|
|
|
אתמול עת דפדפתי לי ב"ידיעות אחרונות" ראיתי תלונה של בעל צימר על זה שאורחים BDSMים מטפטפים לו שעווה על הסדינים ("אין לי בעיה עם מה שהם עושים, אבל שלא יקלקלו את הסדין!"). יותר מאוחר בערב היה סרט ב- HOT שהיה סוג של דרמה, אבל היו בו כמה דקות משובבות נפש לכל סוטה.
מצבטים נראה נראו בארץ,
עת סטיה הגיעה -- עת סטיה.
(איזה מזל שכבר יש לנו מילה, BDSM/שס"ק, כיוון שבקצב הזה בקרוב אפשר יהיה להשתמש במילה "נורמה" במקום במילה "סטיה")
עלעול קצר במדריך london fetish scene הראה שאין הרבה אירועים השבוע. רק אחד, במועדון קטן וחביב שנמצא ב- zone 3, שזה מחוץ למרכז השוקק, אבל בסה"כ 30 דקות נסיעה ברכבת התחתית.
טענתי את ה-oyster (החופשי-חודשי המקומי), ולבשתי מיטב מחלצותי. אחר כך פשטתי אותם והתלבשתי בשחור (בכל זאת, דרס-קוד), ושמתי פעמי אל המועדון, שמתחבא ברחוב הראשי של שכונה לא יוקרתית במיוחד. המועדון מצויד במסדרון כפול דלת, שאף צוללת של סוכנות ריגול לא הייתה מתביישת בו. אחרי שעוברים את הדלת הראשונה, מגיעים לשומר ולמפעילת המקום, שמשוחחים מעט כדי לוודא שהבנאדם לפחות נראה נורמלי, ולאחר מעט דין ודברים, הסבר על כללי המקום וכו' - נכנסים דרך הדלת השניה.
15 אנשים, זה כל מה שהיה אותו ערב. בד"כ יש יותר. המקום לא גדול -- קומת הכניסה שבה כל האירועים והמשחקים קטנה משמעותית מהדנג'ן. ההרגשה מאוד ביתית; כולם עסוקים במשהו. בעמדה אחת עסוק מישהו בלקשור את הסאב שלו - hogtie כמו שכתוב בספר. בפינה אחרת יושבת מלכה וארבעה משרתיה מענגים אותה. בפינה שלישית עסוקה שלישיה, גבר ושתי נשים, כולם בתלבושת של תלמידת בית ספר אנגלית (כן, גם הגבר) בענישה חינוכית הולמת.
כל הנשים מגולחות. וגם כל הגברים -- לפחות אלו שהחבילה שלהם בחוץ, שזה הרוב. הגילאים מתפרשים אחיד על התחום שבין 20 ל- 40, כך נראה -- ואחד קרוב ל- 60. אנשים עוברים מפינה לפינה, צופים, מדי פעם גם מתערבים. ניכר שהחבורה הזאת מכירה היטב. הדי ג'יי משמיע מוזיקה בסגנון שנות השבעים.
סשן נגמר, פחות או יותר. מתחיל ברקע ביצוע לא מוכר של tainted love ומייד הופך לשיחה הכללית, ביחס למקור, לביצועים אחרים, וכו'. כמו בימים הטובים של הצ'אט בכלוב, כשהרדיו עוד עבד, ואופציית "המועדפים" בבלוגים עוד הייתה ביצות. אחרי עוד שני שירים, כולם חוזרים לעיסוקים שלהם, מי מצליף, מי מוצלף, מי קושר, מי נקשר, מי מטפטף ומי מטופטף. לו הייתי בסביבה לעיתים קרובות יותר, יכול להיות שהייתי חלק מהחבורה, אבל על אף הידידותיות שלהם לאורחים, לא הייתי הרבה יותר מצופה מהצד.
נפרדתי לשלום, יצאתי לי אל האוטובוס-שמחליף-את-הרכבת, וחזרתי למלון. עוד חיזוק למה שידעתי כבר: את הבדסמ שלי אני אוהב בפרטיות ודיסקרטיות, כחלק ממערכת יחסים זוגית.
