גם וגם

מכיוון שנותרתי היום בבית בגפי וברוב הזמן באופן מאוזן אני מתחבט בשאלה הקיומית עבורי ביממה הנוכחית:

האם פורנוגרפיה ופילוסופיה עשויות לחרמן באותה מידה?

זאת אומרת ההתעסקות בתפיסות בלתי מציאותיות ששורשן עמוק בתוכינו וניתנות בסופה של חקירה, בצלילה לרובד אחר נמוך או גבוה יותר, חיצוני או פנימי יותר, להבהרה חדשה וגירוי חדש שיוביל לפורקן מיני או מחשבתי ומשם לשיא -  זאת התעלות המשיקה לפילוגרפיה ופורנוסופיה כאחת.

ואולי זה קורה רק לי ובעיקר עבורי כסוטה-על.

עליה באבא

לדאמיאנה

המים זורמים

אני שם רגע

זה גם חלק אינטגרלי

כשדוד מרטיט את הישבנים ומנעמי

המוח מצמצמים תאים. 

תכתוב

היא אמרה לי

תכתוב. גיחכה קלות

עכשיו זמן שמח

ולא עוד תמונות

שמדמות צבע על הקיר. 

תכתוב עוד היא ביקשה

גם אני באמת שמח

היא ביקשה לדעת. 

כן  

היא לא עושה שנורקלים במקלחת. היא שוטפת את ידיה בדלתיים סגורות. 

תכתוב היפהוווופפפפפ

שגם החברים יבינו. 

נחתום את שידורנו  באאו, פאק. 

להיום

שזה מתחרז בתחתום

תחתון

שיתן את הטון

ונברך על המוגמר. 

כמה מצמיתה היא אותה נקודה בזמן שמחלחלת מהלב לראש ובה אתה מגלה שבת הזוג שלך מפסיקה להיות הפרטנרית שלך. 

כמה כואבת המחשבה המשמשת אותך לעינויים העצמיים שלך בה אתה מרגיש שאין יותר בשביל מה

ואף גרוע מכך, אין בשביל מי. 

כמה צורך יש להעניש על אותן תחושות

על אותן מחשבות,

שממלאות כל תא חיים בשחור

כל זכרון בשכחה

כל נשימה בשקוף ועצימת עיניים בעיוורון  

כמה מזה ישאר מקועקע בנפש גם מחר  

אילו היה לי לאן הייתי אמיץ לנסוע הרחק מכאן, לו הייתה לי סיבה הייתי נשאר 

וחוזר בזמן. 

כמה רע אפשר להכיל בתחילתה של מחשבה קטנה שמרעילה. 

אני רוצה הביתה שלי. 

מוחים ובוכים. 

יצא לי לקרוא במהלך סוף השבוע והבוקר פוסטים של מספר חברים ותיקים או תגובות מהלא צעירים שבחבורה כולל שיחות אישיות ולא מעט מתוכן נסובו סביב התחושה  הלא נעימה שאין כבוד (?!). 

האם השתנות המרקם העדין של הרכב האוכלוסיה גורם לחוסר הבנה או דווקא הותק והגיל הם הגורמים לגירוד שכבת החספוס שהותיר אותנו רגישים יותר, אכפתיים יותר ממה שהיינו. 

בעצם השאלה היא האם רמת הרגישות, האכפתיות והיכולת לקטר אצל זקני השבט גדלה באופן יחסי לעצמנו או באופן יחסי לצעירים/ חדשים המתנהלים בקלילות ואף בחוצפה לטעמכן?

במחשבה נוספת, האם החיכוך הזה מתקיים בהיותו אופיו של המקום ותנועה מתמדת בין אנשים אינטראקטיביים חסויים? או סגנון הכתיבה האינדווידואליות הוא המשפיע העיקרי לתגובות סליזיות שמפילות לסת ואגן על הפרצוף. 

אני למשל מצפה לכל מיני תגובות קיצוניות אבל הבנות זונות הנשלטות, בעלות השוט והיוצאות מהכלל נורא מנומסות ומכילות. 

נו? למי פיתרונים לפתרונות?

כוס רבאק ערס!

מה ההצעות לדילול החשק לפוצץ הכל מכל כל סתם כי הצליחו להעלות לך את הדם למוח?

ולמה קיבינימאט זה מקושר לשחקים לסקס?

אה כי אנחנו קצת בדסמים?

פאק דה סיסטם. 

