לפני 14 שנים. 7 בינואר 2010 בשעה 21:41
עמדתי בזוית החדר
המתנה דרוכה
סוף סוף נפגשים, ממשים מגשימים.
שמתי לב שאני רועדת
זה לא הקור זה בטח הפחד... ההתרגשות.
"תתפשטי ", זרק לעברי ויצא לסידוריו.
אט אט השלתי את השכבות מעלי
בשיכבה האחרונה משהו עצר בעדי
אני אמורה להיות חשופה לגמרי
ככה הוא דרש וככה הוא אוהב אותי
אבל....
זה מוזר
אחרי מספר פגישות וקשר כל כך חזק, אני עדיין מרגישה חוסר נוחות או בושה מסוימת?
המבט בעיניו אמר הכל
איך אני מעיזה לא לציית?
לא היה לי תירוץ טוב, גימגמתי קצת אבל ידעתי שהוא לא מרוצה.
זמן העונש הוא רגע השבירה שלי, הדמעות זלגו הרבה יותר מהר משתיכננתי.
לכאב של העונש אני קוראת כאב שחור.
הוא כואב הרבה יותר, הוא חודר לתוכי חד! נטול רגש,
מתפזר בגופי וגורם לי להבין שלא הייתי בסדר.
זה נגמר הרבה יותר מהר משחשבתי,
הרגשתי רע, כמו שקורה לי תמיד אחרי עונש.
רציתי לדבר, להגיד לו שיתן לי כמה דקות להתאוששות
במילה הראשנה הוא השתיק אותי
רגע אחרי מצאתי את עצמי מכורבלת בתוך גופו.
ידו האחת אוחזת בי חזק, שארגיש היטב את עוצמתו
ידו השניה מלטפת אותי ברכות.
"תרגעי, הכל בסדר, שששש..... אני רוצה לשמוע שאת נושמת, רק נושמת"
נשמתי אותו לתוכי
כל פיסה מגופו שעטפה אותי המיסה עוד שיכבת תשוקה בתוכי.
כמה דקות של שלוה
האדון שלי יודע בדיוק כמה זמן אני צריכה.
רב החובל של גופי
יודע לכוון אותו, להסעיר ולהרגיע והכל לפי צרכיו.
מאותו רגע נכנסתי לכמה שעות של מערבולת רגשות.
היה שם חבל שריתק אותי
הרוקט הורוד חדר עמוק רטט ויצר בערה.
מצאתי את עצמי: צועקת, גונחת, בוכה, צוחקת,
נושמת בכבדות, לא נושמת בכלל,
מיצי תאוותי פורצים ממעורתם בשטף קצף.
ידיו מתפלשות במפלי הגועש נהנות מהרטיבות הגועה.
מכריזה שוב ושוב שכור מחצבתי הבוער שייך לו
מרגישה את שדי נימתחות נמחצות מסתובבות לוהטות למענו
שפתי פועלות בשקיקה ומתענגות על טעם תאוותו
כואבת מתייסרת, מחובקת ונרגעת
מגיעה לשיאי תחושה....ושוב ושוב מתפוצצת איתו ולבד.
שעות של התרגשות עילאית שבשיאה-
אני פרוסה על המיטה
הוא כולו מעלי ואני למטה, מתחתיו, במקומי הטבעי,
גופי נמחץ נוכח חוסנו, אני רותחת מהחום היוצא ממנו.
רגעים קסומים שלי, מרגישה איך אדוני מגשים לי פנטזיות של שנים.
התנתקתי וריחפתי לענן שלי, התבוננתי משם וראיתי אותי, מגורה מעונה, מתמסרת,
מענגת, אוהבת ומאושרת.
שעת דימדומים, השמש עסוקהבשקיעתה וצינת אחר הצהרים חדרה מבעד לקירות הלבנים.
המזגן העדיף להתקע על קירור ולא הועיל כלל.
קור שכזה אמור להקפיא אותי אנמית שכמוני
אפילו אדוני התלונן על הקור מסביב.
על איזה קור הוא מדבר אני לא מבינה?
לי חם!
אני שוכבת למרגלותיו של הנפלא באדונים.
במקום הכי נמוך שהוביל אותי הכי הכי גבוה.
יומיים לקח לי לעכל את השעות הנפלאות שהייתי איתו ובשבילו
ביומיים האלו אנשים מסביבי העידו שאני מחייכת המון.
התחושות עדיין חזקות, ידעתי שבסוף אני אכתוב, זה הפורקן שלי.
ומה נותר עכשיו?
לספור את הימים עד לפעם הבאה. ולהגיד לאדון הקסום שלי - תודה.
