|
|
|
אין לי אויר פתאום. הכוס שלי יוצרת בי וואקום כך שהריאות מצטמצמות. בקושי נושמת, נרטבת, נלחצת, פניקה קלה, לנשום עמוק לנשום עמוק
לנשום
לנשום
התחתונים מוצפות
הלחץ הזה. רע לי
טוב לי
רע
מגרה.
פאק.
הוא מרגיש זר.
יותר מהפעם הראשונה.
אני מטומטמת
אין אויר
אין חמצן
מוות מוחי
הוא חונק אותי.
רק הכוס שלי רועדת נשימות לחות
כשרע לי אני שותקת, גם כשעצוב.
גם כי אני שבלול
וגם כי כמעט תמיד אני לא בטוחה שיש לזה מקום
אני מקשיבה מעולה, גם למה שלא נאמר.
אני יודעת לשמוע היטב את מה שלא נאמר.
אבל לא מצפה באמת שמישהו ישמע את מה שאיני אומרת.
"זה ניתוח מדוייק, היית צריכה להיות פסיכולוגית" הוא לא הראשון שאומר לי.
ולמרות שאני יודעת את ההקלה שיש במילים, בלחלוק, בלדבר, בלתת לצד אחר להכנס לראש שלי ולהקשיב ולנתח ולתת לי מילים משלו. זה עדיין תמיד הפתעה מרגשת.
ההקלה המוחשית והיכולת לנשום.
ונעים לגלות שמספר האנשים שאיתם אני יכולה לחלוק גם את העצב שלי, גדל במעט.
לעיתים כשאני גוזרת על עצמי שתיקה ואז מגיע קש ששובר אותי.
אני מתקשרת אליה, ואנחנו שותקות ביחד. והיא נותנת לי לבכות בלי לומר מילה.
ורק ההיי הראשון של הקול שלה גורם לי לבכות חזק יותר. והיא כבר יודעת. זה לא מבהיל אותה. אחרי שהבכי יתחיל להרגע אשאל לשלומה, ונדבר על סתם. ואחרי שנצחק מעט נדבר גם על הבכי.
הייתי רוצה ללמוד לשתוק פחות זמן, לדבר יותר בקלות את העצב והקושי. להיות בטוחה שיש לזה מקום. שיש לי מקום.
אני אוהבת את זה שכמוני הוא מעדיף לשבת על הרצפה.
אני אוהבת את האינטימיות הזו על השטיח בסלון. את אבריו הארוכים פרושים להם בנינוחות, תופסים מקום במרחב שהוא הבית שלי.
אנחנו שנינו עירומים.
כשהוא הפשיט אותי מבגדיי בתחילת הערב עוד הייתה בי בושה. אבל עכשיו אני אפילו לא זוכרת אותה.
אני מחבקת את ברכיי לחזה וכפות רגליי מטופפות על השטיח, אני נרעדת קלות מהקור בחדר. הוא מתישב מולי ופורש את רגליו הארוכות משני צידי. ונשען אחורה על ידיו. אנחנו ממשיכים לשוחח כך. אני מניחה ראש על ברכיים והוא מחכך את רגליו בצדדי מעלה בי עור ברווז.
אני מחליקה את כפות רגליי קדימה ומתחפרת עם אצבעות תחת שק אשכיו.
הוא מרים גבה ועוד אחת ומודד את מעשיי. אני מתחילה לצחוק. תחושת המגע הרכה הזו מונחת באגביות על גב אצבעות רגליי מדגדגת אותי מבפנים החוצה. והרטט של הצחוק נע בכל גופי ומניע את אשכיו מעלה ומטה. הוא נושף החוצה ומחייך. ואנו ממשיכים לשוחח כך. בעת שאצבעות רגליי נעות ומשחקות עם הבשר הרך ביותר בו.
הוא נשען עוד יותר אחורה, מניח את גבו על הספה ואני מניעה את כפות רגליי על רכותו. הלוך ושוב. לוטפת ומועכת קלות. מדגדגת בי אותו. הוא תופס בכף יד גדולה את כף רגלי ומניח אותה שם. כמו בקבוק מים חמים. לחץ קבוע ותנועות עדינות. לראות את כף רגלי אחוזה בידו נלחצת כנגד הביצים והזין שלו, הצבעוניות העדינה של הלק כנגד עור גופו וגופי. הייתי מצלמת אותנו ככה. את החלקים שלנו שזורים ככה.
