בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שלבים

ששש...
לפני חודש. שישי, 13 בדצמבר 2019, בשעה 17:22

היא אוספת במהלך הימים והשבועות האחרונים כל מיני דברים שהיא צריכה לספר לי. גם אני.

מהיום שלה. משלי. מהעבודה. תחושות. דברים שמצטברים ושאין לנו כל כך זמן לשוחח עליהם בתקופה האחרונה.

כי שנינו עמוסים. אני בנסיעות הלא נגמרות האלו שלי. והיא בתיקים על תיקים שנערמים במשרד שלה.

״כן. אנחנו נשוחח על זה.״ וגם ״בטח. אני מאוד רוצה לשמוע על זה.״ הופכים בתקופה האחרונה להיות משפטים שגורים. מידי שגורים.

 


עד שסוף סוף מגיעה הרגיעה הזו. שלנו. בגלים.

היא בסופו של דבר חייבת להגיע. להפציע. לזרום לתוכנו ומתוכנו.

הזמן השקט הזה שלנו שעוצר את היקום מלכת וממלא אותנו בשמש האביבית הזו שמחטאת רקמות של נפש.

 



״בואי מותק. יש לך מלא לספר לי.״ אני מחייך אליה והיא מהנהנת ומחייכת חזרה את החיוך הזה של השבת שלה.

״אבל שימי איפור קודם? מתוקתק כזה. וגם קוקו מתוח. יפה שלי.״

היא מביטה בי מבולבלת. ״איפור? למה צריך איפור עכשיו?״

אני מביט בה ומאוד נדיב בהסברים המפורטים שלי לפני שאני חוזר לסיים דברים אחרונים במחשב: ״כן. איפור. קדימה.״

 


היא חוזרת אחרי דקות ארוכות ונכנסת לחדר. הממ…מתוקתקת. מוקפדת. מריחה טוב.

היא אישה כל כך יפה. כן.

והיא גם מגדילה לעשות ולובשת שמלה שחורה סקסית. ואפילו עקבים.

לכבוד ״הפגישה״ הזו שלנו. כדי שנוכל לשוחח בשקט ובנוח (:

לעדכן אחד את השני. לשתף. להשלים פערים.

אני לעומת זאת כבר שוכב ערום במיטה. עם שמיכה עד המותניים שמסתירה את הזקפה הזו שמרגישה עכשיו כמו סלע בזלת שצמח לי מרוב געגוע בין הרגליים.

 


״רק איפור מותק. את יכולה להעיף את הבגדים.״ אני מסביר.

זה תמיד נעים לי לראות אותה מתפשטת מולי. לאט.

מביטה בי עם העיניים הסקסיות האלו שלה ומגלה פיסות בשר נחשקות.

כי היא נושי כזו. כן. ילדה מתוקה, מתוקתקת, מוקפדת, ו..הממ…ערומה (:

 


״בואי״ אני אומר לה ומוציא את הזקפה מתחת לשמיכה. מנגיש אותה. מחזיק אותה ביד אחת ניצבת במאונך אליי.

״בואי. תטפסי עליי״.

היא קצת מבולבלת נראה לי, ואז מטפסת ומשפדת את עצמה עליי. לאט. בתנועה אחת.  ועד הסוף. עד שהיא ישובה לגמרי ומלאה בי.

הגוף שלה מייד מגיב. והאגן שלה מתחיל לזוז עליי.

״מה את חושבת שאת עושה?״ אני שואל מחוייך אבל קצת מרוחק.

״אני….״ היא ממלמלת את עצמה לא ברור.

״אנחנו ממש לא מזדיינים עכשיו״ אני גוער בה קצת בטונים של זרים או הכי הרבה מכרים רחוקים. ״אנחנו רק משוחחים. כן?״

״אבל…אתה…״ היא מנסה להסביר לי ואני קוטע אותה ופותר את הבלבול שלה ב:

״גברת xxxx, אני ממש לא מבין מה הבעיה? תתעלמי בבקשה מהעובדה שאת יושבת לי על הזין ופשוט תשעני לאחור ותספרי לי הכל. מה הבעיה? כן. הנה. את גם תפשקי רחב, ותאונני לאט עם האצבעות שלך בזמן שאת מעדכנת אותי ומספרת לי. יש?״

אני מכופף את הרגליים שלי מעט ומסדר לה סוג של משענת גב שעליה היא יכולה להשען בנוח לאחור.

וככה…היא משופדת, מפושקת רחב, ומתחילה לאונן מולי לאט. ואז לנסות ולספר לי. לאסוף את עצמה לכדי שיחה קורקטית.

מובנית.

מוקפדת.

נעימה.

 


ואני לא מאפשר ממש אינטימיות שם. לא. לא עכשיו.

זו שיחה רכה וחמה מצד אחד, אבל ללא אינטימיות. אני מתעקש על זה.

ואני מתקן כשצריך. ונוזף כשצריך.

אם היד השנייה שלה מנסה ללטף לי את הירך תוך שהיא מאוננת אני מבקש ממנה לא לגעת בי.

