הכל התחיל בקליק

8 שנים גרתי שם, בתוך אורח החיים הכל כך שונה ממני.
זו היתה דירה של בעלי משכבר הימים ובתור זוג צעיר שרק התחתן, שמחנו שיש לנו דירה משלנו ולא באמת משנה היכן היא ממוקמת.
-בבקרים היינו משכימים קום וממהרים למקום עבודתינו, ביום החפשי שלי הייתי רואה אותם מתעוררים משנתם בשעות הבוקר המאוחרות ומתנהלים לעיתם כשטליתותיהם בידיהם לכיוון בית הכנסת. עד היום ידוע שלקראת הצהרים מתמלא בית הכנסת המרכזי בבני ברק במתפללים שבאים לתפילת הבוקר
וכי מה יש להשכים קום? לא עובדים והלימוד בישיבה יכול לחכות!

-כשנולד בני הראשון, חיפשתי בנרות אחר מטפלת ראויה שתוכל להגיע אלי מקדם בבוקר ותשהה עם בני עד שאשוב מהעבודה, מיותר לציין שחלק נכבד ממשכורתי שולמה למטפלת.
בהמשך נאלצתי למצוא אישה שתסכים לארגן את בני בבוקר ולהכניסו לגן וכן להוציאו בצהרים, שהרי הייתי חייבת לצאת מקדם בבוקר לעבודה שנמשכה הרבה אחרי שעות סיום הגן.
בניגוד אלי המורות החרדיות הגיעו שאננות וניחוחות לעבודה, הבעל בבית, מארגן את הילדים ברוגע ובסביבות 9 בבוקר מכניס אותם לגן, זה לא עולה כסף השהייה עם האבא בטוחה יותר מכל שהייה עם אישה זרה, ומה על הלימוד בישיבה? זה יקרה אחרי שיסיימו את כל הסידורים!
מיותר לציין שבשעות הצהרים כשהגן מסתיים, האב כמובן עוזב את הלימוד בישיבה וחייב פשוט חייב להוציא את הילד מהגן, נו ברור, ילד זה הדבר הכי חשוב בחיים. והלימוד בישיבה? זה יכול לחכות!

-שעות אחה"צ, בדרכי לגן השעשועים עם בני, הייתי חולפת דרך הישיבה שלהם, רוב הגברים היו בחוץ, חלק עישנו, חלק פיטפטו וחלק סתם תלו מבט על גן השעשועים והנעשה בו.
והלימוד בישיבה? כן לפעמים גם נזכרים שצריך ללמוד משהו...!

-יום רביעי, יום הקניות השבועי שלנו. מהבוקר ידעתי שמחכה לי יום מתיש, חוזרים מהעבודה אחה"צ, משחררים את המטפלת , לא מספיקים לנוח וכבר צריך לנסוע לקניות.
הדאגה הזו נחסכה מהמורות החרדיות, שהרי בעליהן ערכו את הקניות בשעות הבוקר. ומה על הלימוד בישיבה? לטובת הקניות הכל כך חשובות, אפשר בוקר אחד לאחר לישיבה או אפילו לא להגיע בכלל.

ובסוף
אנחנו, שבזעת אפינו מרווחים את לחמינו, מאויימים וניתקפים על ידי אותם לומדי הישיבות, שאם לא נפריש להם קיצבה מכספי המדינה, הם יפרקו את השילטון.
חבר טוב שלנו אמר פעם:" צריך לקחת מקל להרביץ לכל לומדי הישיבות האלו ולשלוח את כולם לעבוד ולהרוויח כסף בעצמם!

זו דעתי
זו הרגשתי
זו תחושתי אחרי 8 שנים שגרתי בתוכם ואני עובדת עם נציגות מהם עד היום.
ראיתי הכל, חויתי הכל ( ומה שכתבתי כאן אלו רק דוגמאות בודדות)

ובנימה אפילו יותר קשה אני אומרת:
לא צריך מחבלים או שונאים שיהרסו את המדינה
ההרס בא מתוכינו ואנו נכנעים לו וללחציו!

