אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

חלק מכובד מחיי רציתי להיות מהמאגניבים. לא שהסכמתי לשלם מחיר על זה.כמעט תמיד טרחתי להביע את דעתי האמתית. או לא להביע בכלל דעה , כשכולם חפרו במרץ על חשיבות העבודה העברית, או איפה אלוהים היה בשואה וכאלה חפירות....

תמיד היינו אאוטסיידרים מודעים לעצמם. קוראים בוקובסקי, הולכות עם חצאיות טלאים , מעשנים ולא בסתר. שותים תה כשכולם שותים בירה. אני והרוסיה החדשה שהגיעה , ועוד בן אחד שסרב בכל תוקף להיות מסוקס ואתלטי. היינו משתזפות ערומות בים, פורצים בלילה לבריכה לשחיות ליליות. בקיצור עשינו הכל כדי שאבות תנועת העבודה יאכלו מרורים. הכל - חוץ מאשר לא לקום בבוקר לעבוד. ..

עשיתי מה שבראש שלי, שילמתי את המחיר של זה והתבאסתי שאני לא במגניבים.

שנים אחרי זה , כשכל אחד מאיתנו הלך לדרכו, וחזר משם בוגר יותר, נאה פחות, ופתוח לעולם - הסתבר לי שכל המאגניבים מתו להיות בחבורה שלנו. אחד או שניים מהם, ודווקא די שווים, גם רצו לזיין אותי. ( לא הבנתי אז, ואני מבינה עוד פחות היום אותות מהסוג הזה. חרא !!! )

נו, לכו תדעו.

( אה, וכל זה עלה לי לראש כי יש כאן גל של קישורים למוזיקה מאוד איכותית, רוק אמיתי. דברים שמעולם לא הצלחתי להבין , להרגיש בעצמות או ממש להתחבר. תמיד אהבתי מוזיקה של חננות. פחות מענינית . פאק !!! )

חשבתי לעצמי, איך אדע שחם לי כי קיץ ולא כי הגיעה עת גלי החום וגיל המעבר? לקטר על הקיץ הרי זה בון טון. להתלונן מרות על גיל המעבר, בואו נאמר - קצת פחות אלגנטי. חיברתי לעצמי שאלון קצר. הרי תוצאותיו.

1. דיפדוף חטוף בכתובים הצנועים של עצמי משנים עברו, מראה שכל שנה בתקופה הזו, וגם קצת לפניה, ועוד הרבה אחריה אני מתחילה לקטר על הקיץ. יש את עונת הקינון של הציפורים ויש את עונת הקיטורים על הקיץ. בקיץ אני מקטרת. ענין של גנטיקה צפון מזרח אירופאית.

2. הזיעה , שניגרת מתחת לציצים שהולכים וגדלים עם השנים ( איפה הייתם כשהייתי ב א מ ת צריכה אתכם ? ) היא לא באה בגלים. היא שם כל הזמן.

3. למשל כשאנשים מתחתנים. בחוץ, זה סימן שהתחיל הקיץ . בחוץ יש יתושים. וזבובים ולחות . התלבשנו יפה, כתבנו צ'ק מכובד, נסענו לאיזה מקום , התחבקנו עם אנשים מיוזעים, נושקנו על ידי אנשים מיוזעים, אכלנו אוכל משונה בשעות עוד יותר משונות - בחברת אנשים מיוזעים. וכל הטוב הזה לווה במטס של יתושים. או זבובים. או שניהם. הקיץ כבר כאן.

4. הבריכה הקרירה והכחלחלה בישובנו האהוב " מצפון לחדרה" נפתחה בקול תרועה רמה. לא שיש סיכוי שנלך להתרחץ שם. מלא ילדים. אבל אם הבריכה פתוחה, סימן שקיץ. תעברו על פניה, נפנפו לשלום ולכו הביתה. שטח שנכבש על ידי ילדים ואמהות מותשות, לא ישוחרר עד הסתיו.

5. הקולות האלה של גוף רטוב מתחכך בגוף רטוב כל פעם שכבר אוזרים עוז ומזדיינים. נכון, מזגן , ובלה בלה בלה. ועדיין - אפילו אם הטמפרטורה היא כמו בחדר קירור אצל פרופסור היס, לא יודעת איך, תמיד זה יוצא שמזיעים. ויש את הרעש הזה , ושלולית כזאת מאחרי הבירכיים.

