הכל התחיל בקליק

יש לי המון מה לכתוב בעקבות הפוסט הקודם שהעלאתי אתמול בלילה
על התיסכול שלי מאדונים.
קיבלתי תגובות מאוד מעניינות ובין השאר גם ספקות בגלל היות נשואה.
אני עוד אתייחס להכל אבל כרגע מרגישה צורך לפרוק את כל הבוקר ש" ביליתי" בקופת חולים.
-------------------
בני חזר מחו"ל עם פצע שנראה לא טוב
ניסינו למרוח משחה בתקוה שזה יועיל, אבל המקום נראה מזוהם ולכן החלטתי לאחר לעבודה ולגשת איתו לרופא.
אני שונאת ללכת לקופת חולים
לא טיפוס חולה ועוד יותר לא אוהבת את האוירה והריחות שיש שם.
אבל כשאין ברירה מתייצבים
התייצבנו במרפאה מקדם בבוקר, במחשבה שאם נגיע מקדם נסיים את זה מהר ולא אפסיד הרבה עבודה.
השעה 7 בבוקר, הרחוב רק מתחיל להתעורר לבוקר חדש.
ליד הדלת של הרופא חיכו כבר 6 אנשים.
לכל הרוחות מתי הם הגיעו לשם?
אולי בכלל ישנו שם בלילה כדי לתפוס תור?
התחלה מאוד רעה.
תיראו אני מוקירה מאוד את הדור השלישי של המבוגרים והקשישים
באמת שנותנת להם הרבה כבוד והם ראויים לזה.
אבל יש לי הרגשה שהם הפכו את קופת החולים למקום הבילוי שלהם.
הם מגיעים למרפאה, יושבים משוחחים יחד,
הרופא נותן להם תשומת לב ומקשיב להם
אין להם שום דבר שמחכה להם בבית או שעליהם למהר לקראתו
אז למה לא להעביר יום בילוי בקופת חולים?
אני בטוחה שגם הם זקוקים לרופא ובטח יותר ממני
אבל אין לי ספק שחלקם מגיעי סתם כדי לזכות בעוד תשומת לב.
השעה 9:30
יש לי מספר 7 והרגע נכנס רק מס' 3
בני ואני בהמתנה מורטת עצבים.
פתאום מגיעה בחורה עם תיק שחור גדול.
היא נעמדת ליד דלת הרופא כאילו ברור מאליו שהיא נכנסת ולא מתעניינת בתור.
קמתי והערתי לה שתיקח מספר ושיש תור
בתשובה היא אמרה לי שהיא סוכנת תרופות ובתוקף תפקידה היא נכנסת ללא תור.
סליחה?
אני בדרך כלל אישה מאוד רגועה
אבל הפעם לא יכולתי לשתוק
נעמדתי ליד הדלת ואמרתי לעצמי היא נכנסת עכשיו, על גופתי
הדלת נפתחה ואני עם כל הזעם התפרצתי פנימה ולא נתתי לה להכנס.
הרופא ראה שאני נזעמת וקבע איתה בשעה מאוחרת יותר.
אם היא היתה נכנסת זה עוד עיכוב של לפחות חצי שעה
למה הכל על חשבון הזמן של המטופלים?
השעה 10:30
מספר 6 נכנס ואני בשעה טובה הבאה בתור.
אמא ונער מגיעים.
"סליחה" פונה האם לכולם " מי צריך להכנס עכשיו?"
" אני"
" יש לי בקשה מימך בני עם חום גבוה ואינו יכול לשבת לחכות תוכלי לתת לי להכנס?"
" שיהיה בריא בנך, עניתי, אבל למה לא הזמנת תור מראש או באת מקדם לקחת תור?"...
נו יש ברירה, נתתי לה להכנס לפני, למרות זעמו של מספר 10,
אדם זקן שבטח לא ממהר לשום מקום, פשוט מצא הזדמנות לריב קצת....
האם והנער ישבו אצל הרופא קרוב לעשרים דקות.
הגיע תורינו
הרופא בדק את הפצע רשם אנטיביוטיקה ואחרי 7 דקות היינו בחוץ.
4 שעות של המתנה בעבור 7 דקות של טיפול.
משהו השתגע במערכת הבריאות
אין לי ספק בכך.
בדיוק כמו שהחבר " בודק" הגיב לי בפוסט הקודם
באים לקופת חולים כדי להיות חולים ZZZZZZZZZZ

עכשיו חזרתי מבילוי בוקר בקופת חולים
לא נורמלי מה שהולך שם
למה צריך להוציא כל כך הרבה כעסים בבוקר אחד?
חייבת שני ספלי קפה
להרגע
ואז ארשום על " בילוי הבוקר"
מבוא בשתי מילים:
" צורה לנו"
מקוה שהבוקר שלכם החל טוב יותר.....