וכשהעיניים שלה מתגלגלות לאחור ונהיות מזוגגות והמילים שלה מתבלבלות אני מתקן וגוער קצת. שאני לא מבין. ש״ממש אי אפשר לנהל ככה שיחה״ ושנראה שהיא ״לא מרוכזת״ ושאולי ״זה בזבוז של הזמן שלי.״

היא מתקנת. משתדלת. משדלת. מתפתלת.

 


את הסטירה הראשונה היא חוטפת משום מקום ובלי התראה. כשהיא מתחילה בשלב מסויים לאבד את זה ולהזיז את האגן שלה עליי.

העלבון בפנים שלה מקשה אותי אפילו חזק יותר בתוכה, כן. ואני מרגיש את טבעת הכוס שלה מתאגרפת חזק עוד יותר על הזין שלי.

״אני….מטפטפת….״ היא חצי בוכה חצי לוחשת לי את המובן מאליו בין משפטים סמי-קורקטיים שהיא מנסה להבנות לשיחה שלנו.

ואז חוזרת לענות על השאלות המתעלמות והענינייות שאני מציג לה לגבי דברים גשמיים ויומיומיים שהיא מספרת לי.

 


את הסטירה השנייה, היותר כואבת, היא חוטפת כשאני מרגיש את הכוס שלה מתחיל לגמור בלי התראה.

״מה נראה לך שאת עושה?״ אני שואל במבט מופתע

״אני….אני….אני פשוט…אני גומרת….אני לא מצליחה להחזיק ככה….״

״וזה נראה לך לגיטימי בטח לגמור ככה באמצע שיחה איתי. ככה משום מקום.״

״לא…אוףףףף….סליחה…״ היא עונה ״אבל…זה….נו…זה קורה לבד…״

״אני מבין. אז כשעולה הצורך הזה לגמור בבקשה תודיעי לי על זה. תמצאי את הזמן בין משפטים להשחיל את העובדה הזו שאת לא מתאפקת וגומרת. ותעשי את זה באותו מקצב של השיחה בלי שזה יפריע לשטף.״

היא מהנהנת כמבינה ואני מוסיף ״יותר מזה, אני לא רוצה להבחין בגמירה שלך. לא דרך המבט שלך. לא דרך טון הקול שלך. ולא דרך ניעות הגוף שלך. שזה קורה פשוט תגידי שזה קורה. ותני לזה לשטוף אותך כבדרך אגב. בלי לעוות פנים. בלי להוציא קולות מיותרים. בלי לגלגל עיניים. כלום. תמשיכי רגיל גם כשאת גומרת.״

 


וככה…אנחנו ממשיכים בשיחה הזו והיא מספרת לי על הימים שלה. על דברים שהתרחשו לה.

ומידי פעם בין משפטים מניחה את זה. בנימוס הכי בריטי שהיא יכולה לאגור: ״אני גומרת עכשיו. כן. כן. אני לגמרי גומרת עכשיו.״

ואני מתעלם מהכוס שלה שמתכווץ בגלים על הזין שלי. כי זה לא באמת קשור עכשיו לשיחה שלנו (:

ובאותו זמן גם מעריך את כמה שהיא מנסה לשמור על עצמה אסופה. מסודרת. בשבילי.

והיא עושה עבודה לא רעה בכלל. משתדלת.

כל גמירה שלה מלווה בהתכווצות לסת וחריקות שיניים. אודם לחיים. קצב נשימות משתנה. ואיזה חריקה חרישית שמגיעה עמוק מהנשמה הזו שלה. זו שאני אוהב כל כך.

ואז הרפייה. היא נהפכת לחמאה כזו. ומנסה לסדר מהר את המחשבות שלה כשאני מאיץ בה עם עוד שאלות ענייניות כאילו כלום לא קרה.

 


כש״השיחה״ הזו מסתיימת ואני מרגיש ששנינו מעודכנים אחד בשני אני מוריד אותה ממני.

וכן. אלו כנראה שיחות מאומצות ומאתגרות (: כי כשאני מוריד אותה ממני אני מבחין שכולי מרוח בה.

בזיעה שלה. בגמירות שלה. בריחות המגרים האלו שלה.

וזה כל כך פונקציונלי שהקוקו שלה נגיש ליד שלי.

שמאגרפת ומקרבת את הפה שלה. שלך. לאן שצריך.

כי צריך.

לגמרי צריך.

חיה בריטית יפה ומאופקת שלי.

לפני חודש. שלישי, 26 בנובמבר 2019, בשעה 09:45

 


עכשיו את מתרפקת.

כן (:

ויש לך דרך כל כך מיוחדת ונעימה להתרפק עליי. נכון?

חצי גוף ערום במנח מעוגל על הרצפה והחצי השני צמוד לרגל שלי.

הפנים הכל כך יפות שלך נחות על הירך שלי. שקטות. נעימות. נעצמות.

ואני מלטף. מלטף לך את הלחי ברוך ועדינות.

 


ואנחנו שותקים את עצמנו עכשיו.

כי זה הזמן לנשום ולשתוק.

