מסדרונות השירותים החשאיים

אכן, ציוד עזר לבדסם נוטה להיות יקר משהו, אך ניתן לחסוך ע"י אלתור קל. בשירשור הזה תוכלו למצוא רעיונות רבים ומגוונים. והרי תרומתי הצנועה ....

מצבטי פטמות - משקולות מפה (כן, בטח... מישהו משתמש בהם כמשקולות מפה) עובדות יופי, אבל לפחות אלו שאני מצאתי היו מעבר לסף הכאב -- אני מצטרף להמלצה בשרשור לשייף קלות לפני השימוש (אחרי שכמובן בודקים את סף הכאב -- יור מיילג' מיי וארי).

אזיקים - קולרים ורצועות שמיועדים לכלבים גדולים עובדים יופי. בונוס לנמנעים מעור מסיבות אידאולוגיות (צמחונים וכאלה, יו נואו) - ניתן למצוא כאלה שעשויים בד, והם בד"כ אפילו יותר זולים. אמנם אין נעילה מובנית, אבל מי שמסוגל להשתחרר כשפרק היד שלו אזוק בקולר של כלב שאין לו חופש רב, כנ"ל הפרק השני, ושתי ה- D rings מחוברות זו לזו במנועל תליה קטן -- מגיע לו שיצטרך להוציא יותר כסף ולקנות אזיקים אמיתיים. אין הרבה כאלה אנשים.
לקראת כל ט'ו באב ניתן למצוא בחנויות כמו Happening אזיקי מתכת מרופדים זולים (20-50 ש"ח). גם זה עובד בסדר, אבל זול עלול לעלות ביוקר - יש פוסט של טיצ'ר בנושא ששווה לקרוא.

פאדל - תשתמשו בידיים! מה זו העצלנות הזאת!

דילדו / באט פלאג משופר - יש מקלות מיץ להקפאה בייתית, שאפשר למצוא בעיקר בקיץ, אבל גם בחורף, שעונים לשמות "פופ-אייס", "קוסמיק", וכו' - חלקם אפילו בצורה אנטומית שימושית (יש קוטר קטן במיוחד באמצע). הקפיאו את המקלות, ודחפו אותם לחור המתאים של הסאב/ית. (בונוס: אפשר גם לאכול אותם אחר כך, אם כי עדיף לא להכניס אותם לפה אם "החור המתאים" הוא האחורי, מסיבות בריאותיות).

מסחטת עשב חיטה - כן, אם אתם אוהבים מיץ עשב חיטה אתם ודאי מזוכיסטים, אז גם זה שייך. מסחטה ייעודית חשמלית עולה מעל 1000 ש"ח. ניתן לרכוש מטחנת בשר פשוטה בכ- 200 ש"ח, ולהשתמש בה במקום. קצת (ממש קצת) יותר מסובך לנקות, וזה לא סוחט עד הסוף, אבל בהחלט חסכון.

ולפינת הלשון: איך קוראים ל- D ring בעברית, ומה שמו העברי של ה- paddle ?

או ... כיצד לבדוק את הנטיות הבדסמיות של מישהו:

תנו לו לקרוא ספר פסאודו-מיינסטרים כמו Wizard's First Rule. או לראות סרט מיינסטרים כמו Payback או פסאודו-מיינסטרים כמו The Secretary. או לקרוא את הכתבות של לפני שבועיים במעריב/הארץ -- אם כי רצוי להשאר בתחום הפיקציה, מפני שארועים אמיתיים כמו שגרירים בצרפת, בחורות קשורות לעמוד ליד אבולעפיה, וכאלה, עשויים לגרור מטען שקשור לאירוע יותר מאשר לבדסם.

בקטעים הרלוונטיים של הצפייה/קריאה, שפת הגוף תגיד די הרבה; גם אם מדברים עליהם אחר כך, סיכוי טוב שתהיה עדות לתגובה הרגשית הראשונית -- ומהבחינה הזאת, ספר או סרט ישאירו בד"כ יותר רושם מכתבה בעיתון (התנצלות מראש לכתבים -- איטס נוט דה מסג', איטס דה מדיום).

ויש את הדרך הישירה יותר, שזה הולך משהו בסגנון: "איך את/ה עם BDSM?",
או הדרך העדינה יותר: "מה את/ה מעדיפ/ה - B&D, D&s, s&m או m&m ?"
(אם הצד השני שואל "מה זה m&m?" כפי שכבר קרה לי פעם, כנראה שתסתדרו טוב ביחד)

הפוסט הנהדר הזה של זאלופון, הזכיר לי שבפעם הראשונה ששמעתי את השיר Loser של בק, תהיתי למה לעזאזל השורה הראשונה בפזמון היא סודיום פנטוטל.

