ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שלבים

ששש...
לפני שבוע. חמישי, 5 בספטמבר 2019, בשעה 03:18

לפני חודשיים. חמישי, 20 ביוני 2019, בשעה 19:01

אני יודע. זה נבנה לך כבר כמה ימים.

צער.

צער עמוק כזה על דברים שעשית ולא התכוונת.

ואחרי כמה שיחות את נמצאת במקום הזה שבו זה ברור לי כבר שלחיצה קטנה נוספת, משפט קטן נוסף, וכל הצער הזה יתפרץ ממך החוצה.

יתפרץ בבכי עמוק ואמיתי. כן כן. עם דמעות ונזלת, ויבבות עמוקות של צער.

אבל אני מניח לזה עכשיו.

כי גם סכרים צריך לדעת מתי לנפץ ולמוטט.

בתזמון נכון שיאפשר למים האלו שהצטברו לנוע נכון. אל שבילים ושדות שזקוקים להם. נואשות.

 


זה יקרה רק כמה ימים אחר כך.

באפלה על הכורסא האדומה.

כשהחדר חשוך והאור היחיד שעלינו מגיע ממנורת הצד הקטנה שלידה.

את יודעת, יש לך מנח גוף ייחודי כשאת על הברכיים ונותנת את הגרון שלך.

זו לא ירידה או ליקוק ביצים רגיל. זה משהו אחר שם. זה להרים ידיים לגמרי ולתת את עצמך. בצורה אבסולוטית.

זו התפלשות עמוקה וממש הקרבה של כל הפנים והמהות שלך. לי. לעונג שלי. לזין שלי.

אני אשב שם ואביט בך ככה. אלגום מהוויסקי. ואחכה לרגע הזה שהגרון שלך פוקע קצת, משתחרר, ונפתח.

לוקח את כולי עד הסוף.

וכן מותק. אני אביט במאמץ שלך. בדמעות שמתהוות מהלחץ שלי בעומק הגרון שלך.

אביט מלמעלה במבט שלך שאומר לי ״תראה כמה אני שלך…תראה כמה אני אוהבת ומתאמצת עבור העונג שלך.״

ובמבט שלי דווקא לא תהיה הערכה מיוחדת כרגע.

לא תהיה בו אמפטייה. או עיטוף.

אני גם לא אגיד לך דברים חמים ועוטפים. אפילו לא אשמיע קולות נמוכים של עונג.

אני רק אשב שם ואביט בפה המלא שלך. בפנים המתאמצות.

ואגיד את המשפט הזה שלוחץ לך חזרה על הצער. מלבה אותו. מצית אותו. בשנייה.

ואז עוד משפט. כדי לוודא שהסכר הזה נפתח לגמרי.

 


אני יודע שהאינסטינקט שם הוא להוציא אותי מהגרון שלך. להצטנף. ולבכות.

אבל לא.

היד שלי משאירה אותך בדיוק שם. כן. עם גרון עמוק. וצער עמוק.

הם הולכים יפה יחד.

ובדיוק ככה את מתחילה לבכות. כן. לבכות ולהחנק.

עם רעב מלא בבטן שלך. התפתלות של כל הגוף. לבכות, ליילל, וליבב.

מבלי יכולת לקחת צעד אחורה. למחות דמעות. או אפילו לנגב נזלת.

 


וכן. גם לבכי שמגיע מצער עמוק יש מקצב ייחודי.

ואני אתאים את המקצב של הבכי שלך לקצב שבו הפה שלך יעלה וירד עליי.

צער שלך שמזין עונג שלי.

בכי שיוצר גירוי.

התייפחות שמייצרת זיקוק וניקיון.

 


כשהוא נחלש קצת אני אלבה אותו עוד קצת. עם עוד מילה. עוד משפט.

כי יש לי. יש לי המון דרכים בארסנל כדי להכשיר ולהשתמש שימוש ציני בצער שלך.

למה ציני? מהרבה סיבות.

אחת מהן אפילו מאוד שטחית.

זה פשוט נעים בזין מותק שלי. כן. הויברציות האלו בגרון שלך כשאת בוכה.

הממ…פשוט נעים.

והניגוד הקונספטואלי הזה מגרה אותי אפילו יותר.

הניגוד עכשיו, בין קולות העונג העמוקים שאני מתחיל להוציא בזמן שאני משחרר זרע לתוכך, לבין ויברציות הכאב והבכי שלך שעוטפים את הזין שלי.

כן…תוציאי. עוד. עוד צער מותק ורועד.

זה טרייד הוגן, לא?

יוצא צער ונכנס זרע.

 


זה נעים לי שהבכי לא נפסק גם אחרי שסיימתי.

להביט בך ממשיכה בוכה בזמן שהלשון שלך מלקקת את שאריות הגנים שלי.