אולי מסתירים קצת בתוך הרוך הזה את המבעים הקיצוניים שעלו בשעות שקדמו לכן.

כאילו היה מדובר באנשים אחרים. באיש אחר. קצת מטורף. כואב. נואש.

כן. לטלטל אותך. להסביר לך דברים. לאחוז בך.

כי אי אפשר שלא לרצות לאחוז בך. ככה.

נכון בובונת שלי?

 


אני מביט לתקרה ולעשן שנפלט ממני לאוויר.

מרגיש אותך שם על הירך שלי. ושומע. שומע את הנשיקות שאת מניחה בתוך כף היד שלי.

זה תמיד עשה לי את זה. הנשיקות המתפלשות האלו שלך. עמוקות. איטיות. בתוך כף היד שלי שמכסה אותך.

 

אני ממשיך ללטף לך את הפנים. וגם את האוזן הבוערת והאדומה שלך.

ושותק. מחריש. לא מדברר את הצורך הזה שעלה בי קודם. הצורך הנורא הזה של איש אחר אולי.

מישהו שהיה משום מה צריך לאגרף ולאחוז לך חזק בשתי האוזניים. וככה להשתמש בפנים שלך. כמו בובת סמרטוטים משומשת.

מישהו שהיה אולי צריך לנקות מעצמו דברים דרך הסדקים שהוא פותח לך. בנשמה. בעור.

אני שותק את זה כי לא בא לי להסביר.

גם אם היה בא לי אני לא בטוח שאני באמת יודע איך.

שאני באמת לגמרי מבין מאיפה הדברים באים. ומה הם אומרים.

למה למשל אני זקוק להחזיק אותך בצום שעות ארוכות.

לראות אותך צמאה. ממש. ורעבה. ממש. ובאיטיות וסבלנות ללמד אותך איך בעצם לחיות ולשרוד רק מהגוף שלי. מהזרע שלי.

וזה אחרת. זו תלות אחרת. ברמה אחרת. בעומק אחר. את שותה אותי אחרת.

או למה אני צריך למנן את האוויר שנכנס לך לריאות. להחליט על כמה ומתי תנשמי.

להביט בעיוות שלך כשאת נחנקת ומתחננת עם עיניים אדומות לאוויר. ואז למנן לך אותו. קצת. ועוד קצת.

או למה אני זקוק להראות לך, שאין בך פתח שאני לא אכנס דרכו. בכוח אם צריך. ואסמן את הבפנים שלך דרכו. בזרע. בשתן. כן מותק. גם בשתן.

זה מרגיע אותי.

פותר לי דברים.

מאפשר לי לנשום.

לא אוויר. לא. לנשום אותך.

 


והבכי הזה שלך….המממ…

כן.

הבכי שלך בובה יפה שלי }{

זה השופר הזה שפותח בתוכי שמיים. שמיים שמאפשרים לי לגעת באל הזה.

באל הזה שהוא בעצם את.

את.

 


הנה. אני ממשיך ללטף לך את הלחי אהבה שלי.

היא עוד אדומה וחבולה קצת. אני יודע.

אני מנשק אותה גם. ואני מצטער שהייתי זקוק ככה. לסטור לה.

ואז לדרוך עלייה ולמרוח את הפרצוף שלך לרצפה בזמן שאני שומע את השריקות של הקיין נעצרות בפתאומיות על התחת שלך.

להתמוגג ולהתגרות מהפאניקה זו שאחזה בך, כשאת מתאמצת מהר ומבלי שביקשתי להכניס את כף הרגל שלי עמוק לפה שלך.

לרייר עלייה בבכי ובניסיון לרכך קצת את המכה הבאה.

 


ילדה יפה ומיוחדת שלי.

בובה שלי  (:

אני נושם את העורף הריחני הזה שלך.

המממ….מלא במתיקות הילדית הזו.

הנה. זה נגמר מותק שלי.

האיש הרע הלך.

 


ונשארתי רק אני. ואת.

שותקים.

}}{{

 

---

 

קפה? (:

לפני חודשיים. שבת, 9 בנובמבר 2019, בשעה 17:26

 


מאוד יפה הסט הסקסי הורוד הזה שלבשת בשבילי (:

אני רואה. את הקפידה והדיוק הזה שבה בחרת והכנת הכל.

הנחת הכל.

את עצמך.

ככה. נגישה לי כמו שאני אוהב.

הממ..נקייה ומריחה כמו פרח מתקתק שאני תמיד לא יודע מה בא לי לעשות לו קודם.

להסניף אותו עמוק לריאות שלי…ללקק ולענג את כולו. כולך.

לסגוד לפרח הזה שאת ולהטעין בתוכו גלונים של צוף מתוק וניגר.

או שלחילופין, לתלוש ממנו, מהפרח הזה שאת, עלים.

כן.

לאט.

בסדיסטיות איטית, קרה, ומחושבת.

להראות לך איך אני מחזיק בך עלה עלה ומותח אותם עד לקצה. עד לנקודת הקריעה. התלישה שלהם ממך.

ממש ככה. לשחק לך בכאב. תקווה. תסכול.

