אני והקישקושים שלי

הלב נמחץ בקרבי.
זה כ"כ כואב, כאילו חתיכה מהלב נתלשת לה.
אני רק רוצה לעבור את זה.

אומרים צרות באות בצרורות, אלוהים כמה שזה נכון.

תעמוד ישר, זקוף.
תן לי להסתכל עליך.

מסתובבת סביבו עם מבט בוחן, בודקת את הקימורים של שריריו, הוא גבוה ממני .... איי לייק... 😄

תתפשט.
מה לא מובן, מה פשר המבט המופתע?
תתפשט.

הוא מוריד את הבגדים, פריט אחר פריט.
לא יאמן כמה שהוא יאמי...
נשארת עם המבט הבוחן, לא מסגירה כמה אני אוהבת את מה שאני רואה.
אני מתקרבת אליו, רואה איך נשימתו נהיית מהירה יותר ככל שאני מתקרבת.
מעבירה ליטוף עדין על גופו, על שריריו, על קימוריו.
כמה שהוא יפה.
מעבירה את ידי שוב, הפעם נועצת ציפורניי בבשרו, משאירה פסים אדומים ויפים על עורו הלבן.
הוא נושך את שפתו, מטה את הראש אחורה ועוצם עיניים.
מתמסר למגע שלי.
הוא מתקשה מהמגע שלי.
סומק קל מופיע על לחייו לנוכח מבטי על איברו.

-גבירתי?
מה.
- כבר שבוע שלא נגעתי בו, גבירתי.
נו ו...?
- אני מתחנן גבירתי, לא נגעתי שבוע כמו שאמרת גבירתי.
יופי, אני שמחה.
- בבקשה גבירתי?
השיחה הזו מתחילה לשעמם אותי.
-אעשה כל שתגידי לי.
הכל?
-הכל גבירתי.
מממ...
רד לבירכיים, גב זקוף, ישבן צמוד לעקבים.
-כן גבירתי.
איך אתה עם עמידה בזמנים?
- את כבר יודעת גבירתי.
לא דיברתי על לאכול, על להגיע בזמן או על מקלחות.
- אני לא מבין גבירתי.
כמה זמן לדעתך יקח לך לגמור?
- 5 דקות גבירתי.
מה עם 3?
- אני יכול לנסות גבירתי.
אם לא תצליח, אתה לא תגמור היום ויותר מזה, לא תגמור עד הפגישה הבאה שלנו.
-כן גבירתי.
מה כן? אתה מוכן לקחת את הסיכון?
- כן גבירתי.

מתיישבת על הספה עם שעון, מולו, מסתכלת על השעון, זורקת מבט חטוף אליו.

יש לך 3 דקות, מעכשיו.
-כן גבירתי.

שולח יד אל איברו, מסתכל עלי לא מוריד את מבטו ממני, מגביר את הקצב.

2 דקות.

רואה איך הוא מתחיל לנשום בכבדות, רואים במבטו כמה רוצה לגמור, כמה רוצה לרצות אותי.

דקה.

הוא בלחץ... אני מחייכת, רואה כמה הוא מתאמץ.. אנחה משתחררת מפיו.

נגמר לך הזמן.
-גבירתי, עוד 2 דקות אני מתחנן.
למה אתה חושב שמגיע לך?
- השתדלתי גבירתי, באמת שניסיתי. לא גמרתי, לא נגעתי שבוע, אני מתחנן גבירתי.
אם אתן לך לגמור, אסגור את הזין שלך עם CB עד לפגישתנו, המפתח ישאר אצלי.
- כל שתאמרי גבירתי, אני מתחנן תני לי לגמור.
יש לך 2 דקות מעכשיו.

הוא גמר, הוריתי לו ללכת להתנקות ולחזור אלי.
הוא עומד מולי בזמן שאני מלבישה לו את הCB.
אני נועלת אותו. המפתח אצלי.

רצונותיו, ליבו, בחירותיו, שלי הם.
ככה אני אוהבת אותו, והוא אותי.

מספר הצפיות מטורף!
אבל יש תגובות רק כאשר כתוב לי איזה סיפור זימה זה או אחר, או איזו פנטזיה שרצה לי בראש.

זה נראה כאילו זה הולך ככה :
יאא, היא כתבה בבלוג נכנס לראות מה הפעם.
אוי פאק היא כתבה דברים עם עומק (והכוונה לא לגרון עמוק, כוס חם וחור תחת קטן ומכווץ).
איף, היא משתפת היום ברגשות ומחשבות.
טוב אני לא אגיב על זה.

