לפני 15 שנים. 17 ביוני 2009 בשעה 9:48
המילה אונס לא תקפיץ אותי מהכסא.
לא אברח משיחה על המילה.
ולא אתעצבן כשזורקים אותה לאויר.
יום אחד אולי יעבור לי.
אני והקישקושים שלי
שינוי גישה זה הכל בחיים, ניסיתי, אהבתי, אני ממשיכה הלאה...לפני 15 שנים. 15 ביוני 2009 בשעה 5:17
הסיוט הכי גדול של בחורה אנורקטית, הוא לחלות ולהשמין.
לא קצת, ממש ממש להשמין.
חודשים של הרעבה והתמכרות לריצה, ביום אחד נהרסה כל העבודה.
כשל בקיבה, חיידק והופ נדפקה לה הבלוטה.
הסיוט הגדול של אנורקטית, הוא כשאומרים לה כדי לעזור לעצמך להחלים את צריכה לאכול 5 ארוחות ביום, 3 עיקריות ונינושים.
הנחמה של בחורה שהיתה אנורקטית היא שלאט לאט היא מתחילה לחזור לעצמה.
התקווה של בחורה אנורקטית היא שהיא לא באמת תחזור לעצמה אלא למשהו מלא יותר ויפה יותר.
עמדתי מול המראה הבוקר, הרמתי את הגופיה, הבטתי על גופי.
כתפיים עדינות ונשיות, חזה צעיר וזקור, גוף עם קימורים די יפים כרגע יותר צ'לו... בהמשך יהיו לגיטרה, רגליים מוצקות ונאות, מתעלמת כביכול מהחלקים שגורמים לי לרצות לצרוח.
אהבתי את הקימורים שלי, הנשיים.
ברגע שאבין שמותר לאכול וזה לא נורא, יהיה קל יותר.
עד אז יום כן יום לא, היום בינתיים לא אבל אני עובדת על זה.
פעם חלמתי להיות נוצה, רזה, קלילה, כ"כ חלמתי שנהייתי רוח רפאים אפורה.
היום אני חולמת פשוט להיות בריאה, כ"כ רוצה.
אז בינתיים אני נשית, עגלגלה, משתדלת לא להגיד שמנה.
לאט לאט בדרך להחלמה.
מיומנה של אנורקטית ילדה למרות שגדלה, עדיין במלחמה תמידית...
בעיקר עם עצמה.
לפני 15 שנים. 3 ביוני 2009 בשעה 22:11
מי זאת התנשמת, מירה, הבחורה מאחורי המסך?
אה יפה ששאלתם.
זה לא משנה האמת, ואפרט למה.
כי כאן, כבר החליטו מי אני, כאן יודעים מי אני, כאן זה לא משנה מי אני באמת אלא מי שאומרים עלי שאני.
מבולבלים? גם אנחנו.
הנה ההסבר.
מי אני על פי החלטת ועדת המחליטים AKA "הנשמות הטהורות" :
קוקסינל
גבר
מתחזה
נשלטת בהכחשה
מכוערת
הכי שמנה בכלוב
144
רכלנית
צבועה
שקרנית
סנובית
פוזאיסטית
חולת נפש
מסכנה
מעוררת רחמים
בודדה
נטושה
נזרקה לטובת...
ילדה
נוטלת כדורים ממרשם של פסיכיאטר
עזובה
מסוכנת!!!
אם שכחתי משהו, אנא, "נשמות טהורות" שלי מלאו את הרשימה.
לא הייתי רוצה להשלות איש מאלו שלמזלם לא הספיקו להכיר אותי.
אל תתביישו, מבטיחה שלא אמחק את התגובותכם, להיפך אברך על כל אזהרה.
הרי אני מסוכנת.
תודה רבה לכן כל (!) "הנשמות הטהורות", על שהארתם את עיני חברי, מכריי ואת אלה שחשבו על להכיר אותי.
תודה שהבאתם אותי עד הלום.
*** אזהרה חשובה***
לא לספר לי כלום!
שום דבר!
הרי שאי אפשר לדעת לאן זה יגיע אח"כ.
תודה רבה מצוות ההנהלה ולילה טוב.
לפני 15 שנים. 2 ביוני 2009 בשעה 4:17
תמיד קל לייעץ מלבצע, תמיד קל להגיד אמרתי.
מסתבר שקל יותר פשוט לשכוח.
מן קטע יהודי שכזה לזכור את הרע לשכוח את הטוב.