לחייך לנוכח הדמעות שלך. גם להתעלם מהן. מהכאב שבך.

ואז לתלוש ממך מאמי שלי. כי אני צריך לפעמים.

לתלוש.

עלים.

תקווה.

בושה.

אנושיות.

הגיון.

בטחון.

עוגנים.

 


אבל אני לא שם. או שכן. או שבמקביל. לא יודע.

כרגע אני רק בא ומתיישב במיטה הורודה לידך.

ליד הילדה בשמלה הורודה. עם החיוך הורוד. והמבט הורוד. (:

והמבט הילדי הזה והמתרגש הזה שלך כובש אותי פעם אחר פעם. מעיר אותי תמיד.

כל מיני דברים שבי.

אני מביט מקרוב בעור המזמין הזה שלך.

בגוף ובנפש שלך שמציצים אליי מתחת לעננות המתוקה והורודה הזו שבך עכשיו.

מסניף לתוכי מקרוב את התמימות הזו שלך. הראשוניות הזו.

והגוף שלך פשוט יודע. זה מדהים איך הוא תמיד יודע.

להגיש את עצמו מדוייק לתוך היד הגדולה והחמה שלי.

שעוברת עכשיו באיטיות לאורך השוק והירך החיצונית שלך.

חולשת עלייך בין בדים ונוגעת לא נוגעת בצורך הזה.

בחזה. פטמות. צוואר. מותניים.

 


יד שעדיין מתלבטת. אם להצמד לתוך הורדרדות המתוקה הזו שאת מסממת אותי בה.

או להחשיך הכל. במשיכה אחת. ולנעוץ שיניים עמוק בבשר. לנקב אותו ולהתיר ממך דם.

זו ניגודיות שקיימת בי כשאני איתך. כל הזמן. כמעט בכל רגע נתון.

עד כמה להראות לך באמת את הקיצוניות הזו שבה אני צריך אותך.

שבה אני צריך ליצוק את עצמי לתוכך.

לצעוק את עצמי לתוכך.

ולרדד אותך לסל של עלי כותרת תלושים וכואבים.

 


המבט שלך נסדק קצת.

החיוך משתנה ומרצין. מבט מבעבע. מושקע אולי בנתיב מסויים.

מבט שגם שמעמיס עליי אינספור גירויים מסוגים שונים.

את מפשקת ומגישה את הרכות שלך לתוך היד השלווה שלי.

מזמינה.

ובולעת רוק כשהיד שלי כבר מטיילת על הירך הפנימית שלך.

אני יודע מאמי. הבנתי. אני רואה (: את מנסה להצית בי את הגירוי הורוד המתוק הזה.

זה שיחצה גבולות דמיוניים ויצמיד סוף סוף שפתיים לשפתיים.

עור לעור. גוף לגוף.

 


ואני ביני לבין עצמי, וביני לבינך, כבר חוקר את זה שנים.

את המעברים האלו בין ורוד לשחור.

את המקור שלהם.

התכלית שלהם.

את הרכיבים הכביכול כל כך מנוגדים האלו.

 


אני מניח יד אחת על הצוואר שלך. עדינה אבל מקבעת.

ועם הפנים צולל בתשוקה אל בין הירכיים המתוקות שלך. אוכל אותך. רעב. מגורה.

את מספרת וצועקת לאוויר שבחדר עד כמה את אוהבת את הלשון שלי מלקקת אותך.

את גם עושה את זה עם צלילים כל כך יפים. מתוקים וורודים. במקצב שבה הלשון שלי נעה במעגליות על הספים שלך.

 


אבל הצלילים האלו שאת מוציאה גורמים ליד שלי להתהדק יותר ויותר על הגרון שלך.

לא כי אני רוצה להשתיק אותך. ממש לא.

כי אני רוצה עוד. עוד צלילים כאלו. גם כשאת כבר לא נושמת.

ובמקביל הלשון שלי דורשת יותר ויותר את הבפנים שלך. את כל מה ומי שאת. את כל מה ומי שאי פעם היית.

את מרגישה אני יודע. שהיא דורשת אותך עמוק יותר. פראי יותר.

כשאין אוויר הגוף מתכווץ. הירכיים שלך מנסות להסגר חזק. אולי לנתק לרגע את החיה הזו שאוכלת אותך. מנח הכתפיים שלי והלחץ של הפנים שלי משאיר אותך מפושקת. תלויה. בין עוד לדי. כן. אני מרגיש.

 


וזהו. זה פתאום מתאפל לגמרי בתוכי.

את פתאום מרגישה לי ממש כמו פרי כזה. שאני מחזיק ביד אחת גבוה מעל הפה שלי ופשוט סוחט אותו.

אותך. מהגרון.

סוחט בכדי להוציא ולבלוע מתוכך כל טיפה.

להשתמש בך.

להשביע רעב ויובש עם צוף מתוק שניגר ומזין את הגוף שלי.

בדיוק.

למצוץ את הפרח/פרי הזה שאת עד תום.

אולי אפילו עד שהוא מתייבש. מצתמק.

ביד שלי. ואל לתוך הפה שלי.