אז זהו, שהיא באמת לא - היא soy un perdedor, שזה "אני לוזר" (כמו בהגייה של שמעון פרס) רק בספרדית. לזכותי יאמר שבתנאי הרעש שבהם שמעתי את השיר, זה נשמע דומה. אבל סביר להניח שזה נשמע דומה בתנאי רעש רק לסוטים -- לאנשים נורמלים סתם לא ברור מה הוא אמר.

(ומי שמחפש את הקשר לפוסט של זאלו - שימצא את התגובה שלי שם)

אזהרה: פוסט זה לא מיועד לאנשים עם חוש אסתטי, או לחולי נוסטלגיה קשים.

להלן שתי תמונות: http://www.only80s.com/scan5.jpg וגם



באחת מהן נראות בחורות בתסרוקת בלתי מודרנית בעליל, ובשנייה בחור בתסרוקת שגם היום תחשב סבירה (בין המזהים נכונה את פראנק סינטרה, יוגרל סוף שבוע עם אביגדור ליברמן) -- וזאת למרות שהתמונה של סא"ל סינטרה צולמה כמעט 25 שנים לפני הבחורות חסרות-החוש-האסתטי.

למעט דבר אחד -- בזמן שהתמונה צולמה, הבחורות האלה היו מה-זה-מודרניות, מה-זה-מגניבות. וסינטרה בצילום הזה לא היה "מגניב" (יש לבטא במלעיל) כמו הביטלס או חברה אחרים מהתקופה, לפחות מבחינת הופעתו החיצונית.

ולמה אני שולף תמונות מהנפטלין ? כדי לתת דוגמא מוחשית לטעם שלי בעיצוב - אני אוהב את הדברים שלא קשורים לאף זמן ספציפי. הם אף פעם לא מודרניים, אבל מצד שני הם אף פעם לא בלתי שייכים -- בניגוד לתסרוקת אייטיז, עיצוב של מכוניות אמריקאיות מהסבנטיז, ואם תחכו עוד 5 שנים, בניגוד גם לג'ינסים עם האליפסות הבהירות יותר על הירכיים (של מי הרעיון הזה לעזאזל?)

וכנ"ל לגבי בדס"מ. מדי פעם יש אופנה, נגיד, מחטים לפני שנתיים, שכובשת את הקהילה, ואחרי עוד כמה חודשים נעלמת כלא הייתה. אני לא מתחבר לזה, וגם לא ליחסים הפתוחים שלאחרונה זוכים לפופולריות (למרות שאני בספק אם הם אי פעם יאבדו אותה, בניגוד לג'ינסים המגוחכים)

תנו לי מערכת יחסים מונוגמית, דיסקרטית, עם קצת מכות, קצת אזיקים, קצת שוטים, והרבה אהבה, ואני מאושר.

(תודה ללוטוס ולקוסם שעזרו בתחקיר)

-------------------------

עדכון (14 לינואר, שעה 1:15) : כפי שסאנדיי ציינה, נפלה טעות בתארוך ואכן תמונתו של אל"מ סינטרה היא משנות הארבעים ולא משנות השישים כפי שנכתב במקור -- ויתכן שהוא דווקא כן היה אופנתי אז.

דוגמא משופרת:

סרטון שיש בו הכל, משנת 1964 -- רונלד רייגן עם תספורת אופנתית (לשנות החמישים), בחורה עם תסרוקת שלא לגמרי נראית שייכת להיום למרות שהייתה אופנתית בשנות השישים - וג'ון קסווטס עם תסרוקת שנראית בסדר גם היום.

ולמען הסר ספק -- התספורות המנופחות של האייטיז היא בסה"כ דוגמא. בסה"כ מהאייטיז יצאו הרבה מאוד דברים מוצלחים.

בתגובה לכל הפוסטים שמתלוננים על הסיקור התקשורתי של המסיבה -- הדבר היחיד שיש לי להגיד זה "לכו חפשו את החברים שלכם, ורצוי במקום אחר". יש לכם השבוע שתי כתבות נייטרליות עד אוהדות (למי שלא זוכר מביה"ס: הארץ+מעריב = 2 למרות שהתפוצה עדיין קטנה מידיעות אחרונות). כל מי שרואיין עשה את זה ביודעין ותוך שיתוף פעולה מלא. אף פרט מזהה לא הוסגר. כל הפרטים בכתבה יכולים היו להכתב ע"ס סיכום תגובות בכלוב ומבלי להיות שם לרגע.