"הוא היה נחמד יותר לפני שהכיר אותך."
"היא היתה נחמדה יותר לפני שהכירה אותך."
הוא היה, ההיא עשתה, זה הפליץ וההוא שם זה בטח ניק כפול...
בכל הבלאגן וים הרכילות, ישנו טקסט שקבור אי שם בערימות הפוסטים שנשכחו כלא היו, יש פוסט אחד שבספק שאשכח אותו לשארית חיי.
הפוסט שהכניס אותי להלם, גרם לי לשפשף עיניים ולקרוא אותו שוב ושוב.
כשעברה תחושת ההלם הראשונית הגיעה ההתרגשות, מכיוון מפתיע.
כן מר קטסטרופה מדובר בך!
כמה שורות שכתבת בפורום של פעם ריגשו אותי עד דמעות ולא רק אותי.
בפוסט אחר שלי אמרת לא להתבכיין קילור לא קילור.
את מה שכתוב כאן אמשיך לנצור בליבי כי טוב הוא, את הרע אני אשכח 😄
הנה הצצה לאחד הרגעים המרגשים בחיי:
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=23387&postdays=0&postorder=asc&start=70
תגלגלו טיפה למטה לתגובתו של קטה.
לטוב ולרע אני מחבבת אותך איש.
לפני 15 שנים. 31 במאי 2009 בשעה 3:21
כל חיי אמרו לי מה לעשות, המשפחה בעיקר.
דפקה של פרופסור רוסי שמרן שניסה בכל כוחו להשריש דפוסי התנהגות "נכונים".
מתוך מרדנות או בגלל האופי המחורבן שלי (כך אבי היקר שיחייה טוען) מעולם לא קיבלתי את הדרך שבה הוא האמין.
הנוהל:
אבא: מה אני אעשה איתך?
אני: לא משנה מה, אל תהרוג אותי, זה יעשה לך סרטים.
אבא: דברי רוסית אני לא מבין, אנחנו מדברים מה הקשר סרטים, שבי קצת בבית.
אני: לא אבא... אני לא הולכת לסרט, אתה בסרט.
אבא: אני לא בסרט אני בבית, דברי רוסית כבר.
אני: טוב.
אבא: למה צבעת את השיער לשחור מיר'לה? את רוצה אבא מת עכשיו?
אני: לא אבא. אני חושבת שזה יפה.
אבא: נו, את יכולה זה שם שחור בשיערות אבל לא יכולה לצבוע אופי מחורבן שלך.
אני: חחחח.
אבא: ג'ינג'י זה אופי. חרא אופי.
אני: גם אני אוהבת אותך אבא.
אבא: את יודעת למה אני סולח לך?
אני: לא אבא. למה?
אבא: כל גאונים, כל מוכשרים כולם משוגע. דפוק. את ילדה שלי, מאוד מוכשרת, בגלל זה את מוכשרת, את משוגע. ולמשוגע חייב סולח.
אני: אבא, גם אתה מוכשר מאוד, מה זה אומר עליך?
אבא: בטח אני משוגע, את בת שלי.
זו שיחה לדוגמא, אחת שלא נגמרת בבכי שלי ואבא שמתקפל לנוכח עיני הדומעות.
היום שני אנשים אמרו לי, לא משנה מה, אל תשתני.
תהי נאמנה לעצמך.
אני חושבת להתחיל ליישם את זה.
חיים רק פעם אחת, עצוב לחשוב שכל חיי חייתי בשביל מישהו או משהו אחר שהוא רחוק ממי שאני.
אני זו אני לטוב ולרע.
למרות שינאתי הרבה למשפט הזה אגיד אותו בכל זאת, זה מה יש ועם זה אני אנצח 😄
אני זה מה שחשוב, לא?
( יום יבוא ואני באמת באמת אאמין בזה בלב שלם)
בינתיים אני מתחילה ללמוד לקבל אותי כמו שאני, בלי לוותר.
חבר טוב שלי אומר " מי שלא משוגע, לא נורמלי".
אני ממש מסכימה איתו.
שיהיה יום מדהים, עם שגעונות לרוב, זה משחרר לפעמים:)
לפני 15 שנים. 29 במאי 2009 בשעה 2:39
הקוסם, תן לי אומץ.
עם השאר כבר אסתדר ואדע מה לעשות.
לפני 15 שנים. 28 במאי 2009 בשעה 15:26
עזבו אותי!