 


הרעב הזה שבי כבר לא מתפשר. 

ואם צריך לטלטל ולנענע את הפרי שהפכת להיות.

או לסטור. או ללחוץ חזק יותר. אז זה מה שצריך.

כדי לוודא שלא נשאר בך כלום עכשיו.

שאת מתרוקנת כולך.

עבורי.

כי את שלי.

וכי אני צריך.

 


ורוד. שחור. וכל מה שביניהם.

(בת זונה כמה שאני אוהב אותך!)

לפני חודשיים. רביעי, 6 בנובמבר 2019, בשעה 07:41

זו הדממה הזו. אני יודע.

כשאי אפשר לשמוע כלום מסביב.

אני מאוד אוהב אותך. את יודעת?

 

הנה...עכשיו לנשום.

ולשתוק. 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני חודשיים. שישי, 1 בנובמבר 2019, בשעה 16:59

 


יש הרבה מימדים במבעים האלו של שליטה שעושים לי.

אחד, וגדול שבהם, הוא להביט ולאמוד את הצורך הזה שנפער.

הרצון. הבערה הזו שמייצרת תשוקה. מבלבלת.

מסמיקה.

מביישת.

מסממת.

 


יש משהו מאוד מיוחד, בסיסי, ומגרה בעיני גם בחיצוי הזה שלפעמים נוצר.

בין הצורך הארצי הזה של הגוף. הבור הזה שנפער ומבקש להתמלא.

עזבו מבקש. ממש מתחנן, עם דמעות שנוטפות מכל חור אפשרי בגוף, להאחז. להתמלא. בי.

לבין הרציונליות שמנסה גם להלחם בזה. להתנגד לזה. להסתיר את זה.

זה חיצוי מתוק. מעניין. ומאוד מגרה. כשהוא מגיע מאדם עם הבנה, עוצמות, ויכולת התבוננות עצמית.

 


זה מתעצם אפילו יותר כשהמבעים שדרכם אני מבקש לראות את הצורך הזה שנפער מולי, הופכים לפחות ופחות נורמטיביים.

פחות ופחות ״מקובלים״.

יותר ויותר חייתיים.

משוחררים.

מטונפים.

כי זה עושה לי.

להביט במלחמה הפנימית הזו.

שרק מאיצה יותר ויותר את הצורך.

כי כשההבנה הזו יורדת שהגוף שלך מגורה ורוצה דברים שהמוח אומר לך שאסור, זה מאיץ אפילו יותר את הגירוי שלך.

כי כבר זה, אומר לחוות סוג מסויים של חוסר שליטה.

ואם ההבנה הזו שלך לא יורדת לבד, אני כמובן אעזור לך.

כי אני נדיב ואוהב לעזור (:

אני אדברר לך. בקול רם. את מה שהגוף שלך עכשיו בעצם מבקש.

רוצה.

מתגרה ממנו.

ואני יודע שמרכזי העונג שלך מתכווצים עכשיו. אפילו יותר ממקודם.

לשמוע אותי אומר את זה ולדעת שאני צודק.

זה בדיוק זה.

 


ואני יכול למשוך את זה ולפרוש את זה לאורך זמן.

אני יסודי (: עם הרבה מאוד סבלנות.

וזה חשוב.

כי ככל שהבור הזה שנפער בך הוא עמוק יותר ואינטנסיבי יותר, זה מאפשר לי יותר עונג.

כן.

זה לגמרי מורגש.

אפילו פיזית.

כשקצה הזין שלי עוד רק בפתח שלך.

מונח שם.

ואז רק נע לאט ובסבלנות בדפנות שלך.

במבואות הבערה שלך.

כבר שם הבפנים הגועש והמבקש שלך מורגש.

התחינה הכל כך יפה הזו להאחז. להתמלא. לינוק. ולבלוע. אותי.

כדי להרגיע כבר את הצורך והבור המזויין הזה שבך.

זה שעושה בך שמות ומבלבל אותך כל כך.

 


את זוכרת? שראית את זה איתי יחד מקרוב?

אותה. שבמשך זמן ארוך קראה כל מילה שלנו.

אוננה כל הברה שלנו. התפתלה בסתר לילות ארוכים עד שנפתח חלון אלינו.

והדברים האינטימיים שבתוכה פרצו והונחו על השולחן?

הסודות שבה. התשוקות שמבעבעות בה כלפינו.

אלו ש״אסור״ חלילה לספר עליהן לאף אחד, פתאום נפתחות במלמול וגרגור מולנו. חשוף. בוער. חי.

חופש כזה. שמתאפשר לה לחוות.

 


את זוכרת? את הרגע הזה שבו אני בפתח שלה? נע לאט עם הזין לאורך הדבר היפה הזה שמבקש להרגיש אותי?

שמבקש לינוק אותי לתוכו? להתמלא?

זוכרת את דמעות העונג שלה שם? שהיא לא מצליחה לעצור? כבר בשלב הזה?

 


כן. זה היה לי נעים להרגיש אותה מתכווצת וגומרת לי על הזין. עוד אפילו לפני שנכנסתי כולי לתוכה.

