גם וגם

מי יתנני מח ביום ברכות זה לבחור אמת כדי להרגיש נכון וטוב. 

אם כבר מאחלים לי שכל משאלותי יתגשמו, אז אולי זאת המשאלה העיקרית.

כן, לצידה לא אתנגד למשאלת סשן הפתעה ייחודי, סקס ואהבה,

פורש קבריולט סגול נצנץ זוהר עם ריפוד קטיפה פוקסייה,

סוכריות מענטזות מעוגה מוקצפת, מלטפות את האגו ועוד כמה אלמנטים מתרגשים 

אבל חיוך וחיבוק והרבה נשמה.... הרבה יותר.  

אפרופו נשמות - תודה רבה לחברים שבאו לעשות נעים ממש, להשתתף, לחבק ולצחוק מקרוב 

המון אהבה ומלא טוב  

הרוב כבר ארוז. 

יש הכנות לשקט הגדול, להתבודדות ולהזדכות הממשמשת וקרבה. 

מקווה ומצפה.

מצפה כמו לראות טוליפ, במסלול תיורי-ציורי ובעיניים מצועפות, טוליפ וזונות אתה מצפה לראות באמסטרדם. 

מקווה כמו לראות כלניות בשדה כלניות בטיול אביבי מובטח של שבת, או תורמוסים בגבעת התורמוסים. כמו להיות

בטוח שעל אותו השביל יצעד עם ישראל לפנים ומאחור והעוקפים מהצדדים ילוו אותך בשביל כהרגלם. 

כך אני מצפה לכחול שבדרך עם רוחות הים קוצף עלי בלובנו. שולח מליחות מתבל אחר, מרחף בשברו למדבר.

כך אני מקווה לצהוב הצורב, שואב אותי אל הסערה השותקת שלו, אל אינסוף גווניו עד לאדום אש, עד לאיסופים של חלקי בו, עד לריקודי עם רומי הסופי שיתיר כל רסן שבי. 

כך אני מייחל להתמזג בצבעים של טיפת המים, גרגר החול, שלהבת הגחל וזכרון האפר,

להתמסר בחושים, למגעם בי ולמענם לי. 

לתת את הדעת בענווה לכבירות ולהחיל את ידיעת האדירות, באפסות מעצימה. 

אני בתאוות דרכי לשם

כבר מזמן רציתי לתפוס אותך לאיזו שיחה

מה קורה? הכל בסדר?

לא יודע, אני רואה את הגיטרה מיותמת כבר שנים בצד, וכלי ההקשה כבר לא זוכרים מקצב מהו

אתה נמק ומתכדר כל היום וכל הלילה מול מסכים בגדלים שונים.מקלדת ואצבע.

לילו המליצה לך בחום על הספר הזה שמונח ליד המיטה כבר חודש וחצי.

התחלת אותו אתה אומר, עלעלת? די ו...? נתת לו צ'אנס מספר לילות של קריאת עמוד אחד ונטשת למרות שהיה מעניין.

ותזכיר לי בעבור מה בדיוק?

המנוי לעיתון שדחפו לך בכוח. נו אז כבר קיבלת את כל המגזינים במשך שלושה חודשים וערמת אותם מסודרים מנויילנים אחד על גבי השני,

לא תיתן איזו הצצה, אפילו לא בשירותים? במקום שוב להדליק את האייפון המחורבן שלך באתרים האלה שחוזרים על עצמם בשביל ניסיון נואש לעוד איזה גירוי של הזין שלך?

זוכר שפעם כתבת שירה? קצת סיפורת? זוכר שפעם אהבת להלחין שירים בשלושה אקורדים בלויים ולהשמיע לעצמך תוך כדי מריחת צבע לבן על קנבס לבן?

זוכר איך זה נראה שיש צבע בחיים שאינו מתורגם באופן ישיר לשחור?

לא כל כך נעים להיזכר, כאשר כל המחשבות כלואות בקופסא אטומה שמודדת זמנים, הספקים ומייצרת דאגות ומתחים. למי יש זמן לזה בכלל.

