אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

אחת מקולקצית הילדים כאן בבית - החצי של התאומים ליתר דיוק, התחילה לדבר בגיל מאוד צעיר. נגזרו מכך שיבושי לשון מופלאים,

שאנחנו, הורים נבלות שכמונו לא טרחנו לתקן. אחד השיבושים המקובלים היה חלוקת הביצה לשני חלקים - חרמון וחרבון. ( את החרבון הצהוב נתנו לחתול מראש. ומהחרמון עשינו כדורים קטנים קטנים , ואז נתנו לחתול גם ) .

השבוע חשבתי על זה שוב - כל המשפחות המאושרות , על טפם הממורמר, הרעב, צמא וקר לו, תקועות להן ברכב החברה המסובסד והצפוף מעט, בדרך לחרמון. איזה חרבון.

( סליחה מראש. זה נמוך. אני מודה. נמוך מאוד. )

כמה סימנים פשוטים לדעת שזו אהבת אמת -

1. קר. אבל ממש קר. הוא במיטה. את מסיימת "כמה דברים קטנים ". חצי שעה אחרי זה הוא מעלה אדים במיטה . את נכנסת עם רגלים קפואות נצמדת אליו ומחממת את הקוביות קרח שלך על רגליו החמימות = אהבת אמת. המהום קלוש לא ברור והתחפרות נוספת שלו בפוך = יאללה , יאלה. קר לי. זוזי. אוהב אותך . אבל לא כרגע...

2. יש לכם שתי חניות . אחת ממש צמודה לכניסה. השניה טיפה יותר רחוקה. הוא הגיע לפניך וחנה ברחוקה יותר = אהבת אמת.

3. כל המשפחה הולכת לחגוג במסעדה כי ----------- לא חשוב למה. סבתא ( אם יש ), מקנכם וילדיכם הרכים, וגם הפחות רכים. עם רב. כולכם אוהבים - לא חשוב, נגיד אסייתי. הוא שונא . אבל ממש שונא. ( לא סובל מנה עיקרית מתוקה, אוכל זה אוכל וקינוח זה קינוח... ) ברור שאתם באסייתי. הוא לא עושה פרצופים. מתקשר עם הסביבה , צוחק, מזמין אוכל ואפילו יוזם נושאי שיחה = אהבת אמת. ( אבל את תשלמי על זה אחר כך מחיר יקר במחלקת השרותים המיוחדים )

4. פעם, לפני המון שנים, הוא התנדב ללכת במקומך ליום הורים = אהבת אמת. ( בסוף הוא לא הלך כי הילדה לא הסכימה לבוא איתו כי הוא עונה למורה וזה מביך אותה )

5. אתם כבר מלא שנים ביחד. הוא מסכים לך כל מיני טירופים מחוץ לבית - מהאחרים הוא מעלים עין = אהבת אמת.

כמה מילים, שכתבה מרים ילן שטקליס, ומייצגות את רוח הדברים הכללית, כאן מצפון לחדרה, בימים אלה.

גשם וגשם וגשם בלי סוף
גשם בגן
וגשם ברחוב
ואני משתעלת
ויש לי נזלת
נו, טוב, כי הכל רטוב
וגשם וגשם וגשם בלי סוף...

אוי , חורף זה כיף.

והודעה לכל המתענינים :"אז מה אנחנו עושים בשבת"? התחילה עונת הפטריות בשדות. שמן של הנפוצות ביותר : נרתיקן דביק. כן יקירי. מה ששמעתם. נרתיקן דביק. ( או למהדרין - נרתיקנית ) . לבריאות לכל האוספים. ובתאבון. אגב, מדובר בפטריה גרועה במיוחד, צמיגית ולא ממש טעימה.

דיסוננס קוגניטיבי - כשיורד גשם אני מתגעגעת לאמא שלי. אבל גם, כשיורד גשם זה ממש ממש עושה לי חשק לבלות את היום על הברכיים (במציצה ארוכה, איכותית ומושקעת, לא בניקוי הפנאלים חלילה ).

לאבא שלי, אגב, בלי שום פסיכולוגיה בגרוש, אני מתגעגעת בדרך כלל באביב, בשעות בין ערביים, כשהערב יורד בסוג של נינוחות רגועה. בשעות האלה לא בא לי שום דבר שקשור לסקס, או לבדסמ.

מוזר

מדד הפאטט ( מקביל לניקיי...) שלנו עלה ל 2.45 . עוד טיפה ויהיו פיטורים המוניים - כי אתה יודע איך זה. הכל אני מוכנה. רק לא להרגיש פאטטית ומזדקנת רע. בזמן שאתה, ( מניאק אחד ) הולך ונעשה חטוב ומעורר תיאבון. ותפסיק לתרץ את זה בגנים הטובים שלך. זה לא תירוץ קביל לזה שאתה נראה יותר טוב ממני. ( אני מוכנה לקבל את זה רק בענין הלבן הזרחני שלך. )

פויה אחד. תתפשט!!

בזמנו, הלכתי לכיתה א' עם "ילקוט" ( עוד מילה שפינתה את מקומה למושג הכללי - תיק ) שהיה עשוי בדרך כלל מעור , ועמוס ספרים, מחברות, קלמר , כמה שבלולים מהגינה, "זהבים" חדשים להשוויץ בהם , שנביץ' , וכיוצא באלה. יחד עם הנ(ע)ליבית להחלפה בחורף, זה היה שוקל טון.