רק שליש. או חצי. שרק מונחים בתוכה. זה היה כבר מספיק.

ומרגישים אותה מתלפפת ונאחזת  בדבר החם והקשה הזה שעכשיו בתוכה. בכל הכוח.

מתכווצת. ומתבלבלת שאפשר לגמור אפילו ככה. רק מזה. מבלי שאני אפילו מזיין אותה.

רק מתמקם מעט בתוכה ומביט בה.

 


אני זוכר אותי אחרי זה נכנס עד הסוף לתוכך. הממ…

ומרגיש אותך עוברת בדיוק את זה. יונקת אותי.

ומגמירה אותי ככה בתוכך. עם יניקות עמוקות שמרוקנות אותי בגלים עמוקים לתוכך.

הממ…

 

 

לפני חודשיים. שישי, 1 בנובמבר 2019, בשעה 06:28

זה ממש לא נראה לי כל הדבר הזה.

שהיא מעלה ככה תמונות של הבשר הנחשק הזה שלה וכולם ככה מניחים עליה מבטים.

מתי ואיך שבא להם.

מרשים לעצמם בצורה חופשית לכתוב לה מה ואיך צריך לעשות לבשר הזה שלה.

שהוא בכלל שלי.

זה בעיני לא ראוי ולא תקין.

 


לא לעניין שהיא ככה לוקחת את כל האהבה ותשומת הלב.

אני לא מבין.

מה איתי? לי לא מגיע קצת? (:

 


נו.

נשים. גברים. צדיקים. תעשו חסד ותראו גם לי קצת אהבה? (:

(בכל זאת, זה לא פשוט אחרי כל כך הרבה ארוחות שחיתות בחגים)

 


שבת שלום לכולם (:

גם לך בשר מתוק וחם שלי }{

 

*לבקשת הקהל...הושמדה והוחלפה...

 

לפני חודשיים. שבת, 26 באוקטובר 2019, בשעה 23:43

מה זו מחווה רומנטית?

מה זו בכלל מחווה?

 


כתוב שזו ״תנועת גוף המשמשת במקום ביטוי מילולי״ או ״מעשה של רצון טוב״ או ״מעשה להערכה ולהוקרה״.

 


אז אני מודה שאני חלש לפעמים.

ושתוקף אותי פתאום געגוע כזה אלייך. משום מקום ובאמצע היום.

אז בדרך משם לשם אני עוצר אצלך במשרד. לקצר. 15-20 דקות. של מחווה רומנטית.

ונועל אחריי את הדלת איך שאני נכנס.

כן (: את מחייכת.

ומי שעוד לא יצא לו לראות את האישה הזו כשהיא מחייכת לא ממש הביט והסתנוור מאושר שמביט עליו חזרה.

היא מחייכת עם כל הפנים.

לפעמים אפילו ממש עם כל הגוף.

וזה דובק בכל מי שנמצא בסביבה.

 


עכשיו די ברור לשנינו מייד שקיים עכשיו פער מסויים בינינו.

בין היומ-יום שלך שחדרתי לתוכו. בין הריכוז שלך בדברים שלך לבין הגעגוע שלי.

סוג הגעגוע שלי.

בין הקלילות שבה את קופצת מאחוריי השולחן לקראתי לבין הכובד שבו אני רוצה להניח עלייך את נטל הגעגוע שלי.

כל מיני סוגים של געגוע.

 


ובמחווה כמו במחווה, משתמשים בתנועות גוף. במקום בביטויים מילוליים. כך קראתי.

את אומרת לי ״אוקיייי״ ארוך כזה עם חצי חיוך, כשאני מסובב אותך, בהחלטיות מסויימת, עם הפנים אל הקיר ומניח את הידיים שלך מתוחות למעלה.

וזה בסדר. אני מבין שזה מגיע משום מקום. מתערבב עם היומיום שלך.

שאת אולי עדיין לא לגמרי שם.

זה אפילו נעים לי. חוסר הנוחות שלך כשיד אחת שלי לוחצת לך על הגב ומצמידה פנים לקיר והשנייה מושכת מכנס ותחתון לקרסוליים שלך.

זה אולי לפעמים גם קצת קצת מבלבל אותך? המחוות שלי?

המעברים האלו?

בין הריכוז שלך בכל המסביב שנייה לפני שנכנסתי, לבין הפריצות הזו שבה התחת המגרה שלך מתנפנף עכשיו חשוף.

וכל זה אחרי 30-40 שניות מהרגע שצעדתי למשרד שלך?

 


וזה נעים לחטוף אותך. ככה באמצע.

זה נעים שאת עוד בשלב המבולבל והלא-לגמרי-מבין מאיפה נפלתי עלייך עכשיו עם כל זה.

זה אפילו נעים שאת עוד יבשה ובכלל לא שם.

כי זה נעים להסביר לך במחווה כמה התגעגעתי כשאני מאלץ ודוחק בכוח את שתי האצבעות שלי עמוק לתוך הכוס שלך.

מקבע אותך ככה. על הקיר במשרד שלך.