מצד שני, מה כבר אפשר לצפות מחלק נכבד באתר הזה.
אוהבים אותך כשטוב לך וכשרטוב במנוש.
ושיא החוצפה, שאדון נכבד מכאן שמסתבר עוקב אחרי הבלוג שלי, עוד העיז לפנות אלי בהודעה אדומה ולשאול, "תקופת הדכאון תעבור לך מהר??? כי אני מתגעגע לזימה שאת כ"כ טובה בה."

ואני לתומי חשבתי שזו הפינה שלי להשתפך בה והתגובות זה בונוס.

אני מתנצלת מקרב לב לכל אלה שה"דכאון" שלי לא בא להם טוב, אני מבטיחה לתת סיפור שטוף זימה כפיצוי.

בחייאת ראבק, יש ים פורנו וספרות זולה בנט, כולל באתר הזה, נשלטות נשלטים מלכות ואדונים שמטיבים עמנו ומספרים על נקביהם לפרטי פרטים.
לא נאה לכם תקופה הבאסה שלי??? לא זכור לי שהכרחתי מישהו לקרוא.

אז שיהיה המשך יום נעים לכולם!

אני מניחה שאני לא היחידה שזה קורה לה.
בחוץ מגעיל והמגעיל הזה מחלחל גם אלי.

כל האבק והגועל גורמים לאלרגיות שלי לחגוג עלי באטרף, כאילו הטייסטו של האלרגיות הגיע לבקר דווקא בגוף שלי וכווווווולם הגיעו לחגוג.
אולי בגלל זה יש לי נפילת מתח.

לרוב אני יודעת מה אני שווה, אני נראית סבבה, וממש לא מכוערת או משהו כזה.
יש לי הרבה מה להציע, אני חכמה וכו.
אבל, היום....
הבטחון העצמי של שואף ממש לאפס, בחיי.
אני מרגישה לא מושכת בעליל, לא יפה, לא חכמה, לא כלום.
פשוט ככה.
סוג של עשב שוטה, לא לכאן ולא לכאן.
משתלבת עם הצהוב בחוץ, כאילו בלתי נראית, סוג של שקופה.

כרגע, אני לא מרוצה מעצמי, לא מרוצה בכלל.

תמיד אומרים שלא מעריכים משהו באמת, עד שהוא איננו.
תמיד אנחנו מקבלים את המשפט הזה כקלישאה או בקלות ראש.
דברים מתקבלים כמובנים מאליהם, כי הרי לא חשבת שמשהו כמו אוזן קשבת או חופש (בהנחה שאתה לא פושע) ילקחו ממך.
כמה פעמים אמרו לכם, תעריכו את זה וזה כי יום אחד לא יהיה ואתם תתחרטו ולקחתם את זה בקלות ראש?
אז נכון, לא תמיד הנבואה הגשימה עצמה. אבל מה עם הפעמים שכן?
כמה פעמים אמרתם לעצמכם למה לא הקשבתי?

כתבתי לא מזמן פוסט, על מחוות קטנות שנדחקו הצידה ואינן זוכות למקום הראוי להן.

הלילה, אני מרגישה קצת כמו אותה מחווה קטנה שנדחקה הצידה.
יעבור לי, באמת שיעבור ולא כי אני מדחיקה 😄
אלא כי אני שלמה עם עצמי, ויודעת שנתתי לא את מאת האחוזים אלא מעל ומעבר לצפוי ובכלל.

המצפון שלי לא יתן לי ללכת לו לאיבוד, והאמת גם לא רוצה.
חבר טוב זה חבר בטוב וברע, אז מה שמאז שאנחנו מכירים אני יכולה לספור את הטוב על כף ידי הבודדת.
הבטחתי לו שאהיה חברה, ולכן אהיה.

אז מה שעד עכשיו הרוב רע... נכון שאז מה?
אתה יכול לסמוך שאהיה שם בשבילך ( לא תמיד מגיע לך אבל נו מה לעשות יש לך פיסת לב קטנה שלי בבעלותך).

אני מאחלת לך שלא תצטרך לגלות את הדברים כי תאבד אותם.
אני מאחלת לך למצוא את עצמך, בעצמך.
אני מאחלת להתמודד, לקבל, ולבנות את עצמך מחדש.
אני מאחלת שקט ושלווה (אמיתי, כזה שיבוא ממך).

יותר מהכל, אני מאחלת לך שבאמת תאהב את עצמך.




נ.ב
כמובן שישר תחשבו זה בטח מיצי, אז לא, זה לא הוא.
אלא חבר טוב שקצת הלך לאיבוד, ואני מלאת אמונה שהוא ימצא את הדרך חזרה.

או שאומר הדחקה?

