לפני 13 שנים. 23 במאי 2011 בשעה 5:32
אז ביום ההולדת העברי הוא נתן לה אותו. מאז ומתמיד היא העריכה אותו, את הגבר השרמנטי, המעניק מעצמו המיוחד וגם את השוט החדש שקיבלה ממנו במתנה.
בידית השוט מוטבע מגן דוד ומשני צידיו שופרות, ציונות יהודית בדסמית.
מתנה שריגשה אותה והכניסה אותה לפנטזיות חדשות של חלומות קסומים. אשה ילדה בעולם משחקים לא מוכר, מפתה ומסקרן.
שוט סימבולי שחיבר אותה לאמביוולנטיות של נשלטת האוחזת בשוט כאילו והיה זין קשה שיש לענג והכח לעשות זאת נמצא בידה, נתון לרצונה בלבד. תחושת כח מדומה - ציונות יהודית בדסמית.
זקפת בוקר גורמת לה רטיבות - היא אוהבת את זקפת הבוקר, משהו גם בה מזדקר ומתחדד.
אני יושב מולה בחצר, מסתכל עליה בגבות מורמות וקמטי מצחי משדרים כולם שאלה. אני כידוע איש של לילה, מתעורר ונושם ירח. והיא בצחקוק נבוך וברצינות מלאה משיבה לי במילותיה שלה: "אני מתה על זקפת הבוקר, על איך שאפשר להתענג עליה מתוך נמנום. על חוסר ההלימות הזה, בין הרכות הרפויה של השינה, לקשיות היציבה של הזין. חוסר הלימות מדומה. כי אין עליו הרי, על החיבור הזה, בין רכות עוטפת לקשיות זקורה, בין העלמות המחשבה, לנוכחות הפועמת החיה של הזין".
מקשיב למילותיה וחושב לעצמי שבתור איש לילה מובהק זקפת הבוקר מבחינתי היא מיטרד שלרוב מאלץ אותי להחלץ מכירבולי השמיכה לביקור מצנן בשירותים הסמוכים ביותר. מקשיב לנועם דיבורה ומבטיח לעצמי שבהזדמנות הקרובה אבדוק את פשר התעלומה שטרם ירדו לי לקנקני.
מרים ראשי לשמיים ובטון שליו מציין שהלילה הירח מלא, מביט בו כמו מתוך געגוע לבית, כבוהה בחלון על משפחה מוארת בקידוש ערב שבת.
ובטון לוחש היא אומרת שהיא נשארת פה וכבר מאוחר וכדאי שהיא תלך לישון כי היא ממשפחת הדרורים המצייתים לאל השמש.
ואני יודע שבחרה לישון במאורת הזאב למרות הסכנות הכרוכות בכך, למרות השיחה הארוכה על הרפתקאות הסקס היצרי והלא מלוטש, למרות הגבולות.
ואולי בגלל.
ואולי בגלל שהברית והמילה נתנו לה את הבטחון המוטל בספק שאין בכוחי לגרום לירח לזרוח בשעות הבוקר עבורה.
צפרירי בוקר, עיני ממאנות להיפתח לראות את המשקולת הדוחקת את בית החזה
ראשה המונח על חזי זולג למרגלות בטני חונה מעל מפשעתי. מרגיש את חום נשימתה ומלטף את שיערה ברוך.
סאבית דעתנית עם גבולות שאף מאהב או אדון לא שאף לחצות
היא חששה מחנק בטביעה הם חששו מלשונה המצליפה ומתביעה.
אצבעותיה מרפרפות על הזין שלי ומתחמקות, מטיילות סביב טבורי. מנערות אותי מנמנומי, מתגרות בי וחוזרות למגע מלא יותר. אני מפתיע אותה באחיזה נוקשה סביב צווארה, מוביל אותי לאט ליהנות מזקפת הבוקר ומילותיה מהדהדות בראשי איך ברצונה להתאחד עם החיה הפועמת שקשורה אלי כבדרך אגב.