לונדון לא מחכה לי מצד אחד, ומצד שני -- הכל יחכה לי שם עד שאשוב.
הבריטים ככלל, מצטיינים בתרבות ובתרבותיות. היו להם כמה מאות שנים להוציא את העצבים על שאר העולם כשהיו אימפריה, ומאז הם די רגועים, אני חושב.
מספיק רגועים בשביל שבעמ' 3 של המקביל המקומי של "ידיעות אחרונות" תופיע בקביעות תמונה של בחורה חשופת חזה. טוב נו, אולי "חדשות" ז"ל.
מספיק רגועים בשביל שבאזור הסוהו, שמרוחק 100 מטר מככר לסטר, מרכז הבילויים / מועדונים / קולנועים / תיאטראות, יהיו יותר חנויות מין מפאבים -- ולא חסרים שם פאבים. זאת ועוד - חלק מהחנויות מציגות לראווה את הסחורה בחלון, ואף אחד לא מתרגש. חוץ מהקונים, כמובן, אולם לשם כך הם רוכשים את הסחורה, כפי הנראה.
נכון, כל פעם שתופסים שר בממשלה כשהוא לבוש בבגדי נשים, וזה קורה לעיתים קרובות להפתיע, הוא נאלץ להתפטר. ובכל זאת, הגישה הכללית היא שמין, על כל גווניו, הוא דבר טבעי. בערוצי ה- BBC (הממלכתיים, שממומנים ע"י אגרה) ניתן לראות עירום ואפילו קצת בדסמ, ובלבד שעברה השעה 10 בערב.
וחזרה לחנויות המין -- המינימום המוקדש בחנויות מין לציוד בדסמ הוא 50% משטח החנות, כאילו יש איזה חוק שמסדיר את זה. עניין של היצע וביקוש, מן הסתם, אבל לא ברור שהמקומיים בכלל שמים לב לזה (אלא אם כן ביקרו בחנויות בישראל), כיוון שזה חלק כל כך אינטגרלי -- ברור לחלוטין שליד ויברטור חייב להיות גם ball gag וליד שרוולי אוננות חייב להיות סט אזיקים+קולר (אבל למה כל כך יקר, ישמור האל את המלכה)
תאי הטלפון באזור המרכז גם הם חוויה לתייר. במרוץ בין חברת הבזק המקומית BT לבין מפרסמי שירותי המין, ידם של המפרסמים על העליונה. עובדי BT המסורים מנקים את תא הטלפון אחת לשבוע מכל הפרסומות, וחמש דקות לאחר מכן התא מלא מחדש בגלויות המציגות לראווה את הסחורה כולל תאור מפורט, ומספר טלפון שבו ניתן להשיג את הבחורה. השבוע שעבר אינו מייצג כפי הנראה, שכן זה שבוע הפסחא שבו כל המקומיים נוסעים הרחק וכל המרוחקים באים קרוב - אבל בהשוואה לתקופה המקבילה לפני 10 שנים, אז הצעות לשירותי BDSM מכל הסוגים והמינים הוו כ- 20% מהפרסומות, הרי שעכשיו הן כמעט שלא נראו. אפילו גלויות של TV למיניהם כמעט ונעלמו, על אף הנוכחות הבולטת שזכורה לי מהעבר. הייתכן שנתיני המלכה מאסו במין אחר וחזרו לחיק הוניל ? אני אדחיק את המחשבה ואמשיך להאמין בתיאוריית שבוע הפסחא, ברשותכן. (או בלי רשותכן. אם מישהי רוצה להעניש אותי על זה שאני מאמין בלי רשות, היא מוזמנת. ולחילופין, אשמח להרביץ תורה במי שרוצה להתווכח 😄
למרבה הצער, לא היו יותר מדי אירועי קהילה בשבוע שבו ביקרתי -- וגם האירוע שכן היה, היה יחסית ריק. אבל על זה בפרק ג' המסכם, שיפורסם בתאריך .... שקר כלשהו.