לא כל דבר זה עניינכם.
לא צריכה חפירות, אל תהפכו לי למטפלים מוסמכים ואל תייעצו לי מה לעשות כשלרובכם החיים בזבל!
מי שצריך לדעת יודע ומי שלא, פשוט לא!
מי שחבר שלי, חבר שלי, מי שלא שלא יתיימר לשחק אותה אחד מהם.
עזבו אותי בשקט ותמצאו מישהו אחר לחפור לו בחיים.
חג שמח.
לפני 15 שנים. 14 במאי 2009 בשעה 0:55
זה בהחלט אחד השבועות היותר קשים שעברתי מזה הרבה זמן.
כל פעם שחשבתי שאין מצב שיקרה משהו שיהפוך את המצב לגרוע יותר, קרה.
אני לא כ"כ יודעת איך לעכל הכל.
כנראה עדיין לא נפל האסימון.
אני חושבת שההחלטות כבר שם, הן אי שם במגירה במאחורה של הראש שלי 😄
אז אני מתכננת מאסטר פלאן.
איך אני מוצאת איפה המגירה, ההחלטות, האומץ.
אולי תגיע איזו דורותי ותיקח אותי אל הקוסם.
אומץ, חכמה, לב, למצוא את הדרך הביתה.
לא הבית הפיזי, אלא זה שיגרום ללב שלי להרגיש " הנה אני בבית, את יכולה לנוח".
תמיד סמכתי על האינטואיציות שלי.
דווקא עכשיו, כשאני צריכה, משהו בולם אותי.
הכל מתערבב לבלילה אחת של ערפל.
ההחלטה הראשונה שקיבלתי לאור מאורעות היום, היא לשנות גישה.
כלומר, תמיד יכול להיות גרוע יותר, עובדה.
להגיד תודה שהגרוע מכל (אל תשאלו אותי מה, כי אין לי מושג) עדיין לא פוקד את מחוזותי.
לקוות לטוב.
ולמצוא את הקוסם.
השלב הבא הוא לעשות עם זה משהו.
השאלה היא: מה?
שונאת ללכת לישון מהורהרת, דופק לי את כל השינה.
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב...
המוטו שלי להרגע.
מה יהיה מחר? למי איכפת שקודם היום יעבור.
לפני 15 שנים. 11 במאי 2009 בשעה 11:20
מהרגע הראשון שהביאו אותך אלי, התאהבתי בך.
סקרנית, מצחיקה, חכמה להפליא.
חתלתול כלוא בגוף של אמסטפית.
רכה כמו חמאה בשמש, עיניים מלאות הבעה וחיוך, כן חיוך.
אמנם לא היית שלי כל חייך אבל הרגיש לי שאת איתי מיומך הראשון בעולם.
נקשרתי אליך ילדה שלי.
ואז חלית, וכאב לך ואני, כאבתי איתך.
עדיין כואבת.
ילדה שלי, ההחלטה שקיבלתי היתה אחת הקשות בחיי.
עדיין קשה לי.
אני מתנחמת בעובדה שלא כואב לך יותר.
יום שבת כמעט התחרטתי, ראיתי אותך משחקת, רצה, מלאת שמחת חיים, נהנית כ"כ.
חשבתי לעצמי, הנה היא מרגישה טוב, הכל בסדר.
ואז בערב אפסו כוחותייך.
מצטערת שלא נכחתי שם ילדה שלי, לא יכולתי.
ידעתי שאם אהיה שם, לא אתן להם.
לא אתן להרוג לי את הילדה ככה מול העיניים.
לטובתך שלך לא באתי.
יודעת שהמצפון לא יהיה שקט.
העיקר שאת לא סובלת יותר, שלא כואב.
תסלחי לי קוקה שלי, אילו היתה לי ברירה אחרת הייתי עושה הכל.
אוהבת אותך מאוד קאיה ( קוקה ) של אמא.
מתגעגעת.
קמתי בבוקר ניגשתי למיטתך ולא היית שם.
את לא שם אבל את בליבי, תמיד.
לפני 15 שנים. 10 במאי 2009 בשעה 12:43
נכון, אמרתי שאני לא מדחיקה יותר.
התחרטתי.
החל מרגע זה ועד שזה יגמר, אני מדחיקה.
זו פעם ראשונה שאני חווה חוויה מסוג זה.
לא בטוח שאחרונה.
בינתיים, אני מדחיקה.
נראה מה יקרה בהמשך הערב.