בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שלבים

ששש...
לפני שבוע. 23 במאי 2020, 23:19

כמו גדול

 


אני מסתכל לאחור על העשור הזה שלנו יחד.

על איך שהכל נבנה. התלהט. נקשר. התלפף. ממש בשניות.

על המשמעויות שלנו אחד לשני.

על הצמיחה של עצמנו אחד מתוך ובתוך השני.

לא רק בעלים ובענפים המרשרשים שלנו. אל גם בשורשים והגזעים שהפכו גמישים כשנצמדנו אחד לשני.

ובאנו אחד לשני נקיים כל כך.

ילדיים ממש.

כל אחד עם הגודל שלו ועם כל מה שמרכיב אותו.

והקסם הזה פשוט קרה בשניות. במשפטים הראשונים שהחלפנו.

ידענו. אני ידעתי. שזו את. שזו תמיד ומעולם היית את.

 


משם הכל התלהט. ושלחנו אחד לתוך השני את מה שגם מחזיק אותנו מעוגנים בקרקע וגם את מה שמאפשר לנו לעוף.

את מה שנושק בנו לשמיים.

ממש ככה.

חלקנו והאכלנו את עצמנו אחד בשני, בנדיבות מטלטלת. כפית כפית.

שורשים שיונקים בתשוקה, וברעב מתגבר, מהאדמה הזו שאנחנו חוצבים את עצמנו לתוכה.

והגזע שבי הזדעזע ועדיין מזדעזע בכל פעם שהוא רואה את החוכמה, היופי, הפקחות, ההומור, הפשטות, המורכבות, המיניות, הכריזמה, ההבנה, האהבה, הקבלה, ההכלה, שאת משפריצה ומזריקה לתוכי. וגם לעולם סביבך.

וההתאמה הזו…המממ….

מסחררת.

קושרת.

ממכרת.

מענגת.

משחררת.

מעולם לא חשתי חופש גדול יותר מזה שחשתי ברגע שהתלכדנו וננעלנו לחיים.

ולפעמים אני מסתכל על עוברי אורח ותמהה איך הם באמת מצליחים לחיות בלעדייך (:

 


כמו גדול, אני גם עכשיו מבין דברים שאת ראית וזיהית לפניי.

דברים שדרשו אותי. שדרשו ממני בגרות ואחריות. שדרשו שאנשום עמוק ואסדר בתוכנו.

וכמו גדול אני גם מבין לעומק, ומרכין ראש, שפספסתי אותם.

וכותב לך גם כמה אני מתבייש וכואב שאכזבתי אותך שם.

ואני יודע שאת תגידי עם הניצוץ הזה בעיניים שלך ש״המלך שאתה לעולם לא יכול לאכזב״. זה פשוט חלק מהדבר הנפלא הזה שאת.

אבל אני כן אהבה שלי. כן פספסתי שם ואכזבתי (:

את שנינו. }{

וזו צלקת בגזע שלי שתשאר שם לעולם. וטוב שכך.

אני גם רואה מה את עושה עכשיו.

עוטפת את הפצע הזה ומחביאה אותו עם הענפים הכל כך מגרים האלו שלך.

שולחת אליי את המתיקות המפתה הזו שבך. כזו שהסירנות עצמן היו מתקנאות בה.

מחלימה אותי. וזה כל כך פאקינג נעים אהבה שלי. אבל אני גם רוצה את הצלקת הזו שם.

תזכורת. תזכורת חשובה לי. בעיקר בקשר כזה שבו שניים הופכים לאחד.

אז כן.

איבדתי את הדרך קצת וכל העולם שלי הזדעזע.

חיפשתי אותך לשווא, אבוד וכואב, בכל מקום.

התהלכתי ריק וחסר.

מבלי להבין, מנסה גם אולי להחלים פצעים.

ואת ראית הכל. ידעת הכל. את כל מה שאני עושה.

חייכת כמבינה שזה פשוט חלק מהתהליך הזה שאני צריך לעבור. כדי להזדעזעז ולהבין עמוק.

פתרת את זה בנפנוף, כי ראית וידעת את האמת כל הזמן. שאין כלום במדבר הזה מלבדנו.

ושאין לאף אחד מאיתנו לא נחמה, לא משמעות, ולא חופש, בשום מקום אחר.