הזין שלו עומד וטיפות לחות מבצבצות אני מעבירה את אגודל כף רגלי השניה ואוספת את טיפותיו. הוא נושם עמוק מופתע כשאני לוקקת את כף רגלי. לטעום אותו
הכוס שלי נפתח לפניו בתנוחה המשונה הזו, הריח שלי ממלא את החדר.וכשאני באה לסגור שוב את רגלי הוא מניע את שלו ומונע את סגירתן.
מניע את אצבעות כף רגלו בחריץ אוסף רטיבות. רגל בי ורגל בו.
יש זמן.
אז על מה דיברנו?
פלפלון מזכיר לי את ימי בית הספר הבודדים. את ציורי הילדות בחצר בית הספר עם דף ועפרון ושרטוטים של גזעי עץ ועלים ארוכים ומתייפחים.
אני לא יכולה לעבור ליד אקליפטוס מבלי להזכר במדי הזית ובחום החונק של צבא על חייליו ומתיו.
העלים האפורים ירוקים של הזית מזכירים לי שמחת נעורים ומסכות סגולות בתוך שדה ירוק של עשב.
ברושים תמירים מעלים לי את ניחוחות הפרדסים של טיולי שבת אחה"צ. את הריצה בין הענקים הישרים הללו. וכמה גדולים ואדירים הם הרגישו לפני שלמדתי להביט ישר.
עליה הרחבים של התאנה על צילה ממלאים את פי בטעם המתוק של פירות שאולים. את הברכיים המגלידות מטיפוסים ומרדף אחר המתיקות הנקיה הזו.
פיקוס, על שורשיו תמיד מזכיר לי אותך. על אצבעותייך הגרומות והחיבוק הלוכד בים שורשייך וגבי אל גזע החובט בנו מפרותיו כמו גשם. את הבל נשמתך בפי.
שריקות עלי הצפצפה מראות לי כפות ידיים קמוטות המלמדות משובה וניגון. וחיבוק של סיר אורז אדום ממלא את פני לקראת.
מחטיי האורן מזכיר לי את שמו של כל ריס, ואת דקירתם בשוקיי בעת שפי התמלא
השפיך שלך לעיתים מזכיר לי חרובים ועינייך שוקדות בי.
אשלים ממליחים את שפתי בזיעה בעת המתנה לפינג'אן כי ירתח.
אלון
וקטלב על דמו מספרים סיפורי אגדה
כל כך הרבה עצים. לכל עץ זיכרון נטוע.
כשאתה נוהג ואני שותקת ועיני סורקות צמרות.
אלו הזכרונות והטעמים וסיפור חיי חרוט בין טבעות.
יש גם עצים בלי שם, ואין כמותם.
העץ בגינת סבי
והעץ שתחת עליו נפגשנו.
אנחנו רבים, מתווכחים. שני עקשנים גדולים שיודעים להתנסח היטב. ושותקים כשרע. אבל אנחנו מתווכחים ומתלהטים. ואני כולי בתוך הזעם המתוק הזה של להוכיח לך שאני צודקת. כשאתה מתעצבן בחזרה וזורק לי בטון הכעוס החלטי ויציב הזה שלך "לכי שימי פלאג".
עבר הרבה זמן מאז שהתבוננתי בעצמי באמת במראה.
אני יפה. המחשבה הזו נעצרת מול המראה ומתבוננת חזק יותר. מהזוית הזו והזוית הזו. אני מחייכת אליה ואני עדיין יפה.
אני עומדת מול עצמי ומתעכבת עוד רגע. ואני רואה את ההתרגשות הקטנה הזו את רטט הסורגים ואת הנשימה העמוקה הזו - הכל בסדר. את יפה, והעולם לא נופל מצירו.
את יפה, ולא ירביצו לך שוב בגלל זה.
את יפה, ולא בגלל זה אנסו אותך.
את יפה, ולא בגלל זה מעריכים אותך.
יש לי יופי צנוע, אני חושבת. אני לא האש הכי בוהקת.
אני רכה, ונוחה, מאפשרת וקלה..
אני רוצה פשוט להיות.
הסתכלתי לילדה שלי בפנים, אולי קל לי יותר לראות אותה אחרי מקלחת.