הרבה פעמים נדמה לנו שהתמודדנו או עודנו מתמודדים עם האמת או חוויה כזו או אחרת, בטוחים שזה מאחורינו וזה לא השאיר שום משקע.
יום בהיר אחד, קמים בבוקר ומגלים שלא רק שזה לא משקע, אלא סוג שלי בריכת מי שופכין שנוצרה בתוך הנשמה שלך שמרקיבה לך מבפנים לאט לאט.

" זה מאחורי, אני שלמה עם זה", " טוב לי כרגע נתמודד עם ה'חרא לי' אח"כ ", ועוד כל מיני לוקשים שאנחנו מאכילים את עצמינו רק כדי לא להתמודד עם הדברים שצריך קצת להתאמץ כדי שלא ישאירו בך זכר לריקבון.

לפעמים זה עובד, בפוקס, בחיי שבפוקס.
מריצים את מנטרת "אני מאמין בלוקשים שאני מאכיל את עצמי מידי יום" ובשלב כלשהו זה נקלט במערכת בדמוי מציאות מדומה.
זה מתבשל, לא נעלם, לעולם לא נעלם.
המשקעים שם, גם אם לא במודע הם בתת מודע.
סרבנות לעמוד מול מראה ולהודות באמת האישית שלך.
עצלנות סוג של, לקום ולשנות את החיים שלך.

גם כן, גיבורה גדולה.
מתמודדת עם הכל לבד היא אמרה... על מי את עובדת?!

קוראים לי מירה... ואני מתמודדת בלהודות שאני מדחיקה.
למה אני מדחיקה בידיעה שזה רק גורם לנפש שלי להרקב?
כובע.
כשאדע את התשובה הוודאית אענה, כרגע כל מה שאגיד יהיה עוד תירוץ או לוקש שאני מנסה למכור, בעיקר לעצמי.

אומרים שהצעד הראשון להחלמה הוא להודות שישנה בעיה.
נו טוב, baby steps?
אני מתחילה מהצעד הראשון לכיוון ההחלמה, את שלב ההדחקה כבר עברתי (פחות או יותר).

אני מדחיקה, אני מודה...
מישהו יודע מה השלב הבא?

לאחרונה חשבתי שאני חלשה יותר, דועכת, אולי זו סתם תקופה מחורבנת שכזו.
מי היה מאמין שתזכורת מהעבר תזכיר כמה ביצים יש לי... ועוד איזה!
אז הנה אני כפי שתיארתי אותי למישהו כאן באתר:

מאת ה ת נ ש מ ת(מתחלפת) 20:56 24/01/08

כתבת אוהב לחוש, לגעת, להכאיב....
מה עם לענג ? מה עם לאהוב , חזרת על הלכאיב פעמיים אבל לא ציינת מאיזה מקום זה בא לך.
מה עם ללטף מה עם לגעת בנשמה?

אני מוחצנת
חריפה
שנונה
מאתגרת
תאוותנית
אוהבת את החיים
מוכשרת
סקסית
אוהבת להכאיב
אוהבת לכאוב
מלטפת
מפונקת
שרה
מנגנת
מציירת
מפסלת
קוראת
כותבת
מטיילת
בוהה
מביעה
מענגת
צינית
ביקורתית
לרוב בורגנית

העיניים שלי מלאות הבעה. לא לחינם אומרים שהעיניים הן המראה לנשמה
השיער משי, נעים למגע.
אני טובה
רעה
ביצ'
מלכה
לא כ"כ מלכה
רגישה
ועוד כ"כ הרבה שהעמוד הזה פשוט לא יכול להכיל.
כל האתר הזה לא יכול להכיל.

כמו שכתבתי בכרטיס אני הכל ולא כלום...אפילו נכתב על זה שיר מגדולים וחכמים ממני.

כנה להחריד לטוב ולרע

וואבוס גראנדס!!!
טוב להזכר בזה 😄

בכי, גוש המועקה והתסכול הזה שתקועים לך כמו עצם בגרון ( ולא, אני לא מתכוונת לפרווה).
הגוש הזה שחונק אותך ולא נותן לך לנשום.
הגוש הזה שמוציא אותך מאיזון.

כל שצריך הוא פשוט להשתחרר, ולתת לדמעות לזלוג.
לא לעצור אותך אלא לזרום איתך.
הדמעות המלוחות האלה, שוטפות את הנפש כמו נהרות, מנקזות את כל הרפש והרעל שהנשמה שלך עוצרת.
הדמעות, מפוררות את גוש המחנק כאילו היה סלע גיר, עד שלא נותר ממנו דבר.
כאילו לא היה שם מעולם.
הדמעות נותנות אפשרות לקחת נשימה עמוקה, מלוא הריאות, כמו לעלות על פני המים בדיוק כשחשבת שאתה טובע.

קתרזיס משכר.
זיכוך נפש.
כמו מים קדושים שהגוף מייצר.