חמישי אחר חצות
המוזה שורצת על כל חלקי גופי
ואיך לא?
אחרי שיחה שהיתה במהלך היום והחדירה בי המון חום
וצפיה לשבוע הבא שמסתמן להיות שבוע של שינוי,
מרגישה איך לאט לאט המוזה משתלטת על כולי
מלמעלה ועד למעורה החמה.
פרץ יצירתיות נפתח ואיתו נפתח גם המקרר.
פרסתי על השולחן את שלל הירקות שהיו שם:
סלק, לפת, קולורבי, גזר, מלפפון
הוצאתי שתי צינצנות ענקיות ומלאתי אותן בפרוסות פרוסות של כל הירקות החתוכים.
כמה לימונים, שיני שום, מלח, גבעולי שמיר
והצינצנות הולכות לשיזוף שימשי על אדן החלון.
בעוד כמה ימים תהיה שם חגיגה של חמוצים.
היה במקרר גם חצי אבטיח משאריות הקיץ,
נזכרתי בסבתא שלי שהיתה מחמיצה אפילו אבטיח
פרסתי גם אותו ועטפתי בשום ולימון
גם הוא יישב על אדן החלון ויקבל החמצה.
הסתמן שהלילה נהפך לחמוץ מידי.
2 בלילה
המוזות מעיפות את קורי השינה
הוצאתי מהמקרר חבילות שוקולד שנשארו
ריסקתי בסקויטים ואת פרורי עוגת השוקולד (שכבר אף אחד לא נגע בה)
המסתי את השוקולד עם ברנדי וצימוקים
גילגלתי כדורים מתוקים וציפיתי אותם בפרורי קורנפלקס (מה לא עושים למען הבריאות)
שני כדורים נבלעו בגרוני והפכו את הלילה למתוק.
השאר סודרו במגש ונחו במקרר.
הקצין שלי חטף 2 על הבוקר
הבת לפני בית הספר, הסתפקה בכדור אחד, ( צריך לשמור על הגיזרה)
השכן שבדיוק דפק כדי לבקש חלב, התכבד בצלחת עם 3 כדורים.
ובעלי חתך כדור לשני חצאים, חצי לו וחצי האכיל אותי.
עד שבת נראה לי רוב המגש יהיה ריק.
3 לפנות בוקר
העייפות מתחילה להשתלט
הכנתי רשימה של ארוחת שבת:
מוסקה- חצילים במילוי בשר הודו ובקר
תפוחי עץ ממולאים כבד ומצופים ברוטב דבש ( אחחח אין על זה)
סלט רוקט
סלט כרוב בפסטה
סלט חסה
חציל בטחינה
מטבוחה חריפה ( תוצרת בית רק בית)
עגבניות שרי עם צנוברים

עוף עם אננס שזיפים משומרים ואגוזים
כתף בקר ברוטב פטריות
אורז לבן
במיה ברסק עגבניות
פרוסות חצילים מטוגנות ומבושלות ברוטב עגבניות
פשטידת תפוחי אדמה

אגסים אפויים ביין
שטרודל תפוחי עץ
בנתיים
הפשטידה בתנור
והעוגה מחכה בתור להכנס לשם.
כל השאר בדרך להכנה

שתהיה שבת מתוקה/ חמוצה
והכי חשוב רטובה ( מגשם) אינשאללה....!

"בוקר טוב לכם תלמידים"
שיעור ראשון
לא אמרתי כלום
לחצתי פליי והשמעתי את השיר "הו רב חובל" / שרה" מיטל טרבלסי
תוך כדי השיר, רשמתי על הלוח:
* מיהו רב החובל?
*יש לנו רב חובל?

השיר תם
אצבעות הונפו למעלה ואמירות התלמידים פרחו בחלל הכיתה:
-זה שיר לזיכרו של יצחק רבין הוא היה רב חובל
-הגזמת, להגיד על רבין שהיה רב חובל? הוא רק הזיק למדינה
-אם הוא היה המזיק, אז המנהיגים של היום רוצחים את המדינה!
-רק לרבין היו ביצים לעמוד מול כל העולם ולדרוש שלום
- בטח, הכי קל להשיג שלום ולוותר על חצי המדינה.
-טוב שרצחו אותו אחרת היינו מוצאים את עצמינו היום בים!

זהו, אחרי אמירה כזו עצרתי את השטף.
ידעתי מראש שיהיו חילוקי דעות
26 תלמידי השביעית, מייצגים נאמנה את התפלגות העם גם כיום.
הכל בסדר
עד זה
עד שנותנים לגיטימציה לרצח אדם!
זה לא! משום סיבה ובשום מחיר, אין לנו זכות ליטול חיי אדם כי משהו בדרכו לא מתאים לנו!