 


ועכשיו אהבה שלי, כמו גדול אני יורד לברכיים ואזחל את כל הדרך אלייך.   

כן מותק שלי.

אני גם אוכל חצץ ואתפלש בעפר.

גם זה, זה דבש נחשק, כשזה בא ממך ונושק לאדמה שאת דורכת עליה.

כן. אני כואב ואכאב אותך.

כמו שרק אנחנו יודעים לכאוב אחד את השני ולהשריש אותנו עמוק יותר אחד בשני.

 


חשבתי שאי אפשר לאהוב חזק יותר מאיך שהיינו קודם.

וכל יום אני מבין שאני מדבר שטויות ולא מבין כלום (:

 


דבר אחד אני יודע.

כמו גדול.

שמה שעושה אותי גדול, גם אם את לא מבינה או יכולה להודות בזה, זו את.

גדולה מהחיים עצמם.

}{

.

לפני חודשיים. 30 במרץ 2020, 0:51

מה אני רוצה?

אני רוצה הרבה דברים.

מזוקקים.

פשוטים.

אני רוצה להכאיב לך.

לא כאב מחרמן.

כאב צורב. שורף.

כאב של קיין על תחת חשוף.

מדמם.

פסים פסים שנפערים בעור שלך ומכינים קרקע מדממת למכה הבאה.

להביט בך מגיעה לסוף קצה היכולת שלך לכאוב.

ואז בבת אחת לעצור את הכאב בדיוק בשנייה שהפנים שלך נקברים עמוק בביצים ובזין שלי.

ובאותה שנייה להחליף כאב באצבעות שמאוננות אותך.

ואז שוב.

לנתק את הפנים שלך ממני ולחזור לכאב.

במקומות חדשים על הגוף שלך.  כאלו שעוד לא הפכו מנומללים מעוצמת הכאב.

ירכיים.

כפות רגליים.

ואז להביט בפנים שלך תרות בנואשות שוב את הנחמה הזו שבין הרגליים שלי.

זו שתעצור את הסבל הזה.

ואז גם לתת לך אותה. בנדיבות.

לתת לך להתפלש בנחמה שלך כשהכאב שוב מתחלף לאצבעות מענגות שדופקות אותך בגלים.

וככה שוב.

ושוב.

במעגליות וחזרתיות.

כי כל הדברים ששוה לחיות עבורם באים בגלים.

 


וכשרגעים יתחלפו לימים.

ואז לשבועות. ולחודשים.

זה מתחבר שם אצלך. מרגישה?

הנחמה הזו מתהדקת. מאלצת. מכניעה.

נחמה שהופכת למקום מבטחים שמרגיע כאב.

שאפשר להתחבא בתוכו. בתוכי.

שער שמתמיר כאב לעונג.

וזה כבר לא רק כאב פיזי. הו לא.

זו כבר תהיה הנחמה שלך מכל סוג של כאב. או אפילו מסתם אי נוחות.

המקום שמאפשר לך לעגל קצת מעצמך את הקצוות המשוננים והדוקרים של החיים.

 


אחרי תקופה שזה יקשר שם, כבר לא תהיה דרך חזרה. לא באמת.

הבקשות לנחמה הזו יגיעו ממך. גם ככה משום מקום ביומיומיות מביכה.

את תבקשי. בפה מלא. בפה חסר.

את הנחמה הספציפית הזו שלך.

את כמובן תמציאי לה מילה חדשה. נכון?

כי זה מוזר ומביך לבוא אליי ככה משום מקום בזמן שאני צופה בטלויזיה ולבקש למצוץ זין. זה מוזר ומידי ארצי.

אז את תקראי לזה ״להתחפר״ או משהו דומה. כדי לכסות מעט את הבושה?

״אני צריכה להתחפר״ את תצהירי.

והמבט הזה שלך יסגיר את הדקות הארוכות שנעת חסרת מנוחה בחדר לפני שהצלחת להביא את עצמך להגיד את זה ככה בכזו פשטות וישירות.

שיסגיר כמה זמן הצלחת להתאפק עד שנכנעת ובאת.

בפעמים הראשונות שזה יקרה אני אהיה מאוד נדיב אלייך. נכון?

כי ככה אני. נדיב.

