אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

השבוע דברתי עם החיילת שלי - קצת עידוד וכד'. תפקיד קשה יש לה. יחידה קשה מאוד. הבטחתי לקחת אותה כמעט עד הבסיס, בתנאי שברגע שעוברים את עפולה היא לא מקטרת יותר....

לא יודעת מי ה... שנותן לילדות בנות 19 תפקיד שאנשים שלומדים באוניברסיטה, ועושים אחרי זה סטג' מתקשים למלא. אבל ניחא נו.

הפגישה עם ישראל הפחות מוארת קשה לה. ממעמקי שנותיה המרופדות בכל טוב הארץ, הוריה הדוברים את השפה וגם את הסאב טקסט, אחיה המשרתים ביחידות מיוחדות - ופתאום, מתוך כל הטוב הזה - פגישה קשה וחזיתית עם ישראל האחרת. העניה, העצובה, זו שאיננה דוברת לא את השפה הרשמית וגם לא את השפה הלא רישמית.....

אמרתי לה - רק תזכרי תמיד, שהעוני לא משאיר מקום לטעויות. להם, אין מרווח תיקון.

ואז חשבתי לעצמי - וואלה. הרי אני שם כבר כל כך הרבה זמן. במקום הזה שבו אין מקום לטעויות ואין שוליים. שצריך להיות ערני וקשוב כל הזמן. לראות סימנים בסביבה, להזהר לא לעשות איזה שטות, לא לגלות איזה טפח מיותר במקום הלא נכון.

תחושת החופש הרי נובעת מהידיעה שאם טעית, אפשר לתקן. והנה, תחושת החופש הנהדרת שניתנה לי ביחסים "ההם" , החמיצה קצת.

כמה מילים קצרות על שפעת - מחלה שעדיין לא אמרה את המילה האחרונה.

1. שפעת זו מחלה קשה שפוגעת בעיקר בגב התחתון. ( כמה שעות אפשר לרבוץ במיטה? )

2. תה זו תרופה מצילת חיים שאיננה בסל הבריאות.

3. לא, אני לא רוצה שתשים לי קצת ברנדי בתה. לא אכפת לי שאני משעממת אותך. אני חולה. תתמודד

4. לא, אתה לא יכול למשוך לי רק קצת בשערות. וגם לא להכנס רק חצי.... כואב לי הגרון.

5. נכון, אתה מחליט. לגמרי. ככה גם כתוב בכרטיס שלי בכלוב , שאתה מחליט. מחר אני אשנה שם. ממחר אני "מחלפת בעיתות שפעת."

6. לא , זיונים זה לא תרופת פלא לכל מכאוב. אפילו אם אבא שלך אמר, והוא רופא. ( הוא רופא עינים, מה הוא מבין בשפעת? ) ואתה יודע מה- אני גם לא מאמינה לך שהוא אמר........

7. כן. אתה יכול להכנס מתחת לפוך איתי ולחמם לי את הרגלים. זה כל מה שתקבל היום. עדיף לך לעבודה. תחזור מחר.

8. שפעת זו מחלה שמשפיעה על ההעדפות המיניות של בני אדם.

9. "גוף שני יחיד" של סעיד קשוע ספר לא רע בכלל. גם שנת הגנן של קרל צ'פק. הם גם מספיק קטנים בשביל להחזיק במיטה בלי לאמץ את מפרק כף היד.

בעקבות הפוסט האחרון -

בתגובה בפוסט הקודם כתבו לי שהקואוצ'ינג מת. אמרו מעתה "מנטור". חשבתי על זה קצת. ועוד קצת. ועדיין לא הצלחתי לבחור מי המנטור החביב עלי.

סקרלט אוהרה עם : " מחר עוד יום " או דווקא רט בטלר עם :" בכנות יקירתי, ממש לא אכפת לי". שתי גישות מענינות, קצת חופפות וקצת מנוגדות.

נחשוב בשבת........ ( אם ישאר זמן. כי שוב גשם. נו מה יהיה עם זה? כמה אפשר למצוץ בחודש אחד? מה זה ה 29 ימי גשם האלה? )

לאחרונה, אבדו לי שתי חברות יקרות.