ומה עם גירוי המוח?

פעם עוד התגאת שיש לך אחד מוצלח כזה.

כן, כן, לא בפרהסיה, זה לא העזת לעולם מעולם להאדיר קמצוץ ממוחו של י', אתה לא טיפוס של החצנה ושחצנות אך בינך ובין עצמך בעזרת גורמים סביבתיים בעבודה, משפחה, פסיכולוגית, אפילו כמה תעודות, הרשית לעצמך להאמין שיש שם משהו שמסוגל ליותר חוץ מלבהות בתחת עסיסי או לקרוא על ירידה על ארבע, ולהתרגש.

כן כן.

זה זמן טוב להיזכר, היום הכי טוב להיזכר, אתה הרי מת מהלך, אפילו החיוכים המופלאים שלך כבר לא כתמול שלשום, אפילו המתים סביבך יותר חיים ממך היום.

ולא שחסר כאלה. הנה רק השבוע הצטרף אחרון המתים מפעולות האיבה המחורבנות האלה ואותו אתה זוכר כבר כל היום.

אז מה ריגש אותך פעם ונשחק עד דוק ברמיסה דקה שאינה מותירה זכרון? 

אתה מתרגש מאנשים, זוכר?

מצטמרר ממוסיקה,

מתלהב מטבע אדם ואומנות,

נפעם מבינה, חידושים ואמירות מעצימות

מדמם מהומור ושנינות,

שופך מחברות, הקרבה ואהבה

אז מה קרה? 

מה גרם לך להעלים את עצמך?

הפחדים ממממ אה אה.

ומה יגרום לך להחזיר לעצמך סומק יצירתי, חדווה תחושתית, הכרה, עניין?

אולי הפחדים

אולי המוות

אולי הפחד מהמוות.

מוסר כליות: צריך לחזק את הפרקטיקה ולא להסתמך על הזיכרון בלבד

היום נכתוב על הבחירה בחיים בזכות הכאב.

נלמד על החרדה מהייסורים, הייסורים מהפחד והפחד מהחיים בצל המוות.

בעצם, כולנו נהיה שם בשלב זה או אחר. אין לנו מה להקדים את המאוחר. בואו נגמור את השיעור הזה כאן ועכשיו.

חלקכם כבר שם ובהכחשה גדולה.

חלקכם כבר היו כמו משל הצפרדע בחמאה, השוקעת לאיטה לתוך טיגון עמוק של סבל מבלי יכולת להחלץ בכוחות עצמה מתוך התופת כל עוד ניתן.

כל אחד והשואה הפרטית שלו מול עצמו עם הפיקים שלה , המשתמשת במראת השואה הקולקטיבית המונחת על שולחננו כסלסלת פירות פלסטיק דקורטיביים שכולם יודעים שהם שם ולאף אחד אין את התעוזה להזיזה מטר כדי לעמוד חשוף מול מראתו.

אני מנסה לקחת את עצמי עם שק יסורי המצפון, עם צרורות המקדימים לפני וחבילות המגיע להם, הרחק למדבר.

עם החליל והקחון, לטפס על הגבעה בחולות ולזיין לעצמי את השכל עד לריק המיוחל שלי כל כך.

ואחר כך? אחר כך לטבוע שוב ביגון הכאב ובמחויבות האישית לעולם ומלואו ולכל הירחים הנילווים סביבי באשר הם.

כך להגיע לנקודה סינגולרית בה הפרופורציה תתייחס רק לכאן ועכשיו, לרגע בו אנו נמצאים, כל אחד עם מלואו שלו, ללא השוואה מה היה נכון לדקה שלפני ולדקה שאחרי. כי כך המצפון לעולם ימשיך לייסר אותנו בבחירות הלא מדוייקות.

ואחר כך יחכו היתר להנהן בראשם והניצב יצקצק.

בא לי לקחת איתי את יתרת היתר ולשפשף בו את הניצב עד להרפייתו.