כשהשיער שלי מסורק והעור אדמדם וההגנות נמסו מן האדים.
אנחנו יכולות להתבונן אחת בשניה.
וללטף גומה ולחי גבה ובת צחוק ובכי.
אני אוהבת אותך, אני עוד נושאת כאב ופחד, ולפעמים אני חושבת שאני נאחזת בהם כל כך חזק כי אני לא יודעת איך לתת גם להם, לי להיות.
ובילינו ערב בלשוחח עירומים. ולא אמרת לי פעם אחת שאני יפה. והיה לי נעים. ונוח. וקל. לשבת איתך ככה. בלי בושה ומבלי לחשב זוויות. פשוט להיות. אני תוהה אם היינו מדברים ככה גם לו היינו לבושים.
שאלת אם יש לי פנס בעין, ואמרתי לך שזה בטח האיפור שנמרח כשבכיתי מהזין שלך בגרון. אבל אחר כך מול המראה הבנתי שזה קצת האיפור וזה הרבה עיגולים שחורים של תשישות. ולא אכפת לי, חי אלוהים אני עדיין הייתי לי יפה עד מאוד יפיפית.
ואולי דווקא בגלל שבפעם הראשונה שראית אותי הייתי בלי עיניים. בלי התו הדומיננטי בפניי. קוצר התשבוחות העולמי.
שיכולתי גם לא לנסות להיות יפה.
ואולי זה בכלל בגלל שלא התקלחת מאז יום שלישי, אז ברור שאני יפה כשושנה בשדה חמורים.
*וגם לראות את האצבעות שלך עושות אומנות ואז לא לגמור עליהן זו רשעות לשמה.
*ובעצם החמאת לי, על אצבעותיי
והשאלה ששכחתי לשאול כשאמרת.
נכנס לך לעין ולראש ולתוך הבשר.
והגרסא לטבעוניים:
what say you?
יש כוח למיניות שלי
יש לה עוצמה וחוזק ועמוד שדרה. יש לה גוו זקוף כזה שיודע לשאת.
יש לה יציבה איתנה נכונה לפעולה, למיניות שלי. יש לי כוח.
ואני כבר לא מפחדת ממנה, לא. המיניות שלי היא כבר לא. היא לא. המיניות שלי היא לא. וככל שהיא לא היא כן.
ואני לא יכולה להפריד את המיניות שלי מהחיוניות שלי. זו אותה אנרגיה לפעמים היא פועמת לי בכוס ולפעמים דרך כפות הידיים.
אני נהנית לקחת עליה בעלות מלאה, להתבונן בי רצה ומזיעה. נוטפת ריר וייחום.
אתה אומר לי למצוץ לך ואני מסרבת. אתה מבין שעשית טעות, לא היית צריך לבוא. וכשאתה כבר קם ללכת אני אומרת לך שאני לא רוצה למצוץ לך אבל שהייתי רוצה שתתבונן בי. ואתה מתישב חזרה במקום שלך ואני מתפשטת. אני לא מנסה לפתות אותך, אני לא מנסה להקסים, אני מתפשטת ביעילות ולא מורידה מבט, אני עומדת מולך בסלון הזה שראה את שנינו כבר בהמות מטונפות שחורקות ומתחכחכות. כבר זיינת אותי על מסעד הספה מול המראה. כבר היינו פה כמה פעמים.
והפעם אני לא נותנת לך. אתה יושב שם ומבקש רשות לאונן בזמן שאני עומדת מולך עירומה. והאור רך נופל על הרכות שלי. אתה יושב שם ומקלל את היופי שלי. אתה יושב שם ומחכה לי. אתה שוב מבקש שארד על ברכיי ואמצוץ לך ואני איני יורדת, ובמקום זאת מתיישבת פשוקת איברים על מסעד הספה ומראה לך איך אני מאוננת. לא נותנת לך לגעת רק לנשום קרוב ולהתבונן. אמרתי לך שאני רוצה שתתבונן בי. ואתה לא נוגע בי, לא. רק בך. היד שלך כבדה עולה ויורדת לאט על הזין שלך. אתה מקלל אותי. לא יכול להוריד את העיניים שלך מהכוס שלי מהאצבעות שלי מהדגדגן מהרטיבות מהריח.