אני כנה, מוחצנת, לא ביישנית.
אז איך זה שדבר פעוט כמו בכי מכניס אותי למבוכה אדירה, שגורמת לעוד גוש לשבת על הגוש שהיה שם קודם?
אז למה כ"כ קשה לי לשחרר, להשתחרר, לתת לדמעות לעשות את שלהן?
ולמה אני מרכינה ראשי להסתיר, מוחה את דמעותי בתקווה שיאמינו כי לא היו שם, "נכנס לי עשן לעין" מבלי לוודא קודם שאכן סיגריה נעוצה בין אצבעותי?
המבוכה שיראו ש"נשברתי".
איך זה שזיכוך הנפש בצורתו הפשוטה לרוב נתפס כחולשה?

מישהו אמר לי היום: " תבכי... אל תתביישי... זה יעשה לך טוב."

אכנס למקלחת, אתן למים לשטוף אותי ושם אנקז את דמעותי במורד לחיי.
אתן לנהרות לשטוף את גוש המחנק הזה.
אנקה את נפשי מהרעלים, אקח אויר מלוא ריאותי, כמה שרק יכילו ואנשום לרווחה.
אהנה מהצלילות המשכרת של הנשימה העמוקה ואקווה לצלול לשינה מתוקה.

אני עייפה. עייפה מהמחנק הזה.
הגיע הזמן לשחרר...

אני לא מתכוונת לשטן ההוא, מהשאול.
אני מתכוונת לזה שלכל אחד יש את השטן האישי שלו.
זה שגורם לך למכור את נשמתך, חבריך, אנשים שסמכו ובטחו בך.
זה שמרגיש לך כ"כ אסור ואתה יודע שהדרך חזרה לא ממש קיימת ובכל זאת אתה בוחר ללכת בה.
לא יודעת אם מרגישה אכזבה או סוג של פגועה, יודעת שדואגת לו.

אתה יודע שמאבד עצמך, יודע שמאבד עצמך לכלום למעט מה שיצרת לך בדמיונך ובכל זאת בוחר בדרך.
לא ברור למה קיימת בי הדאגה לזה שמכר את נשמתו ככה.
לא ברור לי בכלל איך לא חשב על אף אחד.
מאחלת לו הצלחה.

כולי תקווה שתמצא את הדרך חזרה.

לפעמים, כשאני יושבת לבד, ומתנגן שיר ברקע, המילים שלו משפיעות עלי ( תלוי בשיר כמובן).

כמו שאמרתי באיזה פוסט אחר, עוברת עלי תקופה לא נעימה.
כל חיי שזורים במוסיקה, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי מוסיקה.
למוסיקה יש השפעה חזקה עלי, במיוחד לשירים ולמילים בעלות משמעות עמוקה.
לרוב, כשרע לי אני משתדלת להאזין למשהו אופטימי לרומם את מצב רוחי, הפעם זה לא ככה.
אני שומעת את כל השירים שנגעו לי בבפנים.. כאלה שמספרים את מה שמתחולל בי.
מילים שחודרות כמו סכינים קטנות היישר אל הלב.
הלב כואב, הנשמה בוערת ותחושה של אי וודאות, וחוסר אונים שמתאגדים לגוש חנק בגרון.
מישהו מכיר את זה?
מילים כתער? חודרות את מה שכ"כ ניסית להדחיק.

אני יושבת בעבודה.
שמה פליי ליסט לתפארת.
לוחצת על פליי... ונתקעת על השיר הראשון.
שקעתי בו, למרות שכל מילה ומילה מזכירה לי את כל הגועל שכלוא בי, לא מצליחה להעביר לשיר אחר. השיר נגמר, עובר לשיר הבא וכמעט בלי משים אני מחזירה חזרה לאותו השיר הראשון.
כל מילה, דקירה, כל מילה, כמו אמת שנזרקת ישר לפנים, כל מילה מזדהה .
אותו השיר כבר מעל לשעה, לא יודעת מה מונע ממני להעביר את השיר, פשוט לא יכולה.
קטע מזוכיסטי כנראה.
אני לא בוכה, אבל הדמעות....
לא שואלות אותי, זולגות מעצמן.
אני לא מתייפחת, לא נאנקת.
פנים אטומות ללא הבעה של בכי, רק העיניים דומעות והדמעות יורדות ויורדות.
אולי אני בדרך לקטרזיס? או שמא אני מתדרדרת לאי שפיות זמנית....
אני עייפה... בעיקר מנטאלית. כ"כ עייפה.
זו לא אני.
מירה תמיד מחייכת, משתוללת, רוקדת... זו לא אני!!!

חייבת להפסיק לשמוע את השיר...
מי בא להעביר לי אותו?