמה.
רמה מדי.
ישבנו עם הגב בצידו הפנימי של הבר, מוסיקה רועמת שמקפיצה את הקהל וגם את הטבח ששלף מקלות תופים והתפרע באטרף על שולחן העבודה, הסירים והמחבתות.
מה זה מדליק למי שאוהב להתחכך באסופת חתיכות תל אביביות שעלו לתפוס קדושה מחרמנת רוויית צ'ייסרים ואולי על הדרך לנענע איזה גברבר או שניים.
גן עדן לשומעים.
כל הפניות והמילים שנאמרו סביבי התאדו בחלל החדר ללא מענה. או נכון יותר לומר שנענו בסקאלת חיוכים אוויליים עד שרמנטים מצידי, תלוי במספר הצ'ייסרים שהפונה התורנית הכילה.
אז יצאתי לצידו החיצוני של הדלפק-בר כדי לשזוף את עיני בחגיגה.
מצידו הזה של המקום, על המדרכה, אני כבר שומע חלקי משפט ורואה את הפנורמה המפתיעה של המקום.
נשים, נשים ועוד נשים.
בודדות מפלרטטות, זוגות טורפות וחבורות שרות, צוחקות ומתפרעות.
עכשיו שאני במקום שבו כבר אפשר לשמוע אני רחוק מדי מגן העדן הזה.
אני הוא המלך מידאס. ממרחק של נרות חנוכה, איני יכול לקרב אל פי מפירות גן העדן שיהפכו לברמה זהב בעל אוזני חמור.

ניגזר עלי להתעסק עם ילדות.
הקטינה הזאת, לילו, מתפרצת בקול רועם מול חלון השכנים הישנים.
לא ניתנת לשליטה בכלל זותי.
צוחקת צוחקת,
משהו נורא,
אפילו קצת מביך.

מה לא ניסיתי, משיכה בפיטמות, איקי בצואר,
אפילו הבאת לה חיקוי של קיטקט, כיף כף קוראים לזה בכדי להרגיע את ההתלהבות המתפרצת של הקטינה הזותי.
בחיי שכלום לא עוזר.

טוב קחי שלוק גדול מהערק רימונים שהלהיב אותך, אולי יהיה פה כבר שקט לדקה ורבע.



עבד.
תחזיקו לי אצבעות.

קראתי והגבתי לפוסט האחרון של כוח המוח.

הפוסט לקח אותי לשיר שכתבתי פעם, דצמבר 1990 ליתר דיוק (למתקשים בחשבון, מבלי לרמוז על אף אחד, מדובר על 21 שנה אחורה, כמה שהיינו צעירים נאיבים ופגיעים אז).

גם אז הצורך להיות אחר ולעצמי יכל לעורר תחושות קשות בתוך העצמי הזה.

לילו הקריאה לי את השיר מתוך הדפים המצהיבים והעלתה בפני מספר אלטרנטיבות לטיפול דחוף
ויפה שעה אחת קודם.

טוב ששרדנו מאז את אותם שנים בטוב, בהרבה של יחד ולא בבידוד מאחורי קירות זכוכית.
מאף צד של קירות הזכוכית הרבים כל כך שיש בחיינו.

פעמון זכוכית

כלוא בתוך פעמון זכוכית.
תהומות ענק נפערים בקרבי.
מנותק מן השגרה, מחיי ההמון,
חי את תחושת הפעמון.

כבול בתוך פעמון זכוכית,
שביר ממגע אדם להד האנושות.
כמה למגע החם, לקרבת ישות.
מתנפץ לרסיסים בדומיה רועמת.

ענבל שקוף פועם, זועם באמת,
רוטט כלשון לוחש למגע החם.
הארור קבור בתוך רסיסי זכוכית,
קרני חמה מפזזים בבוהק הבדולח הרך,
הקורע לגזרים עורקי חיים, שובקי חיים
משאבת הדם,
משאבת אדם הנשאב להדרת הזוהר בצבעים מדהימים
סגול ולבן
כחול עד לאן,
עד לאן שברי זכוכיות סדוקות
בין מדרכות הכרך נזרקות לטמיון.

חי את תחושת הפעמון

בלי רצון,
בלי כל כח לשנות,
לפרוץ חלון, לנתק עצמך מתחושת האינסוף.
להגיע אל חוף מבטחים בתשוקה שתגבר בם,
לחבוק אותך,
ליזון ממך את המגע הלוהט, חורך,
קוטל את שאיפת החזון,
שאגת האני העליון.

חזיון הגופה הנרקבת, ריקבון התוך בתוך פעמון הזכוכית
שקוף שאינו נראה לעין, עטוף בסדין שחור,
מאור חנוק,
עלטה,
איבוד כיוון.
לא בכדי תמגר כל רגע של מציאות ללא ריפיון.

חי את תחושת הפעמון.

הכחדת נוגסי הקריסטל,
אטומי המרחב הנתאב בהבנתו המסוגננת את אי שפיותם של הלכודים,
האחרים כל כך.
מחדגוניות הכלל בינהם שותף אין.
הנבדל ללא מעצור וחטא מתחושת הפשטות וקטנות השאון.

חי את תחושת הפעמון.


[u]