ואחר כך אני אנגב אותך מותק שלי.

עם הביצים שלי.

בלי להגיד מילה. אלטף לך את הראש ואאפשר לך להתייפח ולהרגע קצת מתחת לביצים.

 

וזה מותק...זה סוג אחר לגמרי של נעים (:

.

לפני 3 חודשים. שישי, 7 ביוני 2019, בשעה 07:17

זה נעים כשאת מפשקת. האמת, זה גם נעים כשאת לא. כשאת סוגרת חזק ירכיים ומתנגדת בחריקות שיניים תוך שאני מוצא את הדרך להדחק בלחץ אל תוך הסירוב שלך. לתוך הכוס הקפוץ שלך. את מבינה? זה פשוט נעים לזיין ככה את הסירוב שלך. למוסס אותו. ולהרגיש אותך מתרגזת מזה שאת מרטיבה ובעצם מבקשת אותי. לא את. הכוס שלך. וכן מותק, זה גם נעים לדובב עבורך את מה שקורה. ולספר לך. שתראי את עצמך מבחוץ.

ואז להתפרק. לגמור עמוק בתוך צעקות ה״לא...״ המהפנטות שלך. ולזרוק אותך לצד השני של המיטה כשאני מדליק סיגרייה.

לפני 3 חודשים. ראשון, 26 במאי 2019, בשעה 11:39

אני אוהב להתעורר כשאתן נושמות אותי.

להתאושש משינה רגועה של אחר הצהריים. ערום על הבטן.

ואז להרגיש אתכן. להתעורר אליכן. אחת בגב שלי. אחת בירך האחורית שלי.

נושמות. מתפלשות. בעור ובשר.

 


אני נושם עמוק את העונג הזה אליי ומרגיש אתכן כמו ציפורים קטנות שמלקטות.

ולאט מרגיש את הצורך והסם הזה שנבנה בכן.

הנשימות שלכן אותי הופכות עמוקות יותר. צמודות יותר.

נשימות שמתמזגות לנשיקות.

ללשונות על עור. לגרגורים.

ומנח הגוף שלכן נצמד ומבקש.

אחת במותניים.

השנייה בירכיים.

 


וזה נבנה בי ככה. לאט ועמוק. בין ערות לשינה.

הצורך הזה להסתובב ולהכנס לבשר חם ורך.

לאחוז איפה שהיד שלי נחה עליו ופשוט למשוך בשר זמין. אלי.

ולנשוך שפתיים. שלי. שלכן. כשאני מתעורר בתוכן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 3 חודשים. שלישי, 21 במאי 2019, בשעה 17:57

״בואי.

שאני אסביר לך מה יקרה?

אני הולך להכאיב לך. פיזית.״

אני אומר ועדיין נשאר רגוע יחסית.

 


-

 


״אני הולך לצלק את הבשר הזה שלך. ממש.

להפוך אותך לבובת הסמרטוטים המזויינת, הדומעת, והמטפטפת שלי.

לגרור אותך אחריי מהשיער שלך כשאת צועקת, בועטת, ובוכה.״

אני מוסיף ומרגיש את הלב שלי מתחיל לדפוק חזק יותר.

 


-

 


״ואז לנקב לך את החורים…את מבינה? עד שכל הבפנים שלך, כל מה ומי שאת, ישפריץ החוצה על הרצפה.

ואני אעמוד יחף בשלולית הזו שאת. ואבטל אותך.

את מבינה? את מקשיבה בכלל?!״

אני צועק עלייה (כבר לא רגוע בכלל).

 


-

 


״אני מבינה.״ היא עונה בשלווה שדורשת סטירות לחי בעוצמות שהיא עוד מעולם לא חשה ממני.

״ומתי כל זה יקרה?״ היא שואלת תוך כדי שהיא חולצת נעליים בנונשלנטיות שמרתיחה לי את הדם עוד יותר.

״שנייה אחרי שתשחררי אותי מהכבלים המזויינים האלו.״ אני עונה. מתלהם. ומפתל את כל הגוף שלי.

ואז מרגיש את הכבלים שלה ממש נכנסים לי לתוך העור…חורצים אותו בכל מיני מקומות כשכל השרירים שלי מתוחים ונלחמים לשווא בקשירה המזדיינת הזו.

 


היא מתיישבת בנינוחות על כסא לידי ומוסיפה:

״זה בסדר גמור. ועד שזה יקרה אתה יכול בינתיים לעשות משהו מועיל וללקק לי את הרגליים. כי היה לי יום ארוך. נכון?״

 


אין. זה עכשיו ברור לי כשמש.

אני שונא את האישה הזו.

מה קשה להבין?

בחיי שאני שונא אותה!