אולי מורח ותולה אותך. כמו תמונה.

 


והמעברים האלו שקורים אצלך. הממ…

בחלקיקי שנייה.

אני מכור להם.

לך.

ורגע לפני שאת פשוט נוזלת לתוך זה, את מבינה שזה מה שקורה לגוף שלך.

ואת כנראה גם קצת שונאת את זה.

מספיקה ללחוש לי בטון חותך והחלטי, מבלי שאף אחד ישמע, ״אתה כזה בן זונה! פשוט בן זונה. סאעמק איתך…….״

מה את שונאת שם מותק?

את הקלות שבה זה קורה לך איתי?

את המהירות?

את איפה שזה קורה?

איך שזה קורה?

 


שנייה אחר כך את כבר שם. הכי שם שאי פעם חשתי.

העיניים המתערפלות האלו שלך.

החיוך שנמחק והרצינות שמתפשטת בך ומטפטפת כל הדרך על האצבעות שלי.

המעברים האלו בין התקתוק המהלך שאת. האיפור המוקפד. הלבוש. השיער שכל שערה בו מונחת מסודרת במקום.

לפרא היפה הזה שיוצא ממך עכשיו. כשאת מזויינת עם שתי אצבעות על הקיר במשרד שלך.

אני יכול למלא ספריות שלמות רק בכתיבה על המעברים האלו שבך.

ועל הלחישות שלך אליי:

״תזיין אותי….אני צריכה אותך כבר בפנים….אני מתחננת טוב?! הנה. מרגיז אחד!!! אני מתחננת….תתן לי אותך כבר….״

 


ואני שותק. כי זו מחווה מותק שלי. ואסור עכשיו ביטויים מילוליים.

אני רק ממשיך לחוות לתוכך את האצבעות שלי בקצב מתגבר.

ומרגיש איך כל מחווה עמוקה שלי לתוכך מביאה אותך קרוב יותר ויותר לקצה.

אני מחווה לתוכך את הגעגוע שלי. את הרעב שלי. ונהנה לראות את התחת שלך מתכווץ ומבקש ממני עוד.

את הגוף שלך יונק לתוכו את האצבעות שלי שרק הולכות ופוערות בך עוד ועוד צורך.

וחוסר.

שתסבלי גם קצת.

מגעגוע.

 


כשהגלים מתחילים להבנות בך אני כמובן עוצר.

מנשק לך בעורף.

ואז שוב.

מחוות מהירות שגורמות לך ליבב בשקט.

כמו אחרונת הכלבות.

לנשוך שפתיים.

ואז לפעור פה גדול ולצעוק בלחש אוויר.

לצרוח מבלי להוציא הגה.

הממ…פרא יפה שאת.

ואני עוצר שוב.

בתחילת השיאים שלך.

ושוב.

ושוב.

 


יונק ממך את הכאב החייתי הזה.

את התחנונים האלו.

״תתן לי…..תתן לי….בבקשה….״

מניח אצבעות בזווית אחרת. ומזמין אותך.

כן מותק. הנה.

מזמין אותך לדפוק את עצמך עלייהן. ככה באמצע היום שלך.

ואת דבר כל כך מחרמן, את מבינה?

לראות אותך נתמכת בקיר עם כפות ידיים פתוחות לרווחה וככה ודופקת את עצמך על האצבעות שלי.

״פרא שאת. התגעגעתי אלייך פרא שלי.״ אני לוחש לך.

ועוצר את המחווה לפני שאת מתפוצצת.

מעלה לך תחתון ומכנס שכשאת עוד מתנשפת על הקיר מסוממת ומתוסכלת.

מושיב אותך חזרה בכסא שלך.

ומנשק את הפנים הסמוקים שלך (:

 


עוד מעט מתיקות. נתראה בערב }{

וסוגר אחריי את הדלת.

 

 

 

 

לפני חודשיים. שישי, 25 באוקטובר 2019, בשעה 07:55

נכון?

 

לפני 3 חודשים. ראשון, 20 באוקטובר 2019, בשעה 20:12

 


מה זה בעצם?

זה להכניס יד לתוכך.

לנשמה שלך.

לאורך כל מי ומה שאת. את מבינה?

להתעלם גם לרגע מהמורכבות שבך. מהכאב שאת מתמללת.

ופשוט להכניס לאט ובביטחה יד ארוכה. לתוכך.

כמו שמכניסים יד לתוך בגד ארוך ועשיר.

ואין קיצורי דרך. זה לעשות את כל הדרך הזו לתוכך מבלי לחשוב פעמיים.

לעקוף את ההתנגדויות והאיברים הפנימיים שבך שגם מתכווצים עליי ומפתלים קצת את הדרך. זה חלק מזה מותק.

 


מה זה בעצם?

זה לבקע אותך.

לבתק אותך

לפלוש קצת אחרת אל הבפנים שלך. ששיך לי.

ואת יודעת משהו? זה גם תמיד בתולי שם. הבפנים שלך.

לא משנה כמה פעמים כבר נכנסתי לשם בעבר.

