מקום לקישקעס

כמה מלים על מלים או ספרים רבותי ספרים


תהילה של עגנון מסבירה את המיעוט שלה במלים, בכך שלכל אחד מאיתנו יש מס' מסוים של מלים שהוקצבו לו ומשאלה נגמרו אנחנו ממשיכים לעולם הבא. ואני שומרת על שלי כנות ומדויקות בוטות ורהוטות. הן חלון שברירי לעולם הפנימי שלי, מגיפה אותו היטב.

שבוע הספר זכור לי כמאורע שבכל שנה משנגמר חג הפסח התחלתי לצפות לבואו. כמו ילדה בסופרלנד, כל הספרים פרושים לפני. מבקשת למשש ולהריח מהכל. נשאבת אל עולמות רחוקים.
והשנה אני עומדת מהצד השני, *מוכרת מלים.




*זונה של מלים שכמותי.



תודה לי', על העידוד לכתוב.

פצעים ונשיקות


אתה שואל מאיפה מגיעה הכמיהה להתמסרות? ואני עונה בטבעיות של מישהיא שחשבה על זה כבר יותר מדי פעמים, זה מנגנון סובלימציה ושיחזור. חווה מחדש את החוויות שעיצבו אותי, אבל הפעם מתוך בחירה, וזה כל כך חזק. עובר שבוע, אני תוהה עד כמה התשובה שלי הייתה מלאה וכנה, נזכרת באותה הפעם.
הוא בחר בשבילי, סגר אותי שם במקלט, ניסה לומר שהכל בסדר, הוא מלמד אותי על עובדות החיים. חושף בפני את איבר המין שלו. לא נגע, לא עשה דבר, רק חשף.

זרעי קיץ



החום הביא עימו מקלחת בעיצומו של עוד יום בשביתה. בספירת מלאי של מרכיבי החיצונים יוצא שאת היופי וכנראה גם את צמד הדדיים ירשתי מאבא,כשאני ואמא עומדות זו לצד זו לא מסתמן דמיון רב. היא בורכה בצמד עם נוכחות, בעוד שאלה שלי נעריים ואפשר לחפון אותם בכף יד ממוצעת.
ובכן, המקלחת המדוברת הובילה להתלבטויות בנוסח – חזיה, הכרח או אפשר גם בלי? אני שמצטינת בליברליות לרוב, מוצאת את עצמי בהתחבטויות פוריטניות. נזכרתי באיזו שיחה עם חברה שהכריזה בטבעיות רבה על כך שבקיץ חזיות הן ענין מיותר, ונתתי לעצלנות להכריע את הכף. כך יצא שאת דרכי לספריה עשיתי נטולת כבלים קופצנית ומשוחררת.


נשאלת רק השאלה, מה לאנשי טריומף יהיה להגיד בענין?

"תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד"


יש המון דרכים להביע אהבה, במשך רוב חיי חשבתי שפחד הוא אחת מהן. לי ולפחד יש מערכת יחסים מאד קרובה, כל כך קרובה עד שהוא הפך לטבע שני בעבורי. אני מפחדת שלא יחשקו בי, מפחדת מכך שלא אשא חן מפחדת שלא אזכה להערכת הסביבה וגם מפחדת לפגוע. מ פ ח ד ת. כל כך הרבה פחד שעוצר אותי, מלהיות נינוחה, לקבל את עצמי, לשמוח בכל הדברים הנפלאים שיש לי להציע לסביבה ושזו מציעה לי. הוא גם עושה בעבורי שירות נפלא, מהווה חומת הגנה נהדרת ומקשה על אנשים להתקרב אלי. השבוע קיבלתי ספק עצה ספק משימה, נתבקשתי לפחד. להפסיק להדוף אותו ולערוך עליו מניפולציות. להתידד עם הפחד.