 

 

 

(ואז כמו ״ילד טוב״ מלקק מהרגליים שלה את היום שלה. ובולע את ההשפלה ב״הנחיות הטכניות״ שהיא נותנת לי תוך כדי. ואז היא טורחת להראות לי מקרוב עוד חלקים בגוף שלה שזקוקים ל״רענון״. וכן…זה גם מאוד מרגיז שאישה שאתה ממש רק עכשיו הבנת שאתה כל כך שונא, גומרת לך על הפנים אחרי שהיא התקלחה עם הלשון שלך ומנגבת איתן את הגמירה שלה. ומצחקקת. ואפילו עוד יותר מרגיז זה שאחרי שהקשירות יורדות אני מוצא את עצמי עוד מנשק אותה. בפה הטעים שלה. ובכל פינה בגוף הממכר שלה. ואז עוד מספר לה שהיא אהבת חיי. כן. האישה הזו שאני כל כך שונא (: )

לפני 4 חודשים. שלישי, 14 במאי 2019, בשעה 19:32

טוב, מאז שפירסמתי את הפוסט הזה:

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=31622&postid=859874

 

מגיעות לתיבה שלי תמונות מהממות של כפות ידיים ורגליים צבועות בלק ורוד עם לבבות (:

 

זה באמת מתוק ומיוחד בעיני אז במקום להלחם בזה, החלטתי לעודד את זה (: לכו על זה. נשים וגברים כאחד. 

עכשיו אני יודע שבכלוב (ובכלל) יש איזה טרנד מטופש כזה של תחרויות. ודירוגים. אז הנה אני אומר את זה בברור: זו לא תחרות. ממש לא. יש דברים שאנשים כותבים, עושים, חשים, שלא צריכים לעבור בפריזמה המטופשת הזו של השוואה. של מפסיד ומנצח. עד עכשיו כל אחת מהתמונות שקיבלתי מיוחדת, נעימה, ועומדת בפני עצמה. גם מבחינת הרעיון וגם מבחינת הביצוע.

פשוט נעים (:

לפני 4 חודשים. שני, 13 במאי 2019, בשעה 23:18

כן. לפעמים אני רואה את זה ברור.

את איך את עכשיו. ואיך את עוד מעט. ממש עוד מעט.

וזה לגמרי בסדר שאת עוד לא רואה את זה.

את מבינה? זה אפילו הרבה יותר טוב שאת לא רואה.

שאת אולי רק מנסה לראות דרך העיניים שלי, דרך הנשימות שלי, והמגע העדין שלי…אולי קצת לנחש…את מה אני רואה. ולאן זה הולך.

 


כן?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 4 חודשים. שני, 13 במאי 2019, בשעה 22:34

באמת שיש מליון ואחד דברים שאפשר לאהוב בך. מה זה לאהוב? ממש להתמכר.

אבל היכולת הזו שלך להבין ישר שזה הזמן הנכון עכשיו, להפגיש בין הרצפה לברכיים שלך. להקשית גב וצוואר אחורה. חזק. וללקק. ביצים. כאילו החיים שלך תלויים בזה.

 

זה פרייסלס.

לפני 4 חודשים. חמישי, 2 במאי 2019, בשעה 21:05

 


אחרי שתאהבי אותי. ואחרי שתדעי שאני אוהב אותך.

רק אחרי, ולא שנייה לפני, את תדעי ותביני.

תביני למה זה הכל שטויות.

למה אין כאן מלחמות אמיתיות.

ולמה יש כאן תמיד מנצחים.

 

---

 


כן. את מבינה? אני פשוט אתן לך מקום לשנוא אותי. באמת.

ואתן לך גם מקום לכעוס ולקלל ולצרוח עליי.

ואתן לך מקום לפחד ולבכות ולרחם על עצמך.

להאדים, להלבין, ולהוריק.

כן.

ואתן לך מקום להתנגד.

כי את צריכה גם להתנגד. לא רק לי. לעצמך מאמי.

להתנגד לרצון הזה שאת כל כך לא רוצה בו.

להתנגד לגירוי הזה שכל כך לא מגרה אותך.

להתנגד לאהבה שאת כל כך אוהבת לא לאהוב.

ולהתנגד למשמעויות.

ממש לכעוס על המשמעויות.

לצרוח לי ש״זה ממש לא ככה״ בזמן שהגוף שלך בוגד בך מאמי, ותכלס מבקש לגמור על האצבעות שלי.

 


אני אתן לך גם מקום לשתוק. להאלם. להעלם.

זה בסדר. מותר לך. מותר לך גם כביכול להכנס לבועה שלך.

זה לא באמת, זה רק כביכול, כי אני כבר בתוכך ואת אף פעם לא באמת לבד.

אבל מותר לך להרגיש ככה מותק. לנסות. הנה. לבד בבועה שלך? זנוחה אפילו? טוב. זנוחה (:

 


ואם את כבר במילא שותקת אז אפשר להניח לך עמוק בתוך הפה כדור שחור שמותח את השפתיים שלך בצורה שמגחיכה אותך מולי.

