אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

בא לי להיות דרמטית. להשליך את המחשב המזדיין הזה על הקיר ולשבור אותו ולצרוח , ולהשאיר את השברים שלו פזורים בכל החדר

 ולצאת בטריקת דלת וללכת לאכול גלידה ולא לחזור עד שמישהו אחר יאסוף וינקה.

רק מה, אם אני עושה את זה לא יהיה לי מחשב אחר. ובמילא חוץ ממני אף אחד בכלל לא ישים לב שיש שברים מפוזרים, (העיקר שהדרך למקרר והדרך למקלחת פנויות. ) שערה משערות ראשה של ספקית האינטרנט לא תיפול, גם אני אני אתנתק מהם בשניה הזו.

אז נשאר הענין עם הגלידה. בזה אפשר לטפל בקלות......

בכלל, להיות דרמטי זה נפלא. רק מה, זה לא עובד כל כך טוב במערכת הכוכבים שאני מסתובבת בה. זה לא עובד עם חפצים מעופפים אצלנו, זה לא עובד עם מריבות מרהיבות - שלב התכנון כן עובד . שלב הביצוע הרבה פחות. לא מתישב לנו טוב הצרחות והאיחולים לחיים ארוכים ורצופי סבל. מקסימום שיחת נפש חד צדדית , ושתיקה פולנית של כמה שעות. ואז לשנינו נגמר האויר. סוגרים ענין, מזדיינים קצת, לא בדרמטיות - זיון , משהו בסדר כזה . יעיל. וממשיכים ליום הבא.

אז מה הפלא שלא מצליח לי להיות דרמטית. יותר מדי שכל ישר והגיון ופחות מדי הורמונים . שיט. בחיים אני כבר לא אחליף ספק אינטרנט.

רחמים עצמיים קצת מזכירים לי שוקולד. או סקס סביר.

סיפוק מיידי, עוצמתי, הנאה מובטחת. אחרי כמה רגעים זה חולף, וכעבור איזה חצי שעה , שעה, כבר כמעט נשכח העונג ומתפתח

צורך נוסף לעוד.

בתור מי שרחמים עצמיים הם הספורט שלה לאחרונה, תשמעו - לכו על זה. הרבה פחות קלוריות. 

קראתיכתבה על סטטיסטיקה שנעשתה בבריטניה. מה נשים מעדיפות - סקס או שוקולד. השוקולד לקח שם די בגדול.

אני לא בטוחה שהן טועות לגמרי. סקס והכל זה בסדר, אבל הכדורי לינדט האלה , כשמאפסנים אותם בטמפ ' הנכונה  זה השילוב המושלם של אורגזמה ורחמים עצמיים. גאוניים לגמרי. איזה כיף שקיץ וכולם נוסעים לחול ועוברים בדיוטי ומביאים שלל קולקציות של כדורי לינדט בכל צבעי הקשת? ( שאפשר כמובן לקנות גם בארץ בכל סופר בינוני, אבל למה לקלקל להם... )   

גם אתם חושבים ששבת אחר הצהרים זה היום הגרוע ביותר שיש ? שום דבר לא עוזר להפיג את הדכדכת המתקדמת לעבר הנשמה ומבשרת את קץ הסופ"ש ופתיחת חגיגות השבוע החדש...

אם יש לכם ילדים קטנים אתם כבר ביאוש מהיום הזה שלא נגמר. הפרורים על השטיח, הלגו שמפוזר בכל הבית, הרצון העז להכנס למיטה ולישון קצת לעומת הרצון העז שלהם לצאת קצת לאיזה מקום עמוס בשכמותם.....

או אם חלילה אתם חיילים אז בכלל - אתם ביאוש כי השבת נגמרת, אמא שלכם ביאוש כי אתם חוזרים לצבא .

ואם אתם דוסים אז ספרו לסבתא איזה כיף לכם עכשיו.... הילדים משתגעים עם עצמם, אתם משתגעים עם עצמכם - הארוחת צהרים הזאת יושבת לכם בבטן כמו בטונדה, ומה - זה - בא - לכם - קפה נורמלי עם מים ממש רותחים...

אם אתם כלב אז בכלל - אתם רק רוצים שהבית יתפנה כבר, ויחזור השקט על כנו. שיעזבו אותכם בשקט, ויפסיקו לשלוח את הילדים לטייל איתכם בשביל להפטר מהם. .. כבר עשיתם איזה שבע פעמים פיפי היום. חלאס, תנו לישון!

ואם אתם בים - אז רק המחשבה על לחזור הביתה, כל המקלחות האלה, והקופסאות המגעילות עם השרידים של האבטיח שהתחמם לו שם, וההתארגנות לשבוע הבא,  והחול על הרצפה, והעיתונים שצריך לזרוק והכביסה וה............

אפילו הזיון המסורתי של שבת אחר הצהרים כבר לא עוזר להפיג את חוסר הנחת הכללית מהיום הזה. יבוטל לאלתר יום שבת אחר הצהרים. וגם יום ראשון......

מכירים את הימים האלה שהמחשבה היחידה  היא " למה לכל הרוחות יצאתי מהמיטה בבוקר?" בטוח מכירים.