6. שביל טיפות האבטיח מהמקרר לכל מקום אחר בבית, ועיגול הנמלים שרוקדות את ריקוד האש האינדיאני מסביב לכל טיפה, הוא הוכחה ניצחת. הקיץ כאן ! ובכוונתו להשאר כמה חודשים טובים. ענין הגיל מעבר הזה יידחה לסתיו.

במקום שאני עובדת - יש שתי אוכלוסיות. יש אוכלוסיה ותיקה, גם בגיל וגם בנוכחות המקומית. יש לה הרגלים , יש לה שפה, רובם עוסקים בעבודות כפיים , קשורים לקרקע לנוף לאוירה. ויש לה מינהגים - כולם ארוכי שנים, משופשפים , וחקוקים בסלע כמובן.

בצידם - אוכלוסיה שזה מקרוב באה ( גם 10 שנים זה עדיין - "חדש" ). אנשים שלא ידעו את יוסף. עובדי תעשיה, אנשי היייטק, אנשים שבאים מעולם מושגים שונה, בעלי טרמינולוגיה אחרת, צרכים אחרים ורמת מעורבות שונה בסביבה.

אני , שיושבת בצומת , חשופה גם לאלה וגם לאלה. לקונפליקטים, לקשיים, לצורך העמוק של כולם ש "יבינו אותם", שלא לאמר - שיקחו את הצד שלהם בכל ויכוח.

לפני שבוע היה אירוע - מאותם אירועים שאמורים לאחד, להקהיל, לשבח את התקשורת ( ובלה בלה בלה בלה ..... ).

העדרותי מאותו אירוע נרשמה בספר דברי הימים, נחקקה באנדרטה לזכר המזלזלים ומוזכרת מעתה בכל התכנסות. איזה יופי - העדרותי, ( מסיבות בלתי מוצדקות בעליל עלי לציין ) יצרה אוייב משותף------- ובאופן ביזארי משהו, יצרה אחדות.

איך מייחסים לצאר ניקולאי שאמר : " הכו ביהודים והצילו את רוסיה" . שיטה לא רעה מסתבר.

מכירים את התכנית "מישהו לאכול איתו" בערוץ 1 ? שימו עיין על ארז, המתמטיקאי. יש לו עתיד ורוד מאוד כאן....... כבר בערב הראשון הוא מדבר על אנשים שתולים את עצמם עם ווים, הנאה מכאב ועוד תופינים ופנינים. הולך להיות שבוע מענין.

אגב, תכנית נחמדה - אולי פחות מהוורסיה האנגלית, אבל עדיין, אם לא ממש מקשיבים לקרינות המתחכמת והקצת עבשה של שי אביבי, דרך נחמדה להעביר את השעה הבעייתית הזאת אחרי שמגיעים הביתה, מתחילים להוריד את האדרנלין, ולהכנס ל"מצב כפית " רגיל.

איזה כיף להיות בחו"ל כשחגיגות השבועות בעיצומן. חלום.

הערים האירופאיות האלה, שאנחנו סובבים בהן, עם תיק גב ייחודי לטיולי חול, עם המפה הנצחית, ( המקום הזה שחפשנו ללכת אליו, הוא בדיוק בקפל, כמובן... ) עם הפרצוף הסקרני, והבגדים הנוחים לכל מזג אויר - נעשו כל כך גלובליות, שהתייר המצוי צריך להזכיר לעצמו מדי פעם באיזו עיר הוא בעצם נמצא. גם הנהיגה מחוץ לערים - אותן מכוניות יפניות משפחתיות, אותם "ואנים" אירופאים, אותן משפחות עם שלושה ילדים וסבתא, הבגדים, התיקים, הנעלים, הכובעים הכל מתערבל לחזות גלובלית אחת דומה.
( היינו בבריכה, אפילו החזיות של כולן הגיעו ממחוזות טריומף ) .
לכו תמצאו אוכל "אוטנטי מקומי". אין חיה כזאת. שניצל וציפס או פירה נעשו מאכל אינטרגלאקטי, המבורגרים , קפה, בגט - אותו דבר. גבינות איכות - אותו מגוון בכל שוק ובכל מקום. רק השפה משתנה.