שבוע שעבר החלטתי שאני צריך חופשת מולדת קצרה, וטסתי לפגוש את המלכה וכל החברה ב- MI5. למרבה הצער, מקום היה רק בטיסת אל-על, מה שאומר שתחושת הבית התחילה רק אחרי הנחיתה, ולא כמו ב British Airways, כבר בהמראה (על אף העובדה שרוב הנוסעים ישראלים גם בבריטיש). נו טוב, זה מה יש.
לונדון השתנתה קלות, מסתבר, וברור למה חווה אלברשטיין חזרה לארץ:
עדיין יש יותר סרטים -- אבל הם מגיעים באיחור אלא אם הם בריטיים; לא מעט סרטים מגיעים לאנגליה חודש עד חודשיים אחרי ישראל.
עדיין יש מוזיקה טובה -- במחירים אסטרונומיים, אבל בהחלט מוזיקה טובה.
טלוויזיה מצוינת -- אין על ה- BBC. צפיתי בפרק הסיום של Life On Mars, שהיא סדרת אקשן נטולת אקשן מהמשובחות שיש; אני חושב שמשדרים אותה ב- Yes לאחרונה. וגם לצפות ב- Dr. Who עושה טוב, סדרת המד"ב שנכנסת לעונה ה- 29 שלה עכשיו, ועדיין מוצלחת. למרבה הצער, גם שם יש קיצוצי תקציב שמובילים להרבה סדרות אוכל ושפץ ביתך, אבל עדיין, טלוויזיה מצוינת.
בלונדון אנשים יותר אדיבים -- יותר אדיבים מישראל, זה בטוח, אבל הרבה פחות אדיבים מאשר הם היו לפני 10 שנים. שמתי לב לזה מיד עם הגיעי, ובהתחלה חשבתי שזה פרץ נוסטולגיה; כידוע, הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה פעם. אבל בהתחשב בזה שתלונות על רעש, צפיפות, התנהגות כביש וכו' הופיעו בעיתון מדי יום, כולל סטטיסטיקה תומכת, כנראה שבכל זאת יש מן האוביקטיביות בהרגשה שלי.
כך שהיאוש נעשה יותר נוח. והיאוש מתגבר מהאסלאם הגובר באירופה - כן, ניתן להרגיש את זה מהליכה ברחוב. לא ב- West End או בשכונות יוקרה, אבל כן כשמתרחקים קצת. השמועות אומרות שבשאר אירופה המצב גרוע בהרבה.
אתם מבינים, אם כבר למות כמו כלב ולשלם מס הכנסה, אז עדיף בלונדון שם משלמים 22% מס הכנסה על שכר ממוצע של איש הייטק, ולא יותר מ- 40% לא משנה מה. ואם משלמים אגרה, אז לפחות מקבלים שידורי טלוויזיה מעולים נטולי פרסומות ולא הבדיחה שיש לנו בארץ שנקראת "ערוץ 1".
ויש דברים הרבה יותר משמעותיים - נראה ששר ההגנה הבריטי הולך להתפוטר בקרוב. העילה ? הוא אישר לחיילים הבריטים שנשבו ע"י האיראנים למכור את סיפורם לעיתון תמורת כסף. לא לקח לעצמו שום דבר (כמו שרי אוצר במדינות קיקיוניות במזרח התיכון). פשוט קיבל החלטה אומללה.
זאת ועוד - צ'רלס אינגרם, רס"ן לשעבר בצבא הוד מלכותה, ניסה והצליח לזכות במיליון ליס"ט ב"מי רוצה להיות מיליונר" הבריטי, ע"י השתלת מומחים משתעלים בקהל (משתעלים בזמן ובמקום הנכון, כמובן). הוא נתפס, הורשע, נקנס, נענש, אולץ לעזוב את הצבא, ופשט רגל כתוצאה מכך. אבל לא זה הסיפור המעניין. הסיפור המעניין הוא ששאר התושבים ממררים את חייו. השבוע הוא הורשע שוב בבית משפט, הפעם בתקיפה של ילד בן 13, שהשתעל בהפגנתיות בפניו של אינגראם בזמן ריצת הבוקר שלו (התקיפה, למי שתוהה, הסתכמה בלתפוס את הילד בחוזקה ולהגיד בטון מאיים "לא כדאי לך לעשות את זה עוד פעם, יהיה לך רע מאוד אם כן"). גם אני רוצה לחיות במקום כזה, שבו כמישהו מרמה, לא נותנים לו צ'פחה על הגב ואומרים "שיחקת אותה אחי !", אלא בדיוק להיפך.
