כמיהת הגפרור

- למה את במצב הזה*? 

- כי אמרת לי

- ומה את עושה?

- בדיוק את מה שאתה אומר לי

- למה?

- כי אני אוהבת אותך

- ו..?

- זה מי ומה שאני ו..

- ו..?

- ו.. זה מי שאתה.

השיחה הזו מתנהלת בינינו בכל כך הרבה וריאציות, האהובה עליו היא כשאני עם גאג בפה. 

* את הפרטים אני משאירה לדמיון שלכם, ואם אתם ממש מתעקשים זה סוג של בהמשך ל-ב.

את הצורך לכתוב עורר הפוסט (המומלץ) הזה, מחשבה.

בזמן האחרון אני נתקלת בזה יותר ויותר, ואם לא אחלוק כאן אז היכן?

יש עולם שלם של קונדומים שאין אותו כמעט בארץ, מדובר במוצרים איכותיים עם לטקס וללא לטקס, בגדלים שונים, עובי, מרקם ומה לא. 

ואפילו קונדום נשי אחד שנשמע מבטיח - אך טרם ניסיתי. 

הם עושים משלוח לארץ, ויש להם גם חבילות הכרות של מגוון קונדומים שונים. 

הכל מלווה בהסברים וביקורת ממי שהזמינו. 

אם לא מצאתם עד היום את הקונדום החביב עליכם, אל תאמרו נואש 😄 יש עוד הרבה סוגים לנסות, בערך 70..

ולנסות זה חלק מההנאה..

https://luckybloke.com/

סוכות זה תמיד החג שאני מסדרת בו, לא פסח. סוכות תמיד גורם לי להוציא את המערומים של הבלגן ממחילות המסתור ולסדר. שנה שעברה לא היה לי חג לסדר בו, העברנו את כל החגים בבית החולים, אבי היה במצב אנוש. 

זה לקח שנה בערך אבל איכשהו עכשיו אפשר סופסוף לשחרר את הטיפול התמידי בו. 

הוא לא היה אבא קל, אפשר לומר שהוא היה אפילו אבא רע. כזה שעשה לכולנו יותר נזק, כזה שמזמן הפסיק להיות אבא. ולמרות שהיו לא מעט רגעים ארוכים שבהם ביקשתי את מותו, שישחרר את כולנו ואותו. 

אני עדיין בוכה מאהבה, אני עוברת על ערמות הניירת שלו שהצטברו אצלי, ממיינת כדי להחזיר לו את מה שחשוב. קוראת את מה שכתב באחד האשפוזים שלו, מוצאת את היומן שלו בו בכל יום כתוב מה היה, מוצאת רישומים קטנים של אהבה, זה אולי לא נראה ככה, אך תאריך, מיקום, מי מילדיו ומצב רוחו של הילד המדובר. בלי הרבה מלל, למרות שאבי איש של מילים כזה שאוהב להכביר בהן. 

אני חושבת על זה שכבר מזמן הייתי אמורה שלא לאהוב אותו.

איכשהו, למרות הכל, זו אהבה שעדיין נמצאת שם עמוק מאוד, לא קלה להתגלות. 

ואני יודעת שלכשימות אהיה עצובה שאיננו עוד. 

השיר הזה, ממלא לי את האוזניים כשאני יורדת בתחנה, והרוח ממלאת את הריאות ולוטפת אותי, אני עוצמת עיניים ונותנת לפריטה על הלב להשקיט אותי, לשלות אהבה מבאר חשוכה, זכרונות לבית אבא. 

"שם אתהלך בלי בית-- 
--כלום לא יאבד ממני"

משהו לחשוב עליו?

ניסוי חברתי? 

נקיטת עמדה על מיניות נשית ובחירה?

משמעות הסכמה?

פרובוקציה לשמה? 

חלק מדברי האומנית:

“I am standing here today for women’s rights and sexual self-determination. Women have a sexuality, just like men have one. However, women decide for themselves when and how they want to be touched and when they don’t” - Milo Moiré

לינק לסרטון:

mirror box

כי זה מפחיד, זה לא רק הסקס שאת אוהבת אחרת, זה לא רק היד שלו על הגרון שלך שאת רוצה שתהיה שתחזיק שתתהדק. 

