דברים שחשוב להגיד

אבל שלי ארוך יותר. לא חלילה בקטע של שחצנות.

(הומור. רק בהומור).

כאשר ניסיתי להכנס לכלוב, והאתר לא עלה.

לפתע הרגשתי כמו בתקופות שבהן ישראבלוג נעלם לנו..

חשבתי שיחסית לגילי, אני פחות או יותר במצב של השלמה עם מי שאני. עם הזהות הנפשית/רגשית/מינית/מגדרית/פסיכולוגית.

והנה, ואין דרך שלא לקשור בין חיי לבין הטראומה של השבעה באוקטובר, אני מוצא את עצמי בתהיות שמאפיינות את גיל ההתבגרות.

מין רגרסיה ורגשות כאב ועצב וסתם "איכסה".

מסקנות כרגע אין לי. זה מצב נתון.

* הכותרת היא טייק אוף לשם של השיר האגדי של המכשפות.

זו התחושה שלי אחרי סוף השבוע, ואם להיות ממוקד, שידורי הסנאף של הערוצים מאז שישי בערב.

אין לי מילים אחרות לתאר את עוצמת הגועל שלי. ולא, זה לא סותר לשניה את השמחה על כל נפש שניצלה מידי הנאצים האלה.

אני מתכוון לריר שנזל לעורכים, לפאפארצי שהמשיך את התופת שלהם, לפדופיליה, לאורגיית הלופים החולנית והניצול הציני של סבל המשפחות.

כמה שיותר תיאורים וצילומי קלוז אפ בציניות שטנית שלא נראתה לדעתי.

הם נחטפו פעם אחת בשבת ההיא, ופעם שניה בסוף השבוע.

שעה של מה?

חרדות, נדודי שינה, טריגרים, כעס, רחמים עצמיים. ובטוח ישנן עוד תחושות.

לילה טוב ופירגון לאלה שנרדמו.

מתוך שיר הנוצות של רונה קינן המופלאה.

וגם תיאור של הלילה הזה, שסביר להניח שהוא כזה להמוני אנשים..

מניח שאני לא לבד בזה. התחכמות מרירה שכזו.

לזכרה של ג'יין בירקין שהלכה היום לעולמה.

זכיתי לראות את הזמר האלוהי הזה בפעם השלישית אתמול.

כל מילה רק תמעיט.