ויש, כמובן, גם את עניין היחס הבריטי לסקס ולבדסם.
על זה בפוסט הבא.
בנות, אם אתן רוצות יותר אקשן, תנו פידבק מתאים וברור. לא כולנו אנסים.
כן, אני יודע שזה חילול הקודש. אז מה. זאת לא פעם ראשונה שאני מחלל. ואני גם חוטא בחטא מס' 7 לעשרת דיברות הזאלופה: "לא תשים שיר בבלוג". זה מתורגם, אני תרגמתי, ואף אחד בכל מקרה לא הולך לזהות. אז מגיע על זה רק חצי מהקנס, ורק בימי שלישי.
בין המזהים נכונה את השיר שטיוטת תרגום שלו רצוופה בזאת יוגרלו שני מלפפונים הולנדיים.
עליי להטהר
הדורים לישר
אחרי כל הכיף
בא נזק גורף
אני חש מחלה
וצריך מחילה
על ברכיי כורע
האם מישהו יודע
על הטוב השקט
שמבעד החטא
אף שיש בי חיבה
לפריצות וזוהמה
עד שבא להקיא
אני צריך להבריא
מהריקבון שמקיפני
קחוהו ממני
ואי שם
מישהי לה אכפת
עם לב רחב באמת
לתת ולשאת.
טיוטה בלבד; אני עדיין מנסה להפטר מהשפה המליצית פה ושם, ויש עוד אי אלו שורות שדורשת שיכתוב.
הצעות לשיפור, קללות, קיתונות של רותחין, נשיקות, צביטות, הצלפות וצ'קים יתקבלו בשמחה, הבנה, בריחה, אהבה, הנאה, תאווה וכל יום בהתאמה.
ישנם שני סוגים של ממיפיקציה בגדול -- הראשון, שבו תופסים את האובייקט בחוזקה עד שאין לו יכולת לזוז, צובטים בלחי וצועקים "איזה מאמי!!!" (במקרים חמורים במיוחד, זה מלווה גם בנשיקה). זה לא SSC, ובגילאי ההסכמה זה קורה די מעט, אז נניח את זה בצד.
ולגבי הסוג השני -- ניילון נצמד הוא חומר פופולרי לצורך זה, אבל חשוב להשתמש אך ורק בשקוף ולא בכחול; זה אמנם נדיר, אבל יש אנשים שאלרגיים לצבע הכחול של הניילון הנצמד; זה יכול להתבטא בפריחה, קשיי נשימה, ועלול להסתיים בצורך להגיע למיון.
זה כמובן, בנוסף לאזהרות הרגילות: לא למתוח חזק מדי, לוודא שמושא הממיפקציה לא מתייבש (ע"י השקייה ובקרת טמפרטורה), לוודא זרימת דם לכל חלקי הגוף, לרפד את האזור ורצוי לבצע הכל מעל מיטה שכן הממופקץ חסר יכולת לאזן את עצמו.
ואם רוצים גישה לאזורים מסוימים, חשוב לרפד אותם מראש, נגיד בצמר-גפן, כדי שאפשר יהיה אח"כ לחורר את הניילון הנצמד מבלי לחורר את העור שאליו הוא נצמד -- כי כמו שאמר סטאלין בזמנו, כשמנסרים אנשים, עפים שבבים.
זוהי אינה המלצה רפואית. המציג אינו רופא, ובקושי סוכן חשאי.