לא, לא קברנו אותן חלילה. גם לא חזרו בתשובה ( חלילה וחס מבחינתי, סורי ) . אבדתי אותן למקצוע חדש שצץ כפטריות וגינליות לאחר ביקור בג'אקוזי לא נקי מספיק ( סליחה חברים, על הדימוי המכוער. זה לא אתם. זה אני. ) שתיהם הפכו ל מאמנות אישיות.

אז תשמעו, אני לא בזה חלילה למי שצריך מראה אנושית שתראה לו איפה הוא, מי הוא, ואולי אפילו תאפשר לו לספר על זה ולרקום איזה תכנית לעתיד. לא הלקוחות אשמים.

מנשות חמד, אינטיליגנטיות, מצחיקות, מבריקות הפכו שתי החברות היקרות לי לשתי קרציות מהגהינום.

כל קפה קצר באמצע היום, שפעם שימש לאיוורור מירמורים, התיעצות קצרה בעיניני דיומא והחלפת דעות מענגת על דא והא, הפך לסמי סשן טיפולי. הן לובשות את המבט הזה של "ההקשבה המשתתפת". כל מילה שנאמרת עוברת מיד לתוך המכבסה בראש, ויוצאת משם בתור שאלה, שיקוף, הצגה, ברור או תובנה.

שאלוהים תעזור לנו, כבר אי אפשר לדבר איתן על כלום. פעם היו אומרים "שקול מילים לפני שתשקול שינים"? ( מחלקת הגריאטריה - לא לענות כולם ביחד, אבל נכון שזוכרים? ) אז אותו דבר איתן. צריך לשים לב לכל מילה, שלא תשמש לאחר מכן כנגדך אצל המשקפת המאמנת.

ולא --------------- מה פתאום, היא לא משתמשת במה שהיא למדה בבית, או עם חברים. בידע החדש היא משתמשת רק בקליניקה החמדמדת שהיא פתחה לאחרונה. ( כן בטח. ממש. ) וזה שכל שיחה נהפכת לשיחה מעגלית ? כל משפט שאני אומרת, חוזר אלי במילים אחרות עם סימן שאלה בסוף? מה זה? לא שימוש לרעה בלימודים שלך מותק?

ק. את חברה נהדרת . אבל תעזבי אותי, באמא שלך, עם היכולות שלי, והאי מיצוי שלי, והעובדה שעדיין לא הכנתי רשימה של דברים שאני חייבת להשיג לפני גיל..... ( לא מגלה , ולא מגלה ) . לא מענין אותי לדבר על הפרדיגמות שלי, ולא על שלך למען האמת. בואי, חיזרי אלי, בואו נמשיך מאיפה שהפסקנו לפני שנחטפתן על ידי חייזרים. ( או אלון גל. אותו דבר ) .

קצת אירוני שליצור ששוכח ימי הולדת, שוכח ימי נישואין ,ושוכח להוציא את הילדים מהגן, קוראים זכר .

זה לא אישי. אתה לא אירוניה. אתה נהדר. אני יודעת, זה בעיה בעדה שלך. או שההומור מאוד מאוד ציני ומושחז. או שפשוט אין. בגלל זה אני מסייגת. זה לא אתה. זה אני........

( ותתפשט. מחרמן לאללה האפטר שייב החדש הזה.)

כשאני חווה אירוע עצוב במיוחד, או קשה, או מעליב מאוד - נעתקות המילים מפי. באופן ממשי, פיזי. נמרח עלי סוג של חיוך שחציו חיוך וחציו עווית , ואני לא מסוגלת לדבר.

השיח שלי הופך לסוג של נהמות או מילמולים בני הברה אחת או משפטים קצרים בני שתי מילים קצרות. בני המשפחה כבר מכירים את השריטה, ויודעים להניח לי לנפשי.

זה נכון לטרגדיות אמיתיות, וזה נכון למחבת שנשכחה על האש ונשרפה . העוצמות שונות, משך הזמן אחר. אבל העקרון - שנעתקות המילים - נשמר.

התחושה היא, שדיבור בקול רם על הענין, נותן לו ממשות, נפח, וצבע וצורה וחוקק אותו. כאילו ( במשמעות ה"ישנה" של כאילו... ) שאם אמרתי, זה באמת התרחש. ועכשיו זה יישב בראש ובגוף לתמיד.