עברנו לשאלה הבאה:
האם יש היום רב חובל?
כואב לחשוב על כך
אבל התשובות היו די תמימות דעים, אין רב חובל!
העם יתום, אין מדריך ואין מוביל.
מנהיגים מתיימרים להתהדר בכובע רב החובל, אבל מתחת לכובע אין שום מעשה שיוכיח שהכובע אכן הולם אותם.

שאלה אחרונה:
יש מישהו לדעתכם, שראוי להיות רב חובל כיום?
מבחר תשובות:
-נוחי דנקנר
-אובאמה (כי במילא אנחנו כבר נתינים שלו)
-שלמה ארצי
-טלי פחימה
-הרב גרוסמן
- הסופר דוד גרוסמן ( קיבל פרס שלום לאחרונה)
-ליברמן
-רון חולדאי

-את, המורה!

אני הולכת להכין קפה ולהרגע....
( לא רק מהתשובה האחרונה, מהכל)

הבוקר שאחרי
לא ישנתי לילה לפני הטקס
שבנו מאוד מאוחר וכמעט לא ישנתי גם הלילה
לא יודעת איך אני מתפקדת בכלל? מסתבר ש אדרנלין הרבה יותר חזק משנדמה...
עדיין באופריה של התרגשות.
פגשנו את כל הדרגים הגבוהים שליוו את בני במסעו עד לקבלת הקצונה.
אנחנו הורים שכאלו, אוהבים שיכירו אותנו ואוהבים להיות שותפים לדרך.
הקצונה הבכירה הכירה אותנו דרך שיחות בטלפון וכעת גם היכרות אמיתית שלא היתה רשמית בכלל.
מצאתי את עצמי מתחבקת עם סגן האלוף ששלח את בני לקצונה ותמך בו כל הזמן
ואפילו עם אלוף הפיקוד.
רגע לפני הסוף כשלחצנו ידיים, אלוף הפיקוד אפילו הדביק לי נשיקה.
נראה לי שאנחנו הופכים לאחת המשפחות המאמצות של החייל.
מוצפת גאוה איך אפשר אחרת.

בני עדיין בבסיס
בשבוע הבא הוא ברגילה וסוף סוף אוכל להסניף אותו שבוע שלם.
אוחחח כמה חיכיתי לזה.

זה המיסרון ששלחתי לו הבוקר:
"בוקר טוב בן מקסים שלי
היה מאוד מדהים ומרגש אתמול
כל המשפחה התקשרה ודיברה על זה שאתה הגאוה של כולנו
תודה על רגעי האושר וחום הלב שאתה מעניק לי ולאבא.
גאה בך ובכל הדרך שאתה עושה למעלה.
אוהבת בכל רמה אפשרית
אמא"

השעה 2 לפנות בוקר
המערכת הסוללרית של המיסרונים עובדת במלוא התעוזה.
מיסרון ממני
תשובה ממנו
עוד אחד ממני עם כמה מילים וגם }{
שלוש דקות
תשובה ממנו
ושוב אני
"יאללה כבר לך לישון, אתה צריך לאגור כוחות למחר, מחכה לך יום גדול.
תשובה ממנו
"סורי, אני יותר מידי מתרגש, לא יכול לישון, נראה לי שנדבר כל הלילה".
ושוב אני
מקסים שלי, אם אתה רוצה שהקציצת יצאו טוב ושהשניצלים לא יטוגנו יתר על המידה, אז יאללה תן לי להתרכז בבישולים
לך תרביץ כמה סיבובים מסביב תוציא אנרגיה ולישון בפקודה.
(חחח אני, הנשלטת נותנת לו פקודות, הכל משתבש מרוב התרגשות)
שקט
אני ממשיכה ביצירות הקולינריות במטבח.
4 לפנות בוקר- פורשת לישון.
שוכבת במיטה
אין סיכוי להרדם
יותר מידי מתרגשת
בטח הרבה יותר ממנו
אלו הזמנים שאלפי פרפרים ממלאים אותי.
6 בבוקר
מיסרון ממנו
"עוד 12 שעות"
מקלידה לו תשובה
"בוקר טוב גם לך, הקציצות מוכנות, השניצלים מטוגנים, השלט בהיכון, החולצות מחוץ לארון. הכל מוכן. מקוה שלא יתזזו אתכם יותר מידי כי הולך להיות חם.
מיסרון אחרון לבוקר
" אמא זה לא נורמלי אבל אני מתרגש"