 


כשאני בקצה שלך…בקצוות הנפש שלך וכשכולי טבול עמוק בתוכך עד כתף, אני אאחוז חזק בקצוות הבד שאת. כן?

אאגרף אותך חזק לכדי אחיזה יציבה.

כדי שלא תברחי לי מותק שלי. שלא תחליקי לי בזמן שאני הופך אותך כמו בגד.

מבפנים לבחוץ.

כן. זה קורה תיכף.

ולמרות שלא באמת צריך, אני כן אוהב להתמהמה שם קצת במצב הזה (:

כי זה נעים. להביט בך ככה משופדת.

להרגיש באיברים הפנימיים שלך מתפתלים ומתכווצים חזק בפעימות לכל אורך הדבר הזה שפלש לתוכך.

שמשפד אותך.

שהולך להפוך אותך מבפנים לבחוץ.

לגלות אותך.

 


ללחוש לך קודם מה הולך לקרות?

את יודעת שהמבט שלך שם שנייה לפני זה צוף ממכר בובה שלי.

השנייה שבה את גם קצת מביטה על עצמך מהצד. רואה את זה קורה.

מבינה ורוצה.

מבינה וגם לא רוצה.

זה בדיוק זה.

את בדיוק זה.

 


מה זה בעצם?

אני פשוט מגלה אותך מאמי שלי. נכון?

מגלה את הבפנים שלך. חושף אותו מולי.

והרי תמיד יש בתוכך דברים חדשים לגלות.

הפתעות חדשות.

צעצועים ומבנים חדשים שבא לי לשחק בהם.

להתחכך בהם.

 


את רוצה שאראה? שאשחק קצת?

ששש…בטח שאת רוצה.

הנה…אני לאט הופך אותך אליי…תראי כמה יפה הבפנים שלך מותק שלי.

הממ…

 


לפני הרבה שנים כתבתי לך פוסט על איך שאני אוהב ללבוש אותך.

ממש כמו גרב. זוכרת?

הוא מתחבר לי עכשיו. לא רק בגלל המטאפורה.

את עולם עשיר מותק שלי. ייחודי כל כך. נדיר כל כך.

עולם שאני רוצה להתלבש ולהתעטף בו.

כן, לפעמים אפילו לגרוב אותך כמו גרב.

וגם לפעמים להפוך אותך מבפנים לבחוץ.

כי אין חתיכה או פיסה ממך שאני לא אקח. ואטרוף. ואוהב. ואשתמש. ואטמיע את עצמי לתוכה.

כי ככה אני אוהב. גם אם זה לרגעים מאתגר אותך. אותנו.

תתמודדי.

 


אני מכור לניגודים שבך. לדבש שיוצא ממך שם ומזין אותי.

וככה מותק אני פשוט אוכל אותך.

לא כי אני רע. אלא פשוט כי אני רעב.

וצריך. לאכול.

את הבחוץ ואת הבפנים שלך.

כמו חיה רעבה.

 


זה להשתמש בך?

כן. אני מניח שכן.

אז?

בואי אליי. כי רק התחלתי.

 

לפני 3 חודשים. ראשון, 13 באוקטובר 2019, בשעה 17:39

 


זה בסדר לא לרצות.

זה גם בסדר לכעוס.

ולשנוא. אפילו לתעב. כן.

ואז לנעול את הלסתות הכי חזק שרק אפשר.

כי אף אחד הרי לא באמת רוצה שככה יתייחסו אליו. שככה יגידו לו. שככה יעשו בו.

 


אז זה בסדר.

לסרב. ולנענע ראש מצד למצד בקצב החלטי.

וגם כמעט לדמוע מרוב שנאה יוקדת בשלב שאני לא סופר אותך ומוציא אותו מהמכנס והתחתון.

מניח לך אותו על הפנים.

אוחז לך בעורף ומתחכך לאט ובהתרסה בסירוב שלך.

את רואה מתיקות שלי? שאני ככה גם מסמן אותך?

עם הריחות שלי? החום שבי?

כי ככה זה, נכון? ריח וטעם של זין וביצים על פרצוף ונחיריים זה מסמן.

וקושר.

 


וכן מותק. אני יודע שאת גם לא רוצה לשמוע את זה עכשיו.

אבל אני רוצה שתראי. את האמת.

הנה. לעזור לך לראות?

אני אחליק לאט את גב הרגל שלי על הכוס שלך.

ועם עובדות אי אפשר להתווכח, נכון מותק?

את רטובה מזה. מגורה מזה.

ממה את מרטיבה כל כך?

רוצה לספר לי?

מלרצות כל כך לא לרצות אותי?

מלרצות כל כך לשצוף סירוב?

מתחושת החופש הזו שאני מאפשר לך?

אולי מהצורך שלי? להכריח אותך?

כן. להכריח אותך להתפלש בבושה הזו כשהזקפה שלי צובעת את הפנים שלך.

 


ואת יודעת מה תיכף קורה, נכון?

כן. ברור שאת יודעת. את כבר יודעת הכל כשהאחיזה שלי בעורף ובצוואר שלך ננעלת חזק.

ודורשת אותך.

הנה.