תחזיקו אותי  

כאן ועכשיו  

יאללה תרגיעו אותי בהמוניכם

פי. אס. מי בא לירושלים הערב ?

http://viewpure.com/MFzDaBzBlL0?ref=bkmk

בעקבות מספר דיונים על היכולת לשנות, האלסטיקה של במוח בגילאים שונים, מתסכל היה לגלות את הקיבעונות הקיימים אצלנו ואת ההתנגדות שאנו מעלים כנגד אותם קיבעונות. 

״אני פשוט לא רוצה״ 

״לא מעניין אותי״

״עייפתי מלנסות״ ״ אם ארצה, אצליח״

ועוד רבים וטובים אחרים, הינם תירוצי מגננה מעולים מבלי שנהיה מודעים לעומק קיומם.

את או אתה חושבים שהייתם נענים לאתגר בקישור ומצליחים בניסיון הראשון? או בכלל? מה אתם אומרים?

היכולת לשנות קיימת והטריגר הוא הטייגר, לא הכל מסתכם בהבנה - לעיתים הרצון והאומץ להגיע ולגעת הם אלו הנותנים את חותמת המלך לצאת לקרב ולנצח. .

הכל מסתכם באהבה. 

פוסטורדן כן כן

מתלונן

באתי פה להתבכיין

אין מה לשרוף אין מה לעשן

זה הזמן לפוצץ מליון

או פרצוף של איזה שכן

לספר כמה ראפ הופך את הרע לטוב

אם תבוא זו עם הסטיפה

אפרע לה את כל החוב

תקבל משוב, מכאוב

פעורים פה כמו הרוב. 

לעשות עכור שחור

רוצה להיות שיכור

רוצה לזלוג דמעות של שור

שינקו את הכיור

טפפפט טפפפט טפפפט

(זה בקצב החנון-היפהופ, יתר על המידה טפפפט טפפפט).

אז מתיישב לי פה מנענע אגן

בקריז מחוסר חמצן 

מרגיש מוגן 

חשוף

כמו ראש ערוף

עם להב משונן

מי בא לשחק איתי בגן?

לספר כמה ראפ הופך את הרע לטוב

אם תבוא זו עם החבילה

אקרע לה את עור התוף

אצרח לה את כל המילים

את כל הקולות

את כל השבילים שיש בסוף

הפה עצוב, עצום, בולע את האגרוף.

לעשות עוד נס, הפוך

רוצה להיות מסטול, שפוך

רוצה לזלוג דמעה גדולה

שתנקה את האסלה

טפפפט טפפפט טפפפט

(זה בקצב החנון-היפהופ, עכשיו מגיעה הקידה טפפפט טפפפט).

קצת קשה לשכנע במצבי שכל מה שאני הולך לספר לכם היא אמת צרופה. 

בעצם, מה אכפת לי בעצם. מה אכפת לי לנסות ולשכנע אתכם בזמן שהשכנים שלי דויד ודויד שרים בקולי קולות קריוקי מזרחי כבד שחודר ללב וקורע בנשמה ״מה עובר עלי, מה עבר עלי״ עם סלבולי סליזי וזעקות שבר ואפילו פידבקים בזמן שאני גורר משפחה מחוקה לזרוק אותם על מזרונים. 

אז התיכוניסט זועק לפני או אחרי פליטה ולוחץ שהוא רוצה  חיבוק.  בזמן שאני מגרד ממנו את המכנס הוא משתף אותי ואת אימו שיש לו זין ענק. זין ענק שצריך חיבוק. 

הצעיר סופר לנו צייסרים ונלחץ כשאנו מתברברים קלות ומגיעים לשביל ביער שבסופו יש שער של מתקן לתשושי נפש בעיר ערבית כלשהי. 

והאמא מתריעה שזה שאני מפמפם לה דרינקים לא יגרמו לי לזיין אותה. אז אנחנו מסכמים שאנחנו חייבים למצוא מישהי מכל הכוסיות המחרמנות שמענטזות מולי על משטח הריקודים כדי שאבצע את צעדי הריקוד לתוכה באיזו סימטה חשוכה של יער. 

״במי תבחר?״ היא שואלת, ואני מצביע על מונגולואידית מקסימה שמשחררת תנועות ממש מולי ללא חשבון ועונה לה - בה. 

לאחר שהיא מתקנת אותי פוליטיקלי קורקט ואומרת  תסמונת דאון היא עושה לי פרצוף מופתע ונעלב, מתריעה מנופפת עם אצבעה ואומרת לי. 

אתה סוטה

סוטה מניאק 

ככה?

מכל המענטזות בשמלות הקצרצרות והתנועות המפתות היית חייב לבחור בבת דודה שלי?