הוא צודק!
זה לא נורמלי אבל זה קורה
גם הלוחם הקשוח שלי מתרגש.
היום הוא הולך לקבל רשמית את דרגת הקצונה, לאחר שסיים קורס השלמה חיילית.
סגן הרמטכ"ל מצד אחד ואני מצד שני הולכים לענוד לו את הדרגה.
כל המשפחה מגיעה לטקס, חברים שלו וגם כל החבר'ה מבסיס האם.
הכנתי חבילת טישו בכיס
מקוה שהדמעות יחכו לפחות עד סוף הטקס
זה לא כל כך נעים לעמוד מול סגן הרמטכ"ל כשאני נוזלת ( מדמעות!)

אני מתמלאת גאוה
בכל הדרך הארוכה והלא פשוטה שבני צועד בה.
אני
מתרגשתתתתת....!

ביום הולדתם נהגו המלכים לחנון אסירים.
בספר בראשית מסופר על פרעה:
"י?ה?י ב??י?ו?ם ה?ש???ל?יש??י יו?ם ה?ל??ד?ת א?ת פ??ר?ע?ה ו?י??ע?ש? מ?ש??ת??ה ל?כ?ל ע?ב?ד?יו ו?י??ש???א א?ת ר?אש? ש??ר ה?מ??ש??ק?ים ו?א?ת ר?אש? ש??ר ה?א?פ?ים ב??תו?ך? ע?ב?ד?יו."
אחרי מסיבת יום ההולדת והוללות היין שאין מנוס מימנה, הוא חנן את שר המשקים ותלה את שר האופים.
שבת, 9/10, יום הולדת למנגינה.
אמש בשעות הערב, עמלו הילדים וערכו שולחן יום הולדת:
פרחים- היו סחלבים, כמו שאני אוהבת.
יין היה
עוגה (מלאת שוקולד דובדבנים ופרחים ממרציפן) היתה
ברכות- היו
מתנה- אוייש איזה חמודים, קנו לי מיזרקת מים שמשכשכת בסלון.
אושר- נו בטח
נשיקות- לכולם, כל אחד קיבל שתיים

אבל משום מה נראה לי שזה לא הסתיים!
אני מריחה משהו...
בעלי הודיע לי שהיום בערב יוצאים, טוב זה לא חדש שאנחנו אוהבים לצאת במוצאי שבת,
אבל הפעם הוא לא גילה לי לאן ובכלל המיסתורין אופף באויר.
אולי אני טועה,
אבל יש לי הרגשה שאני הולכת לתלות מישהו ביממה הקרובה.
:)

/// איזה יום שמח לי היום ///

- אמא את בוכה?
-לא ממש, אולי קצת
- את עצובה ששובל מתה?
-אני מאוד עצובה, היא חסרה לנו.
-חבל, יכלה להיות לי היום אחות גדולה.
- אין מה לעשות, זה הגורל ואנו לא יכולים להבין למה זה קרה.
-את יודעת אמא, היא מאוד דומה לי, אוףף מרגיז שאני לא יכולה לראות אותה באמת.
אני שותקת
אנחנו מתבוננות בתמונות.
הגענו לתמונה שבה אני מערסלת את ביתי הקטנה ז"ל ונושקת לה.
- יווו איזו מתוקה היתה שובל, ביתי שולחת נשיקה לתמונה.
-אני מוחא עוד שתי דמעות מעיני
סבב התמונות הסתיים
הנחנו את השקית ליד נר הזיכרון
-אמאאא, את שוב בוכה?
-כן, תמיד ביום הזה אני בוכה.
-אני חייבת להיות עצובה עכשיו, אמא?
-לא, תתנהגי כרגיל, החיים ממשיכים ואל תשכחי שאחרי שובל, את נולדת והבאת לי הרבה אושר לחיי.
- אז מותר לי להמשיך לארגן את מסיבת יום ההולדת שלך, אמא?
-בטח שמותר ואם תצטרכי, אשמח לעזור.
-לא, את לא עוזרת לי, את צריכה להשאר עצובה
וחוץ מזה אסור לך להכנס לחדר שלי ולראות מה אנחנו מתכננים...
-טוב אני מבטיחה לא להציץ
-ותבטיחי לי עוד משהו אמא.
-מה?
-שמחר בערב את מפסיקה להיות עצובה וחוזרת להיות שמחה כי אסור ביום ההולדת להיות עצובים.