ואני אצלם אותך ככה. שותקת. עם גאג.

ואם את כבר במילא שוצפת מכעס כמו חיה אז אפשר גם לחכות קצת. ואז להביט בשצף והרוק שהפה שלך מייצר ומנסה בכוח לנזול החוצה דרך הגאג לרצפה.

זה מצחיק קצת לראות אותך נלחמת בו. מנסה לבלוע רוק כדי לא להראות מולי כמו חיה סתומה ומגוחכת שמריירת מהפה לרצפה.

וכשאני אסיים קצת לצחוק בלב על המאמצים שלך, אני פשוט אעיף לך סטירה מאמי.

אחת.

מכל הלב.

כואבת.

מצלצלת.

שמעיפה את הלחי שלך לצד השני וכמעט מפילה אותך מהכסא.

וכל זה רק כדי לעזור לך קצת. את רואה?

כדי לתת לך מקום גם להיות חיה. כי זה משחרר. (טוב נו, וגם כי זה מגרה אותי רצח לראות אותך ככה כלום שלי - מודה).

 


אחרי זה, כשאני מראה לך בהפגנתיות מעושה את הפלאג השחור ומסביר לך לאן הוא הולך להכנס עוד דקה את כבר לא שותקת.

הפלאג בולע הכל אבל זה די ברור. מהעיניים השונאות שלך. מהשיער הפראי שלך. מהנהמות המאיימות שלך. מנדנוד הראש מצד לצד. מהצרחות. ש״את לא רוצה!!!!״

לא רוצה.

לא עכשיו. ולא לעולם.

ואת עושה הכל להפחיד אותי. ואני אפילו נרתע קצת לאחור ועוצר.

כן מאמי. את מאוד מפחידה ככה.

הנה אני ממש חושש ממך. (:

אני לוחש לך באוזן כמה שאני חושש ממך ובאותו זמן מרים מעט את האגן שלך, מחליק את הפלאג עמוק לחור התחת המכווץ שלך, ומושיב אותך עליו חזרה בכסא.

והיללה הזו שיוצאת ממך…המממ…כן. כן. אני יודע…זה אונס. ואסור. ואני אמור להפסיק. אה הא. בסדר.

 


״נחשי מה? את לא זזה מכאן עד שאת לא משתינה ככה מולי בכסא.״

וזה בסדר, אני יודע שאת לא מאמינה לי.

זה מאוד הגיוני גם לא להאמין לי.

ועדיין, אחרי כמה שעות נבדרות שבהן אני לפרקים מגמיר אותך, שוב ושוב, עם האצבעות שלי.

אחרי שאני לפרקים מוריד את הגאג ומשתמש בפה וברוק שלך כדי לפרוק לתוכך את הגירוי שנבנה לי בביצים.

חרף ההתנגדות הכל כך יפה הזו…והשנאה הכל כך מחרמנת שלך, בסוף הזרם הקטן הראשון יוצא…ממך…החוצה…על הכסא והרצפה…הממ…

אני בכוונה צוהל ומחייך כמו הורה שרואה לראשונה את הילד שלו מדבר.

״פיפי מאמי ((: כל הכבוד. את משתינה קצת יפה שלי?״

זה נועל אותך לעוד חצי שעה בערך. חיה מסכנה שלי.

ואז לבסוף הכל יוצא. אין מה לעשות? אנטומיה.

ואני רואה את השחרור הזה שלך. בעיניים שלך. בנשמה שלך. בנשימה שלך.

 


מה לעשות מאמי? מה לעשות שאני אוהב אותך ככה. וצריך אותך גם ככה. גם חיה קטנה ומושתנת שלי.

 

 

 

ואם אתה לא שם ולא אוהב ככה זה ישמע מוזר איך גם משם צומחת הקרבה הכי גדולה שיש.

איך נסגרים מעגלים. איך זה מעמיק את השיח שלנו אחד מתוך השני.

איך משם אנחנו אחרי זה מזדיינים וגומרים, שוב ושוב, כמו חיות בתוך בועה של שתן, זיעה, רוק, הורמונים, חרמנות, ותשוקה.

איך משם אנחנו מתנשפים ובוכים וצוחקים שעות. עלייך. עליי. עלינו.

 


כי זה פשוט. כל כך פשוט בובה שלי.

קודם אהבה.

שיכולה להכיל גם אותנו.

אחר כך הכל.

 

---

 

יש?

(;

 

לפני 4 חודשים. חמישי, 18 באפריל 2019, בשעה 19:52

 

טוב. אז אמנם הלב כבר נפל אבל הורוד לחג נשאר.

 

ונכון שהיא הילדה הכי קטנה ומתוקה שיש? ((:

 

פאף...