בעודי מניחה את מטלטלי על הכיסא מולו.
לא טוב, דוקטור. אם היה טוב, לא הייתי פה.
והוא מקשיב כמה דקות, כי אין הרבה זמן. הוא מאוד מכוונן מטרה, ובחוץ מחכים אנשים. אני אומרת לו שאני אומללה כמעט בכל רגע נתון. שכל החרדות חזרו. שאני שוקעת. ואני מבקשת משהו לכמה חודשים, שאצליח להגמל ממנו. ומשהו נוסף, עד שישפיע. ובוכה קצת, כי הוא נותן לי לדבר בלי לומר כלום. כמובן שיש לו חבילת טישיו, שהוא דוחף לעברי.
אחרי שעה אני נוטלת כדור לוריוואן, ומרגישה כאילו מישהו לקח את הכאב ממני, פיזית, ושם פלסטר במקום של הפצע. אני מרחפת והכל איטי, אבל לא אכפת לי. תחושת הגועל העצמי כמעט נעלמת, וגם הפחד. יש עייפות נעימה, שאני לא נלחמת בה.
לא ידעתי שאפשר בלי כל המשקולות האלו עלי. לא ידעתי שאפשר לחיות ככה. עם טיפה אוויר.