ה "שולטת הקטנה " פוקדת
ואני מבטיחה!
אמא ממושמעת.

לו היתה לי שליטה על לוח השנה הייתי משנה זאת במיידית.
זה לא אנושי, מה שהולך לקרות לי מחר ובשבת.
שעת דימדומים של יום חמישי
עוד שעה קלה אדליק את נר הזיכרון לזכר ביתי ז"ל.
מחר יום הזיכרון ובבוקר אנו הולכים לפקוד את קיברה.
הקבר טמון בין עשרות קברים קטנים.
כולם ילדים שנקטפו בטרם עת.
על חלק מהקברים צעצועים
על חלק אחר פרחים
על הקבר של ביתי, ישארו רסיסי הדמעות שיוגרו.
שבתי מהעבודה והוצאתי את התמונות שלה.
לא סידרתי אותן באלבום,
הן שמורות בשקית יחד עם דברים שכתבו אחרי מותה ועם תעודת הפטירה.
אני לא צריכה יום זיכרון כדי לזכור אותה
היא בליבי כל יום בשנה.

עוד לא יפוג יום הזיכרון ותכנס השבת
התאריך: 9/10
יום הולדתי
אף אחד לא יוותר לי על מסיבה
וצריך לחגוג בגדול.

הכל כל כך מורכב.

מחכה לי סופ"ש מאוד מאוד מורכב
משהו יוצא דופן שלא כל אחד חווה בחייו.
אפילו לא יודעת איך לעכל ואיך להתגבר?
עוד לפני שמתחילה את יום העבודה, תיכננתי לכתוב ולפרוק הכל בבלוג.
המים רותחים לקפה
כשהאדים מהבילם ברקע ואני אלגום לגימות קטנות, יהיה קל יותר לכתוב.
אבל
פתאום הגיע משהו לא צפוי
וטוב שהגיע וגרם לי לחייך.
אני דוחה את הפורקן לשעות הבוקר המאוחרות יותר
ובנתיים
סתם בא לי לשתף:
השבוע כתבתי מילות תודה לאחד החברים שפירסם באתר משהו מעניין.
הוא כמובן ישר לקח זאת למקום שאני מחפשת קשר איתו (אגב, זה קורה הרבה כאן)
שאלתי אותו שאלה שבאמת סיקרנה אותי.
מכיון שלא טרח לענות שלחתי שוב הודעה וביקשתי שיענה לי
(אין דבר כזה מנגינה נשארת סקרנית)
בתגובה הוא שלח לי את המילים הבאות:"- הקפידי תמיד לפנות אלי בנימוס ולשמור על המרחק המתבקש."
נכון
הוא סימן הצהרה שהוא שולט
זהו
מרגע זה מגיע לו כבוד ודיסטנס מכל אישה נשלטת באתר?
בא לי לרשום ליד ניקי שאני ראש הממשלה
ואווו
כמה שטיחים אדומים יפרסו לרגלי...
:)))

הבתולה הכי זקנה בבריטניה חוגגת 107 שנים,
ונותנת טיפ: ותרו על ילדים והתנזרו ממין.
"שני הדברים האלה מקצרים את החיים", מסבירה הגברת ומחדדת:
"אני לא לסבית, סקס פשוט לא מעניין אותי, מערכות יחסים זה לא בשבילי"
עוד מספרת הזקנה: "במהלך השנים דחתה מספר הצעות נישואים, ובחרה להשקיע בעבודתה כמזכירה וכמנקת בתים.
"גברים רבים לא רצו בקרבתי משום שלא הייתי אישה כנועה", היא מספרת. "גדלתי בעידן שבו נשים נועדו להיות יפות ולשתוק, ולא העזו להשמיע קול. אני למדתי לעמוד על שלי ולהרוויח את לחמי.
למדתי גם שיש גברים שלא אוהבים נשים עצמאיות

בלי ילדים
ובלי מין
זה המתכון לאריכות ימים
או שאולי זה המתכון לדיכאון?