לכל מי שמרגיש מאוים: באמת עדיף שלא תגיעו למסיבה הבאה. כי, אתם יודעים, יכול להיות שגם הבת של השכנה ממול של ההורים תהיה במסיבה, והיא תספר לאימא שלכם שהייתה מסיבה כזאת, ואמא שלכם תחשוב שאולי היה מתאים לכם להיות במסיבה כזאת, ואז להחליט שלא, אבל זה מספיק מאיים לחשוב שאמא אולי הייתה עלולה לחשוב שכן.

ח"ח לאמילי F וכלובי על הארגון -- אני בספק אם אפשר להיות יותר דיסקרטי באירוע מסדר גודל כזה.

שוב, תודה.

הרבה כבר נכתב על המסיבה, שאכן הייתה מדהימה ומוצלחת. תודה לאמילי, F, כלובי וכל העוסקים במלאכת הקודש -- גם אני נהניתי מאוד. לא רק מהמסיבה, גם מהקהילה.

אני לא מרגיש כל כך שייך לקהילה בשנתיים-שלוש האחרונות -- הכל נהיה אקסטרימי ואקסהבציוניסטי מדי לטעמי. האנשים אותם אנשים, אמנם, אבל מבחינת הפומביות והצורך להרחיק, אני עדיין תקוע בעידן הדינוזאורים של לפני 10 שנים (גם אז הקרדיט לקיומה של הקהילה הגיע בעיקר לכלובי, אם מישהו מתעניין). אבל יש דבר שאני עדיין מתחבר אליו - כולם מוכנים ובד"כ שמחים לקבל אחד את השני. שזה ממש קל כשיש לכם הרבה במשותף, אבל לא כל כך נפוץ כשלא. ותמיד יותר קל למצוא למה לפסול מישהו מאשר לקבל את אותו אדם כמו שהוא.

כל מי שהיה במסיבה נראה שייך, ללא הבדל דת, גזע, מין, העדפות מיניות, וגיל. מחמם את הלב לדעת שכשאני אהיה סוטה בן 64, יש סיכוי שעדיין תהיה לי מסיבה של הקהילה ללכת אליה ולהרגיש שייך.

למען האמת, זה קרה לפני בערך 10 שנים, אבל לא יכולתי לוותר על הרפרנס לשיר הנהדר הזה.

מסיבת חנונים סטנדרטית יחסית, בביתו של ע'. כ- 30 איש, על יחסית מעט שטח - מה שגרם, כמובן, לצפיפות רבה ולהכרזה על הרצפה כמושב לגטימי.

על רוב הרצפה, בכל אופן -- הקונצנזוס היה שיש להשאיר מעבר שיאפשר למי שחפצה נפשו בפיתה עם חומוס, מלפפון חמוץ וסלט טורקי, כמו במסיבות בגיל 14,להגיע לשולחן האוכל. לאחר שאחוז החומוס בדמי עלה על הרמה המותרת בחוק, ושוב לא היה כושר השיפוט שלי כתמול שלשום (והאמת, גם ככה הוא לא משהו) - עשיתי את המעשה הבלתי יעשה, והתיישבתי באותו ריבוע ברוחב 30 ס"מ על 30 ס"מ ששימש באותו רגע מעבר חירום אל שולחן החומוס.

כמה דקות לאחר מכן, ניסתה ג' (השם המלא שמור במערכת) להגיע אל הביסלי, מה שהיה קצת בעייתי בהתחשב במסלול המכשולים שאני הייתי חלק ממנו. לאחר שטפחה קלות על כתפי כדי לוודא שתשומת ליבי מופנית אליה, אמרה בקול המאופיין ברכות אך נחישות החלטית: "זוז בבקשה; אם אדרוך עליך בטעות זה עלול להיות לא נעים".

כטוב ראשי בחומוס, עניתי "מכך אני מבין שאם תדרכי עלי בכוונה זה עשוי להיות נעים?". הספקתי לראות מבט מופתע המתחלף בחיוך, ואז הבשילה אצלי המודעות לכך שבאורח פלא, בדיוק שניה לפני כן, בעקבות מאורע קוסמי שמתרחש פעם בחמישים שנה כאשר תשעה באב נופל בראש חודש, כל 29 האנשים האחרים בחדר שתקו. לא כולם שמו לב, ולרגע חשבתי שבסה"כ נפלתי קורבן לאפקט הזרקור הידוע לשמצה. אלא שאז ע' שעמד בקצה השני של החדר ולא יכול היה לשמוע אילולא שרר שקט בחדר פרץ בזעקות "סוטה! סוטה!" בהצביעו עלי.