כמה אכזבות אפשר לנחול במשך שנה וחצי מאז נכנסתי לעולם הזה?
כמה תקוות טיפחתי בכל קשר שהחל ופתאום הכל התנפץ לי בפנים?
האדון הראשון התגלה כאדון מסוכן וטוב שעזרו לי להגיע לתובנות לגביו ( טיצ'ר אני מעריצה אותך)
האדון השני- התברר כמישהו מתנשא שחצן שרוצה להוכיח לעצמו שהוא כובש נשים- שלא נדע!
האדון השלישי- הוא היה קסום, נקשרתי אליו ברמות עד ש....חטף רגליים קרות וחזר לאישתו
ואחרי תקופה רצה לחזור אלי אבל אז הפך את עורו מאדון מדהים לגבר טורף שהחרמנות העבירה אותו על דעתו- גדול עלי
האדון הרביעי- יצרנו קשר וירטואלי מיוחד, לא נפגשנו במשך תקופה קצת ארוכה ופתאום האקסית אותתה לו והוא רץ אליה בזרועות פתוחות- קיבלתי את הודעת הפרידה שלו בהרבה כאב וכעס
האדון החמישי- היינו כל כך דומים ברקע שלנו, נוצר ביננו קשר נפלא הפגישה היתה עוד יותר קסומה שנינו רצינו המשך, שנינו התלהבנו, אבל הוא לא יצר קשר במשך זמן רב אפילו לא מיסרון קצר שיגיד לי שהוא עסוק. השאיר אותי ככה באויר עם תקוות השוא העצב והאכזבה.
האדון השישי- משאירה סימן שאלה ומקוה לטוב הכל עדיין לא סגור ולא רשמי אבל כבר שמתם לב שאני מכנה אותו " אדון מתהווה" וגם זה נמשך כבר יותר מידי זמן.
בין לבין היו לי הכרויות ושיחות עם הרבה אדונים
אני לא יודעת למה רובם מחפשים כלבה או זונה ולא מוכנים לקבל אישה שרוצה להתמסר?
אבל אני לא מתחברת לשום דרגה כזו ומעדיפה לתת כבוד ולהתמסר בתור אישה
הרבה קשרים נפלו על הנקודה הזו.
כל לילה שוכבת במיטה עם פנטזיות שליטה וחלומות רטובים
כל כך רוצה להגשים
רוצה להרגיש את הכניעה את האדון הראוי שיקח אותי תחתיו
את הכאב, העונג, הקשר המיוחד שאני למטה והוא מעלי
אני חשה שזה יקרה בקרוב
בנתיים ממשיכה לפנטז לשוחח ובעיקר לחלום עליך.
מה יהיה איתי??

את החיים הבאים אני ארצה לחיות מהסוף להתחלה -
אתה מתחיל כמת ( וגמרת עם הבעיה הזאת )
אתה מתעורר בבית אבות ומרגיש יותר טוב מיום ליום .
זורקים אותך מבית האבות כי אתה בריא מדי ,
אתה מקבל פנסיה ואז מתחיל לעבוד .
ביום העבודה הראשון בעבודה אתה מקבל שעון זהב
ומסיבה .
אתה עובד כ 40 שנה עד שאתה צעיר כדי להינות מהפרישה . אתה
חוגג
שותה אלכוהול וחי חיים מופקרים עד שאתה מוכן לבית ספר תיכון .
אתה הופך לילד ללא אחריות עד שאתה הופך לתינוק ונולד .
ואז אתה מבלה 9 חודשים צף בתוך ספא עם חימום מרכזי , ושרות חדרים
כל יום .
ואז אתה מסיים את החיים באורגזמה נהדרת ....
-----------------------
ואני מוכנה לחוות את האוגזמה הזו כל היום וכל יום
:)