כשאני סוף סוף מרשה לך לחדור אלי, אתה מניח אותו בפתח הכוס שלי ומתלבט איתי איך תזיין אותי. מצד אחד אתה רוצה לקחת את הזמן לחדור אלי לאט לראות את הפנים היפות שלי ולהרגיש את הכוס שלי מחליק וסוגר על הזין שלך. לנוע פנימה והחוצה לאט. ומצד שני אתה רוצה לחדור באיבחה אחת ובפראות לזיין אותי מהר כמו שמזיינים זונה. לפרוק וללכת. להשאיר אותי ככה עם רגליים פשוקות וחור פעור בזמן שהדלת תטרק אחרייך.
אתה מתלבט ככה בעוד הזין שלך חודר רק את מפתני, הנוזלים שלי מטפטפים עליך ואתה ממשיך לדבר. כשאתה משתתק שנינו יודעים שההחלטה התקבלה בלעדייך. אתה רק חייב לחדור עכשיו. וכשאתה חודר אני מעווה את פניי, אתה זר לי בכוס, אתה חודר אלי ומתבונן בי וגומר. ככה. וכל התוכניות של לאט או מהר נגמרות ברגע.
אתה מקלל אותי ואותך ואת אלוהיך.
ואני חושבת על האדם שעושה תוכניות ושהכוס שלי היא האלוהים.
יש בכי שאין לו נחמה. כזה שאין בו נחמה. בכי.
זה יכול להיות בכי של היסטריה גמורה, או שקט ודומם.
כזה שמטלטל את כל הגוף וכזה שגורם לך לצרוח
יש בכי.
כזה שלא ניתן לנחם תוך כדי, כשמשהו נשבר מבפנים.
יש כל מיני סיבות ודרכים שמובילות לבכי כזה. קצרות יותר ופחות. ארוכות ויגעות.
עברה שנה מאז ועדיין כשאני נזכרת בתחושה של אותו רגע. הוא מעורפל ומפוקס גם יחד.
אני לא אדע אף פעם להפריד בין כל המרכיבים, לעקוב אחר הנימים של הפגיעה והעצב, האובדן והאהבה. אחר כל הנימים. הם מתערבלים אחד בשני ואין מי שיתיר את הקשרים המאולחמים הללו.
אבל הרגע שבו זה התפוצץ, אותו אני רואה בפוקוס, כל טיפת דם והטחתה. הזוית, הטעם המתכתי, דרגות הצריבה והכאב, הרגע הזה שהכל נבקע בי והבכי היה הכל. היה כולי. והיה כלום. ואין אויר. אין שפיות. לא צלם אדם רק אבל על מה שלעולם לא יהיה עוד.
לפעמים זה מרגיש שאין לי זכות להתאבל, או לכאוב, או לסלוח.
ולפעמים אני חומלת את עצמי. אותנו. וגם אותו. אני מעבירה אצבע על הנימים שהובילו לפקעת עד שאי אפשר לעקוב יותר. לפעמים אני נזכרת כמה אהבנו.
לבכי הזה לא הייתה נחמה. אבל לבכי שעכשיו יש. בכי על בכי.
משייפת פצעים להפתח על שברי זכרונות.
עד יקהו הפצעים או הזכרונות.
יאבדו מכאבם.
להכנס לך לתוך הידיים ולהתנחם בעובדה שעומד לך גם כשאני בוכה.
ולהתנחם בעובדה שלא תזיין אותי עד שלא אמצא נחמה בלשים ראש בחיקך ולמצוץ להרגעות.
לקבור את הפנים בפופיק שלך. ידך הכבדה על שיערי לוטפת. שניה תופפת על שעריים.
המוסיקה תתנגן ושנינו נעצום עיניים. ואולי אני עדיין אבכה.
אתה מלמד אותי שיש גשם אחר.
בעת שאתה קורץ בין אצבעותייך רטיבות מאגני.
ומספיג את דמעותיי בשק אשכייך.
גשם לא יזיק פה.
גשם תמיד משפר את המצב.
אני מורידה את הטמפ' בבית לאיגלו.
ואני מפעילה את הגשם
אחר כך אני אעמוד ערומה באמבטיה חמושה במגפי חורף צבעוניים ואקפוץ בשלולית תחת הגשם
מי אמר שאין חורף ביולי.
אויר לנשימה.