לא הייתי אומר יהרג ובל יעבור

סיטואציות פורצות אל חיינו, כמו ניסוי

כמו ניסוי אלוהי הממשיך את חיינו בתוך מעבדת ניסויים משוכללת המקשרת את הפיזיות שלנו לריגשי, תחושתי.

או כן, אלוהים, תמשיך.

תבצע בי את זממך,

זה האונס השמיימי כי לא אני בחרתי בדרך הזאת באופן הזה של הזעזוע.

ואז יש את התגובה,

ההתפרצות הבלתי נשלטת של האדם כדי לפרוק, לירוק את עצמנו בפנים.

הו כן זה טוב, לתת לעצמך לשחרר, להיות אמיץ ולפרוק.

זה יכול להוביל אותך במפתיע לסיפורים פרועים

להביט על עצמך ולא להאמין שזה אתה, עם הבחירות שלך, עם האמת.

ממש כמו לירוק לעצמך את האמת בפנים

ממש כמו הסרט סיפורים פרועים המעלה את נקמת האדם לדרגת קדושה.

להביא את עצמך ביצירתיות אל החייתיות שבך, לטבע האמיתי ששוכן בך ולתת לו דרור

ללא חיץ 

תשחרר תתלכלך ותתנקה בקטרזיס אל האמונה:

(וגם בגלל שהבטחתי לחבר שאשים גם אצלי את הקישור של נקמת החיות)

נכון שאם אשאל פה מי מאמין לכוחה של המילה?

80% יאמרו שלמילה הנאמרת ברצינות יש כוח עצום עם יכולות אדירות של שינוי ותקומה ו 84% יגידו שמנסיון למילה הכתובה יש כוח מאגי כמו למחשבה המנטרית. 

אז בצהרי היום ישבתי עם חברתי הטובה ביותר על כוסית הארק ועוגיות קוקוס מתקתק ודיברנו על מטעמי הלילה ומנעמי החג וסיכמנו בינינו שלה עכשיו ממש טוב מה שגורם לה להיות יפה וזוהרת עוד יותר מהזוהר הגלום בה 

ואני מתחשק לי לחזור לחיים. ובשל כך כדאי לחפש מסלולי נחיתה והמראה מסודרים לשדה הכלוב. ועד שלא ארגע ואתקמצן ברמות העצבנות שתוקפות אותי (טענה הזונה היפה שלא ראוי לי עכשיו נשלטת), כדאי ומגיע לי עכשיו מישהי נפלאה קשובה אהובה ונעימה שתקרע לי פיסות מהמוח. 

ובת זונה המילה באשר היא, איך שגמרתי למסז׳ לה את התפיסות בשכמת ימין וצוואר כולל חוליות L5 L6 הרגשתי כאב עז תופס אותי קצת נמוך מהמילה האישית שלי בואכה אשכה ימיני. 

סשן עצמי בכוח המילה מתוך מחשבה מאלפת על ביצה סוררת. 

אז אם את עוברת בסביבה, תזרקי עלי איזו מילה טובה, בלי עין הרע. 

איייייי!!!

שעובר

ואיתו עוברים מלא אירועים הנראים כמו שיגרה אך הם לא. 

יש עימם שיגרת עמל יומית לתפיסת הקוסמוס ויש הם געגוע למוכר הקודם בו הייתה גם רוח צעירה של תקווה ורצון לגלות. ספירלה שואבת של אויר מהול בחמצן וחנקן לרצות לגלות, לקחת סיכון, להיות מסוגל. 

והנה אני שוב פה כותב. 

פה. אחרי שחשבתי שלא, ובעבור מה? 

ולמי אני מייעד פוסטים כאלה בכלל, אם רק לעצמי המבין היחיד ולשלושת קוראי המפרגנים מכוח האנרצייה.  

כן. אני גם חייב לבאי כוח אהובים פוסט המשך. שונא להגיד חייב. 