הרהורים על מוות



העיסוק האינטנסיבי בימים האחרונים במוות הוביל אותי לחשוב על על שכול מההיבט האישי שלי. ניסיתי להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי במושג, לא היתה איזו פעם מפורשת שהסבירו, אני חושבת שהמוות היה חלק גדול כל כך מהמציאות הימיומית בבית עד שלא היה צורך של ממש בהסברים.
היה לנו טקס, אבא היה משכיב אותי לישון בכל לילה לרוב הוא גם הקריא לי סיפור לפני השינה, לי ולאחי. יש ספר אחד שזכור לי במיוחד – ספר גדול ואדום של פושקין, עם כיתוב בזהב על הכריכה את הסיפורים עצמם אני לא זוכרת (אולי בגלל התירגום הבעיתי של אבא) אבל זכורים לי ציורים מרהיבים. הטקס הזה היה לי נורא חשוב, הקריאה של לפני השינה וגם הנשיקה. נזכרת בערב אחד, כבר סימנו לקרוא אבל התקשיתי להירדם קראתי לו מהסלון שאלתי שאלות על אחי שנפטר. לא הכרתי אותו וגם לא זכורה לי פעם מפורשת בה סיפרו לי אודותיו, הנוכחות שלו היתה ברורה מאליו. משהו במושג הערטילאי הזה מוות הטריד אותי, רציתי לברר האם יש סיכוי שיחזור לחיים? איפה הוא? קיבלתי תושבות על משיח רכוב על חמור לבן שאולי יגיע ביום מן הימים ויחזיר לי את אחי.
היתי אז בערך בת 7 , אבל ליוותה אותי כל הזמן איזו מין תחושה של מבוגרת בגוף של ילדה. משהו במלים שנאמרו וגם באלה שלא נאמרו גרם לי לדעת בבירור שיש הרבה צפיות ממני. נכנסתי לתוך חלל שציפו ממני למלא. אפילו השם שבחרו עבורי ביטא את החשש שלהם, פן יפקוד מלאך המוות את מפתן הבית. יש בי הרבה כעס כלפיהם, איך הם עם כל החוזק שבהם לא הצליחו לסיים את האבל ולעטות על עצמם חיוך?
הם כבר אנשים מבוגרים היום, בגיל שכבר אפשר לצפות שיתכננו את הטיול הגדול שכל הזמן דחו לשלב שבו הילדים יהיו גדולים מספיק. בפעם הראשונה בחיי אני רואה אותם באיזה מין סוג של שלווה שמתחילה להיכנס לחייהם. אמא שלי שנאלצה ללמוד ללכת מחדש אחרי תאונת דרכים קשה מחייכת בתקופה האחרונה כמו שלא ראיתי אותה מחייכת קודם לכן, ואבא שלי הוא שמח בנכדה החדשה שלו שאט אט הופכת לחברה טובה שלו. באשר לעצמי, אני משערת שרק כשאהפוך לאמא בעצמי אוכל לגלות הבנה של ממש כלפי הכאב שבאובדן ילד.

כשאחי ומי שעמדה להיות אשתו חיפשו שיר שילווה אותם לחופה ישר ידעתי שאני הולכת לגרום להם לבחור בו. מסיבות שלא לגמרי ברורות לי משמיעים את השיר הזה לעתים נדירות, מדי. השבוע שמעתי אותו ביום בזכרון, וכהרגלו עשה נעים בבטן.




התחייבות

ביצוע: שי זורניצר
מילים: אהוד מנור
לחן: שי זורניצר



מהיום הראשון
הרגשתי שזה נכון.
שאיתך אני רוצה להתעורר ולישון.
אך לא אמרתי לך מילה ורק חיכיתי בלי אויר
שתתני לי סימן שיעיר
מילים כמו בשיר.

שוב אני מוכן לומר לך את המילים המקרבות,
מוכן להסתכן שוב במילים המחייבות
רוצה להשאר לצידך
איתך
הלב הזה נפתח,
ועולה צרוף מילים שכבר נשכח
אני אוהב אותך.

משתמשים במילים,
שברנו את הכללים,
ועל חבל דק מאוד אני ואת מטיילים.
מילים של פחד גובה כמו שלך לנצח ולעד
מסתכנות שיפלו יום אחד
ונשאר לבד.

רק אני מוכן לומר את המילים המקרבות,
מוכן להסתכן שוב במילים המחייבות,
רוצה להשאר לצידך
איתך הלב הזה נפתח ועולה צרוף מילים שכבר נשכח
אני אוהב אותך.

כן, אני מוכן לומר את המילים המפחידות,
מילים שאכזבו והסתבכו כמו חידות
רוצה להתחבר אל גופך,
איתך
החום תמיד נמשך.

רק איתך אני שלם כמו שהובטח
אני אוהב אותך.

ועולה צרוף מילים שכבר מזמן נשכח
אני אוהב אותך.

רק איתך אני שלם כמו שהובטח
אני אוהב אותך.