מכיוון שאין הנחתום מעיד על עיסתו, אני אביא סיפור עלי שמישהו אחר סיפר. (אה, ותוך כדי כך אתעלם מהעובדה שבעצם זה שבחרתי לספר את זה, בעצם אני כן מעיד על עיסתי. עברו כמה שנים טובות מאז שאפיתי משהו בין כה וכה).
לפני שנים רבות, אני חושב שזה היה ביום שלישי לפני חודשיים, ישבנו קבוצת אנשים, דנים על הא ועל דא. בין האנשים, היה גם מיכאל שחי לאחרונה בחו"ל ומתלבט קשות בשאלה האם להשאר בחו"ל או לשוב ארצה. כאשר הגיעה העת להתפזר, התברר שיש למיכאל שלושה טרמפים אפשריים, כולם מתאימים באותה מידה, וקשה לבחור ביניהם.
קרן חשבה מעט, וסיכמה את המצב כך עבור מיכאל: "אם תצטרף למירי, היא וודאי תשכנע אותך לשוב ארצה. אם תצטרף לגיא, הוא וודאי ישכנע אותך להשתקע בניכר לתמיד. ואם תצטרף לג'יימס -- ובכן, ג'יימס ינסה לעזור לך להחליט, אבל לא ינסה לדחוף אותך לשום כוון".
(הוא בסוף נסע עם גיא, ובאמת לא ראיתי אותו בארץ מאז. השמות, הזמנים, התמרורים ואחוזי הריבית שונו למניעת זיהוי. כל קשר בין הדמויות המתוארות פה ובין הדמויות המתוארות אי שם מקרי בהחלט)
אלתרמן ידע מה הוא כותב, וכנראה שהייתה לו נגיעה כלשהי לבדסם -- הוא עצמו או מכרים. על זאת ועוד, בפוסט אחר; הפוסט הזה הוא בנושא נטילת שליטה מבלי לקבלה.
לרובנו יש את האשליה שאנחנו אנשים רציונאליים, הפועלים מתוך מודעות. ההנחה הבלתי מבוססת הזאת מהווה בסיס לקבלת החלטות יומיומיות, לחקיקה, ועוד. רק שהעולם לא ממש עובד ככה. רוב מוחלט של הזמן, רוב מוחלט של האנשים פועל באופן אוטומטי מתוך אינסטינקטים, ולפעמים כשמתעורר הצורך, מוצאים תירוץ רציונאלי בדיעבד. את ההתנהגות האוטומטית הזאת אפשר לכוון מבחוץ עם מעט "עזרה", ורוב הסיכויים שנותן העזרה בא לעזור לעצמו, ולא למקבל ה"עזרה".
יש מצבים שבהם מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים שלנו לא אפקטיביים, ואנו נוטים לקבל בהם כל מיני הצהרות מבחוץ ללא ביקורת. מצוקה פיזית היא מצב שכזה; יתכן שהוא נגרם מעצמו (מחלה, פציעה וכו'), ויתכן שע"י גורם בעל עניין (כולם למצב שתיים למשך עשר דקות, *עכשיו*!). מצוקה נפשית, לדוגמא כזאת שנגרמת ע"י הטלת ספק בתפישת המציאות, מביאה גם כן לנכונות לקבל דברים ללא ביקורת -- טכניקה חביבה במיוחד על הורים מתעללים למיניהם.
ואפילו לא צריך ללכת כל כך רחוק -- ברגעים של פיזור דעת, שיקול הדעת לא מופעל היטב, ולכולנו יש עשרות רגעים כאלה ביום -- שלמרבה הצער, לא קשה למתבונן לזהות אותם ולנצל אותם. אחרי אורגזמה, ואצל נשים גם בעת משחק בפטמות, משתחרר הורמון משרה אהבה-קשר-אמון (מי שחשב שהוא נמנע מחומרים פסיכואקטיביים רק כי הוא לא שותה/מזריק/מעשן, שיחשוב שוב, ויקרא קצת על oxytocin). ניהול נכון של קצב שיחה, קצב נשימה ותנועות גוף מאפשר לפעמים "להשתלט" על השיחה ולהחליש את הביקורת של הצד השני. (ע"ע בגוגל: rapport, pacing and leading, presupposition).
