לפני 4 שבועות. 2 במרץ 2025 בשעה 0:02
שמטפלות שלי אמרו לי הרבה: את כאילו בוטחת, מספרת הכל, ואז פתאום מגיעים למשהו קשה, יורד מסך ואת מתנתקת. את בן אדם שקשה לו לבטוח באמת.
זה נכון. אני כאילו בוטחת, כשיש לי שליטה. כשאני בוחרת מה לספר ואיך. ואני תמיד מעדיפה להיות זאת שיוזמת, מתחילה, שולטת.
האמת היא שיש בי פחד נורא שירמסו אותי. שיהרגו אותי, שיפלשו אלי. אז או שאני נסגרת מראש, או שאני בוחרת את הקצב. ואתה תמיד אמרת שזה בסדר ושמותר לי לשמור על עצמי. אבל מתישהו, כל אדם, צריך ללמוד לתת אמון. אחרת אי אפשר להיות קרובים באמת, אתה פשוט תקוע במין סרט של החיים שלך, צופה במקום להשתתף בו, מנותק במקום פגיע. לא מרגיש כלום באמת. ואם אתה לא מסוגל להרגיש באמת, אז מה המשמעות? מה זה שווה בכלל?
עדיף כבר להשאר בבית ולצפות בנטפליקס, במקום לבזבז זמן על משחקי שווא עם אנשים.