את רוצה לדעת שהוא יכול לא רק להחזיק אותך מהגרון אלא גם להחזיק את העומק של הדברים, את האמת. את העצב ואת ההומור המופרע. את רוצה להיות מסוגלת להראות לו כאן וכאן אתה רואה, וגם כאן. את רוצה להעביר את האצבעות שלו בתוך כל החריצים שבך. את רוצה שהוא ירצה אותם, את הצלוליט שלך. את כבר לא ילדה. למרות שלפעמים את רוצה, את רוצה שהוא יראה את כל המקומות בהם פגע הזמן, ויגרום לך לשכוח מהם לא לשכוח אלא יצמיד להם פלסטר שיגליד וינשק את הברך המשופשפת ויגיד לך לקום ולהמשיך לרכב על האופניים אחרת לעולם לא תלמדי. לרוץ אחרייך ולצעוק לך אני מחזיק אני מחזיק בעוד הוא משחרר אותך. כשאת מוחזקת ומצחקקת כמו ילדה חופשיה. 

זה לא רק הסקס שאת אוהבת אחרת, כזה שפושע בגוף, כזה שמשחק עם הנשמה. זה לא רק שאת מפחדת להראות לו את החיה שמשחרת לך בין הרגליים. את יודעת שזה רק השער לשדים שרצים לך בין הראש ללב. 

ואיך את יכולה להראות לו את כל אלה, ואיך את יכולה שלא. 

ואת משתוקקת לראות את שלו, יש לו, לא? 

את מקווה.

עומקם של הדברים כעומקם של נדבכי האדם.

ואני רוצה ללכת לאיבוד בין מסדרונות ומדרגות שאינן נגמרות לעולם.

- את יודעת, את כבר לא כותבת פורנוגרפיה. פעם, הו פעם, היה על מה לאונן בבלוג שלך. 

הוא אומר בעודו קורא את הבלוג שלי

אני שותקת, מה עוד אני יכולה לעשות בפה מלא.

- אני מוחה

- מה את בדיוק מוחה? 

- ..

- ..

- את הזרע שלך מהפנים שלי

- אני אוהב את המחאות המתוקות שלך

אני דוחפת לו לפה אצבע מלאה

"זה לא מתוק" אני מציינת בסיפוק מהעתיד להתרחש עוד שבריר רגע. 

הצורה בה כף ידו הייתה מערסלת את פניי.

גם במעשים הכי קשים בגופי, הספיקה כף ידו המנחמת. 

בכדי להנשים.

אני חושבת על זה בעת שהוא שואל אותי מה מושך אותי בגברים?

או למה נשים נמשכות לכפות ידיים. 

אני מנסה לחשוב למה אני נמשכת ומבינה שזה מעולם לא הסתכם ברשימה פיזית.

עיניים זה חשוב, המבע בעיניים. 

תחושת המגע

אני נמשכת לגברים שגורמים לי להרגיש חבוקה ומחבקת

כפות ידיים, לא יודעת למה נשים נמשכות לכפות ידיים. 

אני לא אומרת לו את זה

כפות ידיים מגרות אותי, לאחר מעשה. ולקראת.

הן מכילות בתוכן את האינטימיות החשופה

האצבעות הללו שעכשיו לוחצות ידי אנשי אחרים

היו עמוק בתוכי, פשעו בי וניחמו.

כל עולמי מונח בכפות הידיים הללו. 

אלו שמערסלות פניי בעת שהוא עושה בי. 

אלו שאוחזות בכפות ידיי, בשדיי

המפליאות עוצמות, המספיגות דמעות וזרע בגופי.

המישרות קיפולי נשימה.

אך לא אמרתי דבר מכל אלה.

הסתכלתי על ידיי שלי, ונזכרתי כיצד אהב אותן. עד כמה.

גם עכשיו אני עדיין מגלה הפתעות קטנות שהשאיר בי.

כמו זו הטמונה בידיי 

מגבת לבנה, אני מתעטפת בלבן הזה סורקת את שיערי וככל שהמברשת מברישה כך מחליקות טיפות על לחיים. 

היה יום סוחט, נשורת אבק שכיסתה הכל ואנשים קבורים בעודם בחיים בעודם מתים. 