ובלי להגיד שום דבר אני פשוט אאפשר לך גישה ואגיד ״בואי מתיקות שלי. הנה. תניחי את הפנים והפה שלך כאן ותרגעי קצת.״ אחייך ואז אולי אחזור לעסוק במה שהייתי שקוע בו קודם.

אני גם תוך כדי אלטף לך את הראש בנדיבות, למרות שזה ברור לשנינו שלא הליטופים הם מה שמקהים לך את הכאב. לא.

מה שמקהה אותו זה הפה והפנים שלך שעסוקים בלנשק, לנשום, ולמצוץ. זין. אותי.

ואני גם אחייך מעלייך מרוצה כשאני אביט לנגד עיניי כיצד המעגל הזה מתהדק סביבך יותר ויותר.

כן. המעגל הזה שאת כבר מציירת ושאונס עמוק יותר לתוכך התניות על התניות על התניות.

 


עם הזמן אני אקשה. כי ככה זה.

כי אני רוצה וזקוק להציץ לאיך שאת קצת מאבדת אנושיות?

רק קצת בהתחלה.

כי בשביל לראות ולהתענג על הרבה (שעוד יגיע) אני צריך קודם לגרד ממך קצת.

אז את תגידי. שאת צריכה. להתחפר. אה הא.

ואני אשאל בתמיהה מעושה ״עכשיו? ככה?״

את תבלעי את הבושה ותבקשי את המנה הזו שלך.

״כן. אני צריכה. בבקשה?״

אני אשאל בצורה קרה ומתריסה אם ״את לא יכולה להתאפק קצת?״

ואת תעני בכנות דומעת שמהולה באגרסיביות כנועה ש״אם הייתי יכולה להתאפק לא הייתי כאן מבקשת ככה עכשיו. נכון?!״

אני כמובן אאפשר אבל עם הזמן גם אתחיל לבקש תמורות, נכון?

בהתחלה שגרתיות כאלו שגם ככה היית עושה, אבל בסיטואציה הזו, הן משפילות אותך לא פחות.

כמו ״בסדר. אבל לכי תכיני לי קפה קודם ואז אתן לך קצת.״

בהמשך הבקשות שלי יהיו אחרות.

בקשות לדברים אלו שאדם שפוי לא מגיש לאדם אחר. לפחות לא את. נכון?

כן. לאט לאט, עם הקפה, את תמצאי את עצמך כבר מגישה את הבושה שלך.

הבכי שלך.

הכבוד שלך.

הלב שלך.

וזה בפני עצמו יפתח מעגל חדש של התניות.

אולי באופן מעוות זה אפילו יקל קצת?

כי כבר לא תצטרכי לדברר ולבקש.

לא תצטרכי להסביר במילים עקיפות שאת זקוקה.

את תדעי כבר איך מאותתים לי ומבקשים. על סמך בקשות העבר התמימות שלי.

כן. תמימות (:

 


זה נעים לי.

לשבת ככה.

להביט במבט שלך ולדעת את הכאב שלך.

להביט בך שתוקה מגישה ומניחה את הקפה לצידי.

נעלמת לחדר וחוזרת אחרי דקה בזחילה.

כן.

להביט בך ערומה ככה על הרצפה ומבקשת.

עם נשיקות ברגליים שלי. עם ליקוקים מתחנחנים.

כמו חיה קטנה.

מבקשת את הנחמה שלך.

מרעיפה נשיקות, ומחכה שאגיד מילים פשוטות. גם אם הן כבר יוצאות קרות.

״את יכולה. קדימה.״

 


וזה אולי לא נראה ככה כשזר מביט בנו דרך חרך חלון, אבל אלו חולשות שמתנשקות עם חולשות ודווקא מזינות עוצמה. שלמות.

זה לעשות אהבה. נפש לנפש.

שלי ושלך.

כי הן חולשות. מגרות ומהפנטות.

אלו שלך.

 


כמו שאמרתי אני רוצה דברים פשוטים.

מה ביקשתי? להיות הנחמה שלך. כן.

למה אני רוצה להיות הנחמה שלך? ולמה ככה?

ובכן, אלו הן כבר החולשות שלי (:

ואני באמת לא יודע עד כמה הן מגרות ומהפנטות כמו שלך, אם בכלל.

הן סתם חולשות.

הנחמה שלי.