כוס אמק. 

So what ?

לא מגיע לה גם?

בסוף התפשרנו על ההיא עם הג׳וינטלכס ביד שעשתה תנועות של כן עם הראש בזמן שההיפ הופ דאנס הקפיץ לה את השדיים. 

נדמה לי שגם היא גבולית באיזה שהוא אופן

או שיכורה לפחות כמונו. 

אני מחייך לי בפליאה
עדיין משנע לעצמי תסריטים במח

היה או לא היה? האם הכל מסתכם בתסריטים ותסכיתים שאנחנו מתרגמים במח משבבי רמיזות ובונים לעצמנו, מי הפתעות ומי פחדים?

כך התחלתי את האדומה שכתבתי לה.

אף פעם לא השתמשתי בפונקציית משלוח התמונות וכשראיתי כי קיימת אפשרות להשתעשע במיידי אז בדקתי לרגע ומיד לחצתי ביטול.

לדבריה הכפתור האדום כבר נלחץ והטיל שודר.

ועכשיו זה אצלה.
כנראה שהכוונה הייתה חזקה מהעשייה ובכל זאת נשלח קמצוץ אני.

ואני רוצה בעוד. מתמכר.

כך גם עם המפרגנת.

אני יודע שאסור.

אומר לעצמו שאסור

תמרורי הימנעות נזקפים בביטחון ומסנוורים את מחשבותי אך כעבור זמן מה הם דוהים ומתערפלים בדרכי.

איסורים של חברה ושל מנגנונים שניבנו כדי להגן, עוד חומות, עוד כיסויי עיניים.

והיא חולפת על פני תמרורים אלו, מלקטת אותם בשחוק ומג'נגלנת אותם מול פני, בקלילות.

אסור You Mother Fucker,

אסור להתייחס להעלבויות האלה שלה,

זאת אומנות הטיזינג ומיומנות אחזקת האדם המבוגר והלא בוגר שבי

או האדם הקשוב והמכיל אם תירצו.

מנסה לשכנע את עצמי שזה רק תסריט מהסוג שנכתב על-ידי ולכן ביכולתי למחוק אותו במוחי בכל עת.

אבל היא אורבת

משדרת גל ואני קולט בסנסורים שלי את מה שאני קולט.

או דווקא לא קולט, וממשיך לצעוד אל הגוב.

עומד, צועד זקוף לפני הנפילה שעוד תגיע. 

בעצם, לא רואה את סוף התסריט, כך שהמעידה מובטחת תחת אוגדן האיסורים

ואולי לא?

בטח שלא. זה רק תסריט בן זונה

מפתה

מפתה האיסור

אני ממתן

והיא מתנה במתנה

ואני רוצה בעוד. מתמכר.

כן
אני רוצה לפתח ולהרחיב ולהגדיל את המקום הזה שהיה בי פעם ונסתר.
במקום של השקט
התנועה והמרחב
הרוחני וההוליסטי.
איך אילוצי החיים דולקים אחרי ודוחקים את האמיתי לפיסות חיים מישניות.
פיסות חיים זמניות שאנו יונקים במשורה כדי לשרוד.

כאילו ואנו מסדרים את היופי והאושר בחיינו לתוך חבילות קטנות וארוזות של חופשה ממשהו או מישהו, אתנחתא הבאה לספק את קיומנו העצמי המתעלה לכל השנה.
כמו ארוחות גורמה שריחן וטעמן נשתל בזיכרון עד לפקיעת הפיוז התורן, עד למציאת הפיוס.

צריך לאצור את האומצים ולפרוץ את מעגלי הפחד,

לפזר את צרורות הגורמה הזה, את החיבור לעצמנו בצמתי האושר, ולפורר את מקלעות החגיגה שנקראות חיים על פני השביל עליו אנו פוסעים ביום יום.

כן,

תני לי להתפלש בשביל הזה, להרגיש רגבי אדמה חמים לוחשים לי חיוך אל תוך האפרכסת,

מה מסובך אצלך ביום? בא לך לסבך אותי קצת? בשביל שמוביל אלי פנימה, שמכווץ, מנער קלות ומרפה לרגע, מניחה בקירבת מקום. 

וכשאת השכינה ממעל, מאותו מקום בו האויר דליל מדי עבורי, מאותו מעקה עקלתון שאני אוחז כאשליית ביטחון,

בא לי לאונן לתוך כוסית השיכר הזאת, הנוגעת בשורשים בתמצית הצמיחה והפריחה, להתמזג בה להביט בך ולהרפות.