רוב חוקי ההגנה הפסיכולוגית למיניהם רלוונטיים עד גיל 18; משהגעתם לגיל 18, הרשות נתונה לכל לבצע בכם מניפולוציות. לא שלפני גיל 18 ההגנה החוקית אפקטיבית במיוחד. הייתי רוצה לתת עצות "כיצד תתגוננ/י משוטפי מוח", אבל טכניקות ההתקפה רבות ומגוונות מכדי שאפשר יהיה לכתוב מדריך שכזה. ולמרות זאת,
(א) אם משהו בתפישת העולם משתנה אצלכם, נסו להבין בדיוק מתי ולמה זה קרה, מי עזר לזה לקרות, ומה יוצא לו מזה -- אפילו אם זה מרגיש כמו מעילה באמון (להיפך, במיוחד אם זה מרגיש כמו מעילה באמון !)
(ב) נסו להריץ זכרונות רלוונטיים מול עיניכם, מנקודת מבט של צופה בלתי-תלוי (כן, דרך עיניים של מישהו אחר; אפשר גם בשחור לבן; העיקר לא להיות חלק מהאירוע כשאתם נזכרים, למרות שאתם מככבים בו). שחקו עם הזווית, התאורה, הצבע.
(ג) שבו עם מישהו שאתם סומכים עליו ומכירים זמן רב, ושאלו אותו מה דעתו. אל תתווכחו ואל תסבירו. הקשיבו, הפנימו, אמרו תודה, תתווכחו עם עצמכם לבד אחר כך, שובו לבקש הבהרות, ואחרי כמה ימים של עיבוד, יהיה סביר אולי להגיב ולהמשיך את העניין כדו-שיח.
חלק גדול מהאנשים שמשתמשים בטכניקות "השתלטות" מהסוג הזה לא עושים את זה באופן מודע דווקא -- רובנו יודעים לקרוא באופן אינטואיטיבי רגשות מתוך הבעות פנים, ויש מי שיודע באופן אינטואיטיבי לזהות מצב "נגיש יותר" (שלא לומר "פגיע") מתוך שפת גוף והתנהגות. רוב האנשים הם אפילו לא אנשים שהקונצנזוס היה מגדיר "אנשים רעים". אבל "איש רע" אחד מספיק כדי לגרום הרבה מאוד נזקים.
הטריגר לכתוב את הפוסט הזה הוא הכתבה בידיעות אחרונות על אדון האור. ע"פ הכתבה, מדובר בכת ובעומד בראשה, שאימצו ריטואלים של בדסם. הטענה החוקית העקרית שאפשר להעלות (ואכן הועלתה, ולמיטב הבנתי היא הבסיס לכתבה) היא העובדה שחלק מהמגויסות לכת הן קטינות (ובפרט, השתתפותן באקטים מיניים בניגוד לחוק). כל זה נכון ויפה, ועשו הכתבים עבודת קודש בהכנת הכתבה.
אבל גם בני ובנות 19, 24, וגם 40 מצטרפים לכתות בניגוד לטובתם -- אפילו זו כת של זוג אחד, הוא בן-זוגם.
אף אחד לא שומר עליכם, ומגיל 18, אף אחד אפילו לא מתיימר לשמור עליכם. דעו את האויב. שמרו חייכם, שמרו בינתכם, שמרו נפשכם.
בעיקר כי, בלשון המעטה, אני שונא איפור. אני יודע, אני לא חייב להתאפר. אבל גם אתן לא, ולמרות זאת בפורים אתן עושות את זה.
אני מנצל בזאת את זכותי המוקנית לי מתוקף היותי סוטה, המתועדת בספר החוקים, בכרך ג' פרק 18 סעיף 318 קו נטוי ט', ומכריז בזאת על פורים כחג שבו אני מסרב לחגוג כמנהג המקום.
וחוץ מזה, אחרי 4 שנים שלא הייתי במועדון להיות שבוע אחרי שבוע ? אני אקבל הרעלת פטיש קשה. תנו להתרגל לאט לאט.