יש רעש מסביב, מהראשונים להגיע עוד בטרם ניידות צופרות את דרכן שאפשר לשמוע. 

במקרה עברנו באזור. 

ואני לא יכולה להפסיק לחשוב עכשיו, כשהענן התפזר אחרי מקלחת הגונה. 

שישנם אנשים קבורים. 

שהחיים ממשיכים שוקקים מסביב ויש ערמות של חול ובטון לעבור דרכן. 

לכולם אני אומרת שאני בסדר, והייתי. 

באמת, זה רק שעכשיו, אחרי.. כששקט ואני צריכה לתת למיטה לאסוף אותי אליה

אני לא יכולה להפסיק את מרוצתן על הלחיים. את ההתאספות שלהן, הברק הזה בעיניים שעושה את הכחול צלול יותר. 

הלכתי לים

ומצאתי יופי בערמת אשפה, חתול, כתובת על קיר, ברז כיבוי אש. 

ועכשיו אני מתפתה לדחוף מטרונום לכרית ולדמיין שזה הלב שפועם לידי.

לאט, מרגיע, קבוע ומתון. 

קצת פחות לבד, בים רק רציתי להיות לבד ועכשיו רק רוצה להיות פחות.

אני בסדר.

לכל מי ששואל, אני בסדר. 

אני לא. 

אני כן.

אני אוהבת שדברים ברורים. אני מובכת לדבר על המיניות שלי כשהיא לא על השולחן. 

יותר קל כאן, כי השולחן כבר ערוך, המבוכה קטנה משמעותית. 

אני אוהבת שיש ישירות במין, שחלק מהשיח כולל כן ולא. ואיך. 

וניליות scares the living crap out of me

מצד שני אני מאוד נהנית מהנשיקות. מלשבת על ספסל ציבורי ולהתנשק רגע אחרי שסיימנו ללקק קרטיבים.

זה מרענן.

זה מפחיד.

אף פעם לא למדתי את הדרך לסקס, זה או היה או לא.

הדרך הקצרה בין נקודה אחת לאחרת. ישירה.

אבל אני נהנית להתנשק איתו.

רק להתנשק איתו.

ובין זה לבין לשכב איתו יש עוד כמה נקודות. בדרך. 

ואני רוצה אותן, לשהות עליהן. להגיע אליהן כמו היו יעד.

להקים בהן מחנה לילה במקום להמשיך לצעוד.

אבל, אני לא יודעת איך לעשות את זה. איך לערוך את השולחן עליו תהיה מונחת המיניות שלנו. 

הוא לא יגיד לי מה לעשות, בדסמ זה קל.

זה חלק קסום בו, ישיר, נהיר. השטחים האפורים מדובררים. זה חלק מהשיח שלו, גם החדות וגם היכולת להתפלפל. 

אני יכולה להבין את רבי יוחנן וריש לקיש.

וניליות מבלבלת אותי, זה פחות מוכר לי.

זה דורש ממני לתת אמון בו, ובי, ולערוך את המיטה.

עליה נציע את המיניות שלנו.

עוד יומיים נעלה לקבר שלה, וככל שהימים של אוגוסט נוקפים האויר קצת יותר נלחץ בריאות שלי. והיום נולד קטן ומתוק. ועוד יומיים נעמוד סביב הקבר שלה. ואני לעולם לא אשכח את הרגע שהבנו שהיא לא הולכת לעבור את זה. את הלב שנמס מסביב לעצמו. לפעמים התחושה הזו של חומצה מעכלת וממסיסה ממלאת אותי. במיוחד ברגעים שבהם העצב קרוב כל כך לפני השטח ואושר מגיע. 

זה לא כואב, זה ממלא ואי אפשר שלא לנשום עמוק ולבכות. לבת דמעות. 

נולד היום, ועוד יומיים נעלה לקבר שלה, שנה וחצי של חיים. ויש כל כך הרבה ילדים בחבורה שלנו עכשיו. ואפשר לראות את הזמן בפקעת שאינה עוצרת מלכת. 

לא היית הילדה שלי, גם זה שנולד היום, לא שלי. אבל שניהם במעגל האמיץ הזה של חברות, אהבה, כאב ונחמה. 

לילה טוב