ואני מתקשה אליה והיא מתקשה במשימת הבליעה המרתיעה אותה כל כך. מרגיש רעד קל בצווארה, זיעה קרה מצמררת מבצבצת לאורך גבה ומבליטה את חוליות עמוד השידרה, רגליה נמתחות נוקשות ומוסיפות קמטים נוספים בקיפולי הסדין, מתאבנות.
היא מודעת לכך שאני יודע מהן המסוגלויות שלה.
היא יודעת שאני מודע לפחדים שבה.
ואני יודע שאין היא יכולה לעמוד בפני זקפת הבוקר של גבר גבר.
מבחינתי זאת הייתה עסקת חבילה שככל שהתקדמנו בתנאיה התחמקות ממימושה היה בלתי אפשרית.
והנה עוד רגע היא חוצה את נקודת האל חזור ועדיין לא מרפה.
כמו צנחן המתאמן בקפיצות מעמדת הצנחן עד לנקודה שהוא עולה למטוס.
תיאורטית הוא עוד יכול להתחרט, מעשית מרגע שדלת המטוס נסגרת, מרגע ששיפתותיה החמות מתהדקות סביב הזין שלי, הפליטה מהמטוס לגרונה הוא וודאית מבחינת המפקד.
עוצמת השליטה ושחרורה של החיילת.
אנקות גרונה מנסות לזכות אותה לשבריר שניה נוספת של אויר ולהעניק לי חומר נוסף למחשבה, אולי אתחרט. אני מעצים את אחיזתי ללא פשרות. מגביר את קצב תנועת אגני כלפי ראשה המקובע בין שתי ידי, מתגרה מהמחשבה על העומד לקרות על פיה החמדן עד לגבולות אותן קבעה ואני מנתץ לה אותם ללא הודעה מוקדמת.
אני מתמקם באופן כזה שראשה בין רגלי. אני רוצה לראות את עיניה הפעורות, את אישוניה מתרחבים, את הבהלה שתתמסמס, את ההסכמה שעוד תגיע, הוויתור. עיניה שואלות, מבקשות מחילה ואני מהנהן בראשי, נעבור את זה יחד.
אני משחרר את אצבעותיה מלפיתתן ובתוך כף ידה מניח את ידית השוט היודאייקי המפואר. אצבעותיה מתהדקות סביב השוט כמו לפיתת זין.
זין שאינו מאיים עליה, זין שלא ישפריץ את תכולתו, את מיצי תאוותו אל פיה.
מתנחלת למקומה החדש בציפיה, טונוס שרירה נרפה, עיניה נעצמות ונשימתה מהירה וסדירה, רוגע.
סאבית עם שוט ביד שקיבלה על עצמה את הדין . יש רוגע בהכלת הדין בהיותה נתונה למרותי.
עומדים תחת זרם המים, דוממים. הזין עוד דואב, זקוק לנחמה רכה, גבולות תמיד היו - גבולות הובילו לשינוי.
שמא זאת הייתה חלקלקות העור המשיי או פיק הברכיים שגרמו לה לנשור מטה לרצפה הרטובה ולהעמיד בשנית את פיה מול הזין שלי בהכנעה.
_________________________________________________
סיפור מיקראי אקראי ומקרי שלא קרה באמת.
_________________________________________________
הרמתי את הכפפה וכתבתי פוסט משוייך לפי בקשה אישית.
בקשה שניתן למצוא בפוסט הקודם.
חשבתי לרשום מוקדש באהבה ל....
אבל לעת עתה אשאיר את זה פתוח עד לקבלת תגובתה בפוסט עצמו.
כולי תקווה שהפוסט יעשה רק נעים ויהיה הראשון בסדרת פוסטים מסוגננים דומים.
נ.ב. במקור הוא היה הרבה יותר ארוך ומדוייק אבל נמחק וזהו רק שיחזורו.