ש',

שבוע ראשון מסתיים בלעדיך. לא לגמרי מצליחה להרגיש אותך, מהשיחות הקצרות שיצא לנו לנהל אתה נשמע חסר מנוחה. מקווה שאתה מצליח להתנתק מהיומיום, לחדש מלאים של אנרגיות ובכלל לכייף.
אמרת שנחמד לשמוע בשורות משמחות ממני, היה קצת מחסור בכאלה בתקופה האחרונה. על שולחן המערכת נתקבלו מספר תלונות מצד מיודעינו אודות עודף בריגשי רצינות יתר ושאר תלונות שמאפינות רוסיה בתקופות של דאון, כאמצעי לשיפור המצב נרשמה המלצה לרכישת מכשירים רוטטים (שמעתי שבמזרח מוצרים חשמליים יותר זולים) ויום ההולדת שלי כבר לא כל כך רחוק (כן, היתה כאן רמיזה).יש תחושות של אופטימיות זהירה מתוך עשיה ומתוך רצון לשינוי שעושה סימנים של התגבשות.
את המכתב הזה התחלתי לכתוב כבר כמה פעמים, כל פעם קטעתי מסיבה אחרת. היו כמה ימים מוצלחים למדי. זה התחיל אתמול בבוקר כשבאוטובוס בדרך לפגישה עם חברות מהלימודים קלטתי ג'ינג'י מהסוג ההיטקי - חנוני נועץ בי מבטים והפך די מהר לחילופי מבטים אינטניסבים שאני בחרתי ליחס אותם לפלירטוט ובסופו של דבר לחיוכים מפורשים מצדי. לא התפתחה שיחה, אבל זה עדין עורר בי תחושות של גאווה בעצמי על היכולות להתמודד עם סיטואציה חברתית שבה היכולת שלי להיות בשליטה על הצורה בה אני מצטירת מוגבלות, להשתחרר יכול להיות תיאור הולם למה שקרה שם. המשיך במפגש עם חברות מהלימודים, פרודוקטיביות לשמה לא הייתה שם אבל כן נוצרו שיחות חושפניות. נדמה לי שיש משהו בעיסוק הבלתי פוסק בנפש האדם שגורם לגילוים קשים להיות קלים יותר. שימחה אותי העובדה שהן היו מסוגלות להיפתח כך, לפתוח תיבות פנדורה. כבר מזמן הבנת שאני מספרת על הבדס"מ ל"מיועדים" לא כי זה חלק גדול מהנוף של מה שאני רוצה לראות בזוגיות ויותר כי אני מנסה לבחון איך הם בהתמודדות עם ישירות, אולי גם עם צדדים יותר בוטים של החיים.זה חסר לי בחברויוות עם בנות, היכולת לספר דברים בדיוק כמו שהם בלי לסגנן לעדן או לחשוב איך מספרים.
אחרי תקופה ארוכה של נתק ביני לבין הפסיכולוג (נזכרת באמירות שלך אודות מהי בורגנות- חסר לי רק רואה חשבון ועו"ד) חזרתי להיפגש עימו, כמובן שפתחנו בעידכונים המתבקשים של מה קרה בתקופה שבה נוכחותו נעדרה מחיי. אתה יודע איך זה בהתחלה, נדמה שיש מעט מדי זמן לספר ומנגד הכל כך ברור הדברים חלפו במחשבותיך כבר עשרות פעמים וניתחת מכל הכיוונים - הכל כל כך ברור ולא ברור. יש תחושה של שמחה על מסע חדש שמתחיל, שימחה על הישגים שכבר אפשר לראות מעבר לפינה. הפעם זה אחרת, הפעם אני הולכת לטפל במערכת יחסים שלי עם עצמי. היה שם גם משהו מבהיל בגילוי אודות עצמי, ההכרה בכך שהדואליות שבמערכת היחסים שלי עם ההורים- אהבה אינסופית כמעט חונקת וגם דחיה, ההכרה שזה ניכר ביחסים עם עצמי והסביבה מפחידה.

ש',

כמצופה אתה נורא חסר כאן. חסרות השיחות היומיות שלנו, חסר לי לשמוע איך אתה מצליח להכניס רוח שטות למקום עבודה מכובד, הסיפורים עליך ועל רוני מכינים כדורי שלג וזורקים אחד על השני בהפסקת צהריים, ושאר הסיטואציות המגוונות בהן אתה מצליח להקסים את הסביבה.מוצאת את עצמי נמסה לעתים קרובות כל כך מהיכולת שלך להתחבב על הזבנית בסופר ועל הבוס שלך באותה הקלות. עכשיו כשאתה שם מספר לי איך אחרי כמה שעות בעיירה בה מרבית תושביה אינם דוברים אנגלית כשאתה עולה על הרכבת חבורת זקנים מנופפת לך לשלום ומחייכת אליך, אני עוצמת את העינים ומדמינת.

חשבתי שיהיה לי קשה להתרגל לקונספט של לספר על המתחולל בחיי,הרי לרוב אני על תקן המאזינה. מסתבר שזה היה פשוט מהמצופה. מדמינת את שנינו שורצים בדירתך, אתה ישוב על כסא בסלון, דאגתי שלא תוכל להפריע לי לספר לך על מעללי ולכן חסמתי את פיך בגאג. כעת משחסמתי בפניך את האפשרות להפריע לי, אפשר להתחיל לספר:-)

נזכרתי היום, איך לא כל כך מזמן אמרת לי שבסביבה שלך אני הבנאדם שהכי חוגג את החיים נזכרתי כמה האמירה הזאת עשתה לי נעים בבטן, פשוט כי ככה אני אוהבת לחיות את חיי בלי מעצורים לפעול מהבטן בשילוב עם הרבה הגיון. התקופה האחרונה לוותה ביחסית הרבה זמן איכות עם עצמי, אין ספק שהריגושים אנשים והמון תחושות, הם משהו שחסר לי כשהוא לא קיים במידה רבה בחיי. אבל היה גם צורך להתחבר לעצמי, להבין למה יש פער כל כך גדול בין מה שאני מרגישה - הפערים האדירים בין הפידבקים שאני מקבלת מהסביבה למה שאני מרגישה עם עצמי. למדתי בשנה האחרונה שהמשברים הכי גדולים שלי גרמו לי לצמוח ולהגיע לתובנות חדשות, כך קרה גם הפעם מעין תקופה חלשה שמובילה למינוף להחלטות חדשות שחיכו מזה זמן לצאת לפועל ועכשיו באות לכדי מעשה.



מתגעגעת,

אני.