אולי בגלל זה לא דברתי אף פעם על היחסים הבדסמים שלי. היו שם דברים קשים, ומעליבים. ולא מובנים. אז אולי אם אני לא אדבר על זה זה לא קרה באמת. אולי זה משמר הגבול שלי. אני יודעת שיש דברים שאסור לי לעשות, כי אם אדרש יום אחד לדבר עליהם זה יהיה אסון מבחינתי.

למה לא התקשרת לספר? הוא שואל אחרי האסון האחרון מלפני יומיים. "לא יודעת" אני עונה ומנתקת. עוד כמה ימים נדבר על זה . ( ואני שומעת אותו חושב, איזה קור נושב ממנה. אסון. אסון אמיתי, עצוב ומכאיב ובלתי הפיך. ולא אמרה כלום. קרח האשה הזאת. ).

משהו קטסטרופה השבתות האלה הרטובות.

לדעתי עלינו לא פחות משני קילו ( כן, י. יקירי, באמת טוב ששאלת. גם מרק זה אוכל . וגם בו יש מלא קלוריות. בייחוד עם כל התוספות האלה שאתה כל כך מחבב ) וחוץ מזה , עוד מעט נופלת לי הלשון מרוב "שרותים מיוחדים".( ו - כן, גם התחת די כואב לי אם כבר אנחנו מדברים. )

ואני קוראת לכולם כאן - מזקן ועד נער - לא עוד.!! שאו תפילה שהגשם זה ייפסק. או לחילופין שיירד בימי עבודה ולא בסופי שבוע ....

קריאה זו הועברה לכל מי שאני מכירה, בכל כלי התקשורת הזמינים לי. זה לא שאני חושבת שדווקא הבקשות של הקוראים כאן יתקבלו באופן יותר רציני בשערי שמיים. אבל כל האמצעים כשרים. תשמעו, זה לא צחוק. שבת קשה .

יש לי בראש "פס קול" של סצינות קולנועיות. ופס קול של קטעים מספרים. ומוזיקה. ומקומות. מלא ספריות, בכל אחת מקוטלגים כמה פרטים מיוחדים. כמו איזה שמלת "מלא מלא , מלא כסף " או סתם איזה חזיית אלף שקל שיש לכל אחת בארון. הם שמורים שם, ומוכנים לשליפה בעת הצורך.

היום היתה שעת חרום . שעמום טוטלי באיזה ישיבה בעבודה שמתמשכת לאין קץ, ואחריה נסיעה ארוכה ונטולת רדיו.הייתי צריכה קצת נחת, ולא ממשפחת הפחמימות. אז שלפתי לי -

אל פאצ'ינו ומישל פייפר בפרנקי וג'וני אני חושבת. הוא אסיר משוחרר, היא מישל פייפר ( זה מספיק, גם כשמנסים לעשות אותה מוזנחת היא מושלמת לצערינו ) כמלצרית די מדוכדכת. הזיון שלהם, שהוא בעצם הזיון הראשון שלו אחרי הכלא הוא פשוט מלאכת מחשבת. אוי איזה קולות שהוא משמיע שם.

לכו תלמדו, אני אומרת לגברים. לכו תלמדו איך אפשר לעוף אם רק תשקיעו קצת בפס קול.

הסצינה השניה - אחת הגדולות בכל הזמנים בעיני. דונלד סטרלנד וג'יין פונדה בנערת הטלפון והבלש. הם פשוט התפוצצו שם, לאלף רסיסים ( לא , לא רואים, אבל מרגישים ) . וכמובן שרכילות ההמשך ההולווידית שטענה בתוקף שהכל היה אמת, וגם נמשך אחרי ה קאט .

אז זהו. לידיעת משרד החינוך שמקצץ את התמיכה בספריות...

תגידו, יכול להיות שבחורף כותבים יותר?

ואם כבר מדברים על תגליות - רק לי זה נדמה, או שמצאנו את הנקודה הזאת שמעיפה אותך קצת יותר מהרגיל? זה מקסים. אני מתה על זה. אבל כבר דיברנו כמה פעמים על זה - "הווו מאמא", זה הרבה יותר סקסי ברוסית בעיני. אמנם אני מרגישה כמו סבתא שלי על הגורן, אבל יש לזה איזה צליל שונה . תנסה בפעם הבאה. ווקשה.