כבר קרוב לחצי שנה כולם מבקשים ממני להתחדש
אומרים לי שאני נראית ישנה
שהביצועים והיכולות שלי מאוד מוגבלים
שאני איטית פחד
משעממת כי אין תמונות
נסגרת כל פעם מחדש
לא מפעילה את מיטב הביצועים החדשים
ובכלל למה אני כזו תקועה במקום?
חצי שנה שמנדנדים לי בלי סוף
ואפילו יורדים עלי שאני אלטא שמטא שלא רוצה להתחדש 😄
זהו
היום עשיתי מעשה
פתאום הכל ירוק ורענן
הרבה תמונות ושלי זוהרת במיוחד
ביצועים מדהימים
יכולות שלא חלמתי שיהיו לי
והכי חשוב
אני מרגישה הרבה יותר צעירה
רגע
אל תתחילו לדמיין במוחכם מנגינה זקנה שעשתה מתיחת פנים
בסך הכל שידרגתי את המסן שלי מ4.5 ל------8
נראה חדש ויפה
וגם החלפתי כינוי
מי שיודע, יודע
והכי חשוב
מותר לברך :))

לפני שהתחלנו בחזרות לטקס יום השואה (אני הייתי אחראית ומפיקת הטקס)
אספתי קבוצה גדולה של תלמידים ושאלתי אותם מה הם יודעים וחושבים על השואה?
תלמיד א'- משהו שקרה לפני הרבה שנים, הנוצרים הרגו יהודים
תלמיד ב'- די כבר כל שנה עם יום השואה היבש הזה אין מה לראות בטלויזיה
תלמיד ג'- כולם כבר מתו אז למה לדבר על זה?
תלמיד ד'- בגלל השואה יש המון חומר לטחון לבגרות לא יודע איך ללמוד את הכל?
תלמיד ה- זה יום מלא שירים עצובים אין מה לשמוע
זה לא הסתיים בזה היו עוד תלמידים שהתבטאו בצורות שונות
היו גם כאלו שדיברו על העצב, הזיכרון שלא נמחק, הניצולים, אבל הם היו מעטים.
יש לי הרגשה שכיום בעידן האינטרנט והפייסבוק כל הקדושה של היום הזה מתמוססת
אני בכלל לא יודעת אם הנוער של היום יודע הרבה מהי השואה עבור העם היהודי?
תעודת עניות
מי בעצם
אשם בכך?

הלילה בחצות בני שב לארץ
אני כל כך מתגעגעת אליו
מילא אני
הקטנה שלי לא מפסיקה לבכות מרוב געגועים
כשהם יחד הם מתווכחים ורבים
אבל כשיש פרידה
או אז מתגלית האהבה האמיתית והקשר הנפלא שיש להם
כמה טוב שזה כך.
כל התקופה שהוא לא היה בבית הרגשנו כאילו צלע נלקחה מאיתנו
משהו היה חסר
הארוחות לא נראו אותו דבר
בני היחיד שאוהב חומוס ופתאום החומוס לא יוצא מהמקרר.
שעות הערב שכולנו יחד נראו פתאום שקטות מתמיד
זה לא שבני הוא רעשן גדול
אבל הנוכחות שלו פתאום איננה.
שלא לדבר על ידי הזהב שלו שחסרות לנו
תודה לאל הוא ירש מבעלי את כל היכולות המופלאות לתקן הכל
ואת הגישה המיומנת לסדר לערוך ולתקן הכל במחשב ולא רק שלו, גם במחשבים של כל השכונה.
לשני חברים שלנו נתקע המחשב והם מחכים בקוצר רוח לבני
כי רק עליו הם סומכים שידע איך לסדר את המחשב.
חבל הכביסה שלי נקרע
כבר 4 ימם שאני עם חבל אחד פחות
מחכה לבני - הוא יסדר זאת ברגע.
כמה שהילד הזה חסר
כמה שאני מתגעגעת
סופרת את השעות עד חצות
רוצה להיות הראשונה שמחבקת אותו ונותנת לו נשיקה כזו מתוקה
שרק אמא יכולה לתת.
הזמן זוחל לאיטו
למה???
😄

אני מאוד מזדהה עם הסיפור הזה
בהבדל אחד
בסיפור בני הבית יקבלו בסוף
אצלי לא יקבלו זאת לעולם :))
תקראו
---------------------------------
דובון קטון ניגש לשולחן, מתיישב בכיסאו הזעיר, נועץ מבט בקערה שלפניו, והנה היא ריקה.