רק שככל שאנחנו מתבגרים , ויש מי שאומר שגם משובחים יותר, אבל אני לא הכי מסכימה איתו, ( אתה לא מתבגר , אני יודעת, זה שנולדת עם גנים שמאפשרים לך להראות בן 12 כל הזמן זה טעות אבולוציונית מרגיזה במיוחד ) ההסטוריה, שפעם חלפה לנו מעלי ראשנו הציני ונטול המחשבות "הגלותיות" נעשית כבדה יותר.

ההסטוריה של הערים היפיפיות האלה, הרחובות שלפני דור צעדו בהם הורי הורינו, או הורינו עצמם, בכיוון אחד , מבוזים ומושפלים בביתם שלהם על ידי מי שגדלו איתו ושיחקו איתו יום לפני, השוטרים שבקרן הרחוב שהיום מסתכלים עלינו כעל הכנסה מהלכת על שתיים , ואז הסתכלו עלינו כעל זבל חסר ערך ( רק הסתכלו בפסיביות זה במקרה הטוב מאוד של האירועים ) , הנהר הזה שבו נעשו דברים שאין יכולת לתפוס, היערות ההם שבהם הסתתרו בודדים שגם נותרו כדי לספר - הכל פשוט מטפס לתודעה, מתיישב שם ומשבש את ההנאה הפשוטה של יום שמשי אך קריר, בפינת רחוב יפה להפליא, עם בתים של אירופה הישנה, ועוגה של אירופה הישנה.

ואפילו המיטה המופלאה במלון המדהים באמת שנפל עלינו במקרה לגמרי, לא הצליחה לנקות את זה מהתודעה. מעצבן.

אללה כרים - אומר לי הוד קבלנותו, כשהוא נשבע לי שמחר בשש וחצי הוא באתר. ועד הצהרים הוא מסיים . לשנינו ברור שזה לא יקרה. אבל אללה כרים הוא כיסוי משובח לשקרים , חצאי אמיתות ואי דיוקים.


בעזרת השם, אומרת לי הגברת עם השביס בצורת עציץ כחלחל, ואחרי זה פותחת ג'ורה של נהג משאית אוזבקי, כי נדמה לה שנפגעו זכויות הקנין שלה על ידי מישהו בזדון. בעזרת השם ....

אללה הוא אכבר, צורח המואזין בשעות השינה המקודשות לכל תושבי היקום. בבחינת אנחנו מכ'פת לנו, אללה הוא גדול והוא שלנו. בואו נהלל אותו בצוותא, ועל הזין הסביבה שכבר נושרות לה האוזניים מהצרחות שלי. אללה הוא אכבר. בטח אכבר, לפי הרעש שהשליח שלו עושה, אין גדול ממנו.

השם ירחם, אומר לי מישהו, כשאני מבקשת ממנו לטרוח טיפונת יותר ממה שהוא התכוון, כדי לעזור לאיזה קבוצת אוכלוסיה שהוא לא ממש מעריץ. השם ירחם. סמכי עליו, רק עזבי אותי, באמאש'לך.

שאלוהים יעזור לי, אני אומרת בסוף היום, ומורידה את התחתונים מהר ככל האפשר, כדי לעשות את הרע בעיניו. אינשאללה, הוא עסוק עכשיו עם כל האחרים ויעזוב אותי בשקט.

עוד לא התחיל הקיץ וכבר נמאס ממנו.

ולקטע החשוב - שלא יעלה אפילו בדעתך, בחלומות , אפילו בתור רעיון רחוק, להשתזף. נולדת לבן, תישאר לבן. בשביל זה בראו אותך. בשביל לחרמן אותי בלובן שלך , ואז לעשות לי מעשים מגונים, ורשעיים. ואז לצחוק עלי ולהרדם. רק בשביל זה !

שליטה מלמטה? מאיפה למדת את השטות הזאת? שוב קראת באתרים של סוטים?