כולנו היינו לבושים פחות או יותר דומה, אותם חולצות פלנל , אותם מכנסיים מהמשביר, מסופרים פחות או יותר אצל אותו ספר ( שהיה מגיע פעם בשבועיים לספר את כולנו מזקן ועד טף ), נעולים באותם מגפיים בחורף ואותם סנדלים בקיץ.

הבוקר פגשתי קבוצה של בנות כיתה א' בדרכן לבית ספר. כל אחת - לבושה כמו נסיכה מהאגדות ( או לפחות מהפסטיגל), אין אחת דומה לשניה, ( לא ידעתי שיש כל כך הרבה סוגים של ורוד ביקום... ) כמות אביזרי השיער , הקוקיות, סרטי השיער והכובעים שם יכלה לאכלס בקלות חנות יד שניה מסדר גודל בינוני בשינקין...

אבל הכי מצא חן בעיני ש- ל - כ - ו - ל - ן היה תיק כמו מזוודה קטנה נגררת. שום כתפיים צעירות ורכות לא סחבו "ילקוט"
צועדות להן כמו להקת דיילות רעננה לפני טיסה, עם המזוודות הנגררות שלהן לבית ספר .

חנוכה זה לא חג אמיתי. חג זה כשיש חופש בעבודה, ואפשר לתכנן דברים ( ולא לעשות אותם אחרי זה , כי בדיוק באו אורחים ) . אם אין חופש בעבודה, איך קוראים לדבר הזה חג? אז היום, דווקא אני כאן כל הזמן. עונש למי שעשה חג בלי חופש.

אבל אחרי זה, במחשבה שניה, אולי זה כן חג. כי כל הטפטופי נרות האלה עושים לי שמח בזכרונות. למרות, שנרות חנוכה אף פעם לא ממש התאימו. ( השעווה שלהם רכה מאוד, והם נשפכים. קשה לצייר איתם פרחים ממש יפים מסביב לפטמות )

הצורך לרצות את הסביבה, להיות מאוד מאוד בסדר, מוטבע עמוק ב DNA הקולקטיבי של חלק ניכר מבוגרי החינוך הקתולי של התנועה הקיבוצית / מושבית לדורותיה. יישובי "מצפון לחדרה" עמוסים לעייפה בבוגרים , שכמו ציפורים שעברו הטבעה ( אם לוקחים גוזל, למשל של ברווז ונוגעים בו, הוא עובר הטבעה, וחושב מעתה והלאה שמי שנגע בו הופך אוטמטית להורה שלו . אם חשבתם לאמץ ברווז, זו השיטה.... ) חונכו ש - תהיו בסדר, תלמדו יפה, תעבדו יפה, כבדו את הסמכויות הרוחניות של ה"תנועה", אל תמרדו במלכות, לכו עם הזרם כי זה מתגמל מאוד, ואם אתם פריקים - לפחות לכו אחרי זה לסיירת , זה ימחק מכם את ה"קלון" של הסמים, השיער הצבוע הלק השחור וההערה ההיא שהערתם בכיתה י' שנוגדת את עקרונות התנועה....... כך חונכו דורות .

ממרומי ציקצוקי הלשון הכעוסים, הנשיפות הנרגזות והעצבים שאנחנו חוטפים על הדוסים כל פעם שהם פותחים את הפה עם עוד איזה פנינה , חשבתי שאם נהיה כנים עם עצמנו, גם אנחנו לא היינו שונים בהרבה.

אולי, רק המשבר הכלכלי האדיר, שחייב את מרבית האוכלוסיה הכפרית לצאת ולהתפרנס בכוחות עצמה, וניתק אותה מהפטמה הדשנה והאוהבת של הקולקטיב - עשה רק טוב. פתאום מי שחושב עצמאי, והולך בדרכו , מגלה יוזמה וכריזמה הפך למוביל. אומרי ההן, ממחזרי המחשבות, ומי שמעודם לא טרחו לבחון מה אומרים להם, מצאו שדי קשה להתפרנס מלהיות נחמד, או מאירגון אירועים לכבוד חגי תשרי......

אז מה רציתי להגיד כאן ? וואלה, לא יודעת. יצא לי בלי שהתכוונתי.

שוב היתה שבת נהדרת. חברים טובים, אוכל טוב, שמש נפלאה. נסענו קצת, לא היו פקקים , הירוק היה ירוק מאוד, הרוח היתה נעימה . הערכת קפה עשתה עבודה יפה והעוגה שהחברים הביאו עשתה עבודה עוד יותר יפה.

אז למה אני מסתובבת כל היום עם סימן שאלה בראש?

גם אנחנו נעשים משעממים כמו החברים שלנו? או שבגלל שאנחנו משעממים, ןרגילים, ושגרתיים, זה משליך עליהם ? וזהו? ככה זה בצד המואר?

הזמזום הזה , שפעם כבר הביא אותי לקרבה מאוד מסוכנת לתהום, מתחיל שוב.

לך מכאן, זמזום רע !!!