> "מי אכל את הדייסה שלי?! ", הוא חורק.

> אבא דוב מגיע לשולחן, מתיישב בכיסא הגדול, מסתכל בקערה הגדולה לפניו, והנה היא ריקה.

> "מי אכל את הדייסה שלי?!", הוא שואג.

> מציצה אמא דובה מהמטבח וצווחת:

> "נמאסתם עלי כבר, בחיי, כמה פעמים צריך לחזור על כל הסיפור הזה?!

> אמא דובה קמה ראשונה מהמיטה, אמא דובה העירה את כולם,

> אמא דובה הכינה את הקפה, אמא דובה סידרה את הכלים במדיח,

> אמא דובה הורידה כביסה, אמא דובה שמה אוכל בקערה של החתול ,

> אמא דובה סידרה את הבית ויצאה החוצה לקור, להביא את העיתון,

> אמא דובה ערכה את השולחן, אמא דובה הוציאה החוצה את הכלב הארור,

> אמא דובה השליכה את האשפה, ועכשיו, כשסוף סוף הואלתם לגרור את אחוריכם

> ולזכות את אמא דובה בנוכחותכם, אז תקשיבו טוב, כי אני אגיד את זה רק עוד

> פעם אחת:

>

> עוד לא הספקתי להכין את הדייסה המחורבנת שלכם!".

לאדם יש עיגול בלב, עיגול השמחה
לפעמים העיגול קטן, אך הוא גמיש ויכול לגדול ולגדול ולגדול
כשהוא כבר גדל מספיק הוא שולח עיגולים קטנים למקומות ניסתרים בגוף.
מקומות שלפעמים כואבים.
ככל שיש יותר עיגולים קטנים, יש פחות מקומות כואבים, או שהכאב הופך למשהו טוב
יש אנשים שעיגול השמחה שלהם קטן
אנו יכולים לעזור לו לגדול
תישאלו איך?
יש המון דרכים
אפשר להביא לו סוכריה
לתת לו פרח
לשיר לו שיר
לחבק
לגרום לו עונג בדרך המשותפת שלנו
או פשוט לומר לו בוקר טוב, מה שלומך היום?
והכי חשוב
לעשות הכל מכל הלב באמינות בכייף ועם חיוך
אז אני מחייכת ואומרת בוקר טוב לכולכם
ושיהיה יום מאושר עם עיגול שמחה ברדיוס ע--נ--ק
:))

חזרתי עכשיו מניחום אבלים
חברה טובה טובה שלי איבדה את אמה ביום שישי.
עצוב
הרבה אנשים באו לנחם
היא ישבה ובכתה ובשלב מסוים לא יכלה יותר והסתגרה בחדר.
בעלה רמז לי שאכנס אליה
ישבתי מולה ליטפתי אותה ושתקתי
מה אפשר להגיד ברגעים כאלו?
אימה היתה אישה כל כך לבבית וחמה
היא היתה בגילה של אימי, שתבדה לחיים ארוכים.
המחשבות רצו בתוכי
הרי יום אחד זה יקרה גם לי
איך אעכל את האובדן?
לא רוצה לחשוב על הרגעים האלו, אבל זה קורה לכל אחד.
אני תמיד אומרת שעדיף להתאבל על הורים
מאשר הורים מתאבלים על ילדים
ולצערי זה כבר קרה לי ואיבדתי בת לפני כמה שנים.
חיבקתי את חברתי
בעלה נכנס וביקש שהיא תשוב לסלון כי אנשים באים לנחם ורוצים לראות אותה
ישבתי איתה עוד שעה קלה
בדרך הביתה שמתי לב שחולצתי ספוגה בדמעותיה.
מחר אכין אוכל
אעזור כוחות ואבוא אליה שוב
אני יודעת שגם בלי מילים היא צריכה אותי לידה.
עצוב
שנשמע רק בשורות טובות.