והמה פה ואני בכאב מתגלגל מרגיש לחץ ביצים כאילו מצופה לי להתקדם במשעול של סשן עתידי העומד ליפול עלי בהפתעה גמורה. פושק לפניו את עצמי בהכנעה. 

הואיל והכל מתקשר לו לפסח המתאר את הפס מהעולם הנגמר למראית עין, הסוף המיועד לכולנו ולי. האם להמתין או לחוות ולהיות בצידו השני של הפוסח, הלוא החור הוא הסף. מפתן ההתחלה בו אני עומד על ארבע, רוכן מיועד לזינוק, לטרוף את הצעדים הבודדים הבאים כל עוד אוכל להם. 

ומה שעומד בין הסף לפס הוא האיסוף של האינסוף ה ח=8 אינסוף בין ההתחלה לסיום להתחלה...

.... ל פ׳ הספירלית ששואבת את האויר כמערבולת השואבת אותי מטה ל ס׳ הסגורה המעגלית החוזרת על עצמה שוב ושוב כפי שאני חוזר לפה ואולי לעצמי. 

בכאב וחרדה או בהתעלות ותקווה

או גם וגם באופן הכי גלוי וחסוי. 

חג חורים שמח. 

חיבוק 

יום שישי הגיע

וריח חמים וטעים של בישולים אופף את הבית. 

מנוחת המבשל לרגע קט לפני הצילחות לחבורת בנות הרחוקה מלהיות אנינות טעם. 

בזבוז. 

תמיד מגיע הרגע שאני מנסה להלהיב אותן ולהדגיש את עניין הטעם הנרכש. 

״זה לא רק טעים, זה מעולה!״

הפעם הגיעו עם חברות נוספות שפסגת השאיפות שלהן זה צ׳יפס עם הרבה קטשופ. 

זיבי. לא בבית סיפרנו.

אני מחכה שהזמן יחלוף עוד קצת שיתחילו להידלק מהשונה, מהיוניק.

זה אוטוטו יגיע.  

וכן, הזמן עף מהר מדי. נורא נורא מהר.

לפעמים אני חושב מתי אני אספיק את כל אותם דברים שאני לא מעז.

זה אוטוטו יגיע. 

אם יש לך ברירה ללכת על הכל או על הלא כלום, לך על הכל.
ואולי
אין לך ברירה אלא ללכת על הכל.

לא יכול לסבול את העובדה המצערת שיש כאן אנשים שמפרסמים פוסט, אתה טורח לקרוא ואפילו להגיב בנחמדות והם? הם פשוט מתעלמים ולא מגיבים בתגובה על תגובתך.

אבל אתם יודעים מה?

הם כאין וכאפס לעומת אותם האפסים האחרים, כאלו שאפילו לא כותבים בבלוג שלהם. שלהם!!! אלוהים, זה ממש מרתיח.

ובכלל לא דיברתי על אלו שאין להם בלוג בכלל. יצורים זבליים וירודים שמתעלקים על בלוגים של אחרים בכדי לכתוב.

ואתם לא ערים לעובדה שיש כאלה שאפילו אין להם כרטיס בכלוב!! שומו שמיים.

מדינה חרא. אני אומר לכם.

_____________________________________

פוסט ב 200 ש"ח:

אז שאלו אותי למה אני מוזהב פתאום ( אחרי תקופה מאפירה בה נראתי פחות אטרקטיבי ). אז הסיבה היא שכתבתי את הפוסט האחרון ונזקקתי להדגיש את הכתוביות בצבע וחשבתי שאי אפשר לפרסם בצבע אם הינך אפור. אז חידשתי את המנוי.

ועכשיו אני בסוטול הכי שושי. בדיוק כמו אותם מוזהבים  שבאים פה להתחרמן, לתפוס ראש, להרביץ איזה דרינק, תרפייה בצפייה ואז גומרים והולכים.

ורבאק - אפילו לא כתבו על זה איזה פוסט מזערי ב 1.90 ש"ח.