הקטע הזה עם האביב, מה אני אגיד לכם, לא משהו בכלל. אני לא מדברת על הריחות של הפריחה, שזה באמת נחמד מאוד, ועל הרוח הנעימה הזאת בערב , חצי חמימה חצי קרירה שזה גם נחמד מאוד , בייחוד עם בירה מתאימה . ואני לא מדברת על הצבעים של הכל - הירוק העמוק, הכחולים הסגולים והצהובים . באמת התפאורה של כל הענין - אחלה. אין טענות. וגם , מפני שכל הקרקס הזה עובר מהר מאוד את העיירה שלנו, ותוך איזה שבועיים מגיע במקומו הקיץ, על מגוון הצרות והטרדות שהוא מביא איתו.

לכל הענין הזה יש גם רשימת רג'טים לא קצרה. הקציר חיטים למינהו, והאבק שהוא מעלה, והאלרגיות שהוא מעיר משנתן , ושירת הצפרדעים הלילית המלווה כל נסיון להפטר איך שהוא מהנדודי שינה, והחמסין והאובך ימח שמו. -

כאן אני מסבה את תשומת לבכם לנושא אחר וחמור בהרבה - י ת ו ש י ם .

תשמעו, חיות מעיקות היתושים האלה.

ניסיתם פעם לקיים זיון סוער באמת, בעל אלמנטים בדסמים מובהקים - ובעודכם (או שמא בעודכן ? ) מונחים על הגב, נניח, עם ידים מאוד לא פנויות, עם פה מלא, והוראה מפורשת "לא לזוז כי זה עושה לי ...." ובתוך כל האירוע המשמח הזה מעל ראשכם העסוק במחשבות זימה מעופף החרק. מזמזם ( יודעי דבר טוענים שמזמזמת דווקא. ומי אני שאסתור אותם ) מקיים ביקורים באוזניים, בראש, ברגלים, מזמין חברים לארוחת ערב, בקיצור - זוועה.
כל תנועה של גירוש המפגע עלולה לפגוע גם בכמה אברים חיוניים ואהובים בגופו הלבן והלוהט של א.ד , שכל הזמן שהדרמה הזו מתרחשת אינו חש בה כלל, וממשיך לעשות מלאכתו בנאמנות ובמסירות ( וגם הרבה למעלה מזה, למען האמת ) . מאידך כל נסיון להתעלם כמעט בלתי אפשרי.

מה אומר לכם - עולם אכזר.

מדדים -

מדד החתולים - כשהצאצאית ( צעירה , רעננה, מצחיקה , וזאת שיש לה גם שכל וגם ציצים ) נפרדת מחבר , חודשים אחרי זה אני שומעת על כמה היא מסכנה, וכמה חתולים יהיו לה , כי היא תהיה רווקה לנצח . עם ------- חתולים ופילדנדרום במרפסת. ככל שעובר הזמן המדד עולה ומספר החתולים הצפוייים עולה אף הוא. ברגע שמתמנה חבר חדש, מדד החתולים יורד.

מדד הלימון - כמה לימונים צריך בשביל למחוק לי את החיוך אחרי שהלבן עשה בי מעשים מגונים בכפיה יחסית....

מדד הפאטטיות - כמה פאטטיים היו המעשים המגונים האלה . שני אנשים מבוגרים, נו, באמת. ככה מתנהגים? ומה זה הקולות האלה שאת עושה?
מ 1 - 10? לפחות 6.

מדד דאו ג'ינס - כמה צריך להכניס את הבטן, כדי לרכוס את הג'ינס אחרי שלושה שבועות רצופים של דכדוך קיומי, שהוטבע בפחמימות, סוכרים ואלכוהול למכביר. עוד שבוע דכדוך ואנחנו עוברים למדד - כמה עולה להיות עצוב? אני אגיד לכם כמה עולה - פשוט עוברים למכנסיים עם גומי. זה כמה עולה!!!

עוד יום של חול.

המזג אויר הזה עושה שמות במוח שלי. וגם בגוף. אני פשוט מוצפת ברגשות לא ברורים, יש לי געגועים לא קונקרטיים. תחושת "געגוע" , נוסטלגיה למשהו שלא חוויתי . מה עושים עם זה?

ואל תתחיל איתי אפילו עם ההצעות שלך. כי תמיד יש בכל משפט גם את המילה - לי - . תמצצי לי , תלקקי לי, תעשי לי מסג', בואי תרחצי שלי ת'גב.

טוב, אם אתה אומר :" הכל עובר עליך..." אני באה. נעים לי להיות מהורהרת כשאתה עושה -לי - דברים נעימים. או כואבים, תלוי .