לא יודעת מה התשובה שלכם, אבל תשובתי הכנה היא שאם לא הייתי יוצאת מהמיטה בבוקר היה בורח לי פיפי. ואז היום המחורבן הזה היה מתחיל בכביסת מצעים, מה שהיה עושה אותו למחורבן עוד יותר.

אז אתמול היה כזה יום.  וזה לא שהצטערתי שיצאתי מהמיטה. הצטערתי שסבתא של הנגר שבנה את המיטה הזאת  בכלל נכנסה למיטה ונהיה נגר, ונהייתה מיטה , והייתי צריכה לקום ממנה בבוקר. מה שנקרא ינעל אבי אבי אביו. איזה יום חרא!

מניתוח האירועים עלתה תובנה , מוצקה, מהותית ולא ניתנת לסתירה - בני אדם זה חיה גרועה.

גופנית כל פיפס  משבש להם את המערכת. נגיד מיגרנה- ראיתם פעם חיה עם מיגרנה? כבשה שיושבת בצד כל עם טלף על המצח? שולחת את הטלאים לשכנים כי היא לא מסוגלת להכין להם אוכל?  ציפורן חודרנית? לכלב שלכם היה פעם ציפורן חודרנית? מקסימום כירסם אותה לאט לאט עד שעברה. כאב, דיממם קצת ועבר. אבל אנשים? כל דבר משבש אותם.  חיה נחותה. 

עכשיו, קחו בערך 30 כאלה, כל אחד עם הקושי הגופני הפעוט שלו, תוסיפו לזה קורטוב של 3-5 ילדים בבית כי חופש, קמצוץ של פקקים בדרך לעבודה, או בדרך חזרה ממנה, נייד שנפל , אוטו שלא הניע, מעוף דקורטיבי של זבובים  שנכנס דרך הדלת רשת שלא נסגרת כבר חודש - ותקבלו את קבוצת האנשים הנירגנת המעייפת והבכיינית ביותר ביקום.

ומעל כל הטוב הזה, תמנו גם  איזה חקלאי שעשה שטות ופיזר זבל במקום אסור, עם כל הריח הנילווה -  ואז, כשסיימתם לחבל גופנית, נפשית וריחנית בציבור -

שימו מישהו בעמדה של מתן שרות לאוכלוסייה  הזו, שגם משלמת מיסים לא עלינו - ותראו איזה יום חרא תקבלו.

אה, כן. והמזגן התקלקל. ( פרט קטן ושולי ששכחתי לספר עליו... )

ועכשיו ראו זה פלא. עבר יום, כמו שאמר רט בטלר בחלף עם הרוח ( אוי איזה סרט ארוך....) וזה לא נהיה יותר טוב. הבטיח המניאק שמחר יום חדש. והנה, מחר נהיה היום , וגם היום חרא. שקרנים כולם . או שאני כנראה לא ממש סקרלט אוהרה . גם אופציה.

שאלוהים יעזור לי, באמת , אבל כשיש צורך באיזה רוממות רוח קצרה, שיפור תאי המצב רוח, וקצת חומר לפנטזיה בנוסח : "איך היו החיים נראים אם הייתי מישהו אחר", זה האיש!  אנדריאה רואי. מנצח הולנדי, לא מגדולי נגני הכינור בעולם, או המנצחים, אבל וואלה, כל פעם שאני רואה קטעים שלו - והרשת מ פ ו צ צ ת איתם, זה משמח אותי.

כאן המקום להודות שהטעם המוזיקלי שלי לא מאוד משובח. ויש במשפחתי מי שטוענים, חלקם אפילו לא מאחורי הגב שלי, אלא בפני ממש , שיש לי טעם מוזיקלי קצת פשיסטי, ואני חובבת מוזיקת מיצעדים, מוזיקה גרמנית נחותה ( כרמינה בורנה. מה אני יכולה לעשות. אוהבת. מודה. אוהבת מאוד ) או רק את הקטעים היפים באופרה. ולכן ההולנדי המלוקק ממש תפור עלי.

פעם אפילו הודיתי שהוא ממש "לטעמי" גם בשטחים אחרים של החיים. מאז מתיחסים אלי במשפחה כאל איכרה בורה, חסרת בינה ובעלת טעם רע, שיש לסגור אותה מאחורי סורג ובריח כשבאים אורחים. ( אחרי שגמרתי להכין את הכיבוד, לנקות את הבית ולערוך את השולחן כמובן... )

בקיצור - אם יש כאן עוד כמוני, חובבות גברים הולנדים בגיל העמידה, מלוקקים קצת, עם שוליים קצת עמומים אבל עם כישרון מוזיקלי מסוים , קבלו את אנדריאה רואי.

מתי שהוא, בלי שהרגשתי, השתרש מנהג החיבוקים נישוקים בארצנו.

אני, שגדלתי על בירכי החינוך הסוציאליסטי, השיוויוני, והאשכנזי עד מאוד לא הכרתי מהבית את הדבר הזה.

ההורים כמובן חיבקו ונישקו אותנו רבות וארוכות. סבא וסבא בוודאי ובוודאי. עד היום אני יכולה לפרוץ בדמעות של געגוע רק מלראות סבתא מחבקת את נכדיה , מנשקת אותם באהבה אין קץ וממלמלת לה מתחת לשפם : "אוי מאמאלה שלי."

אבל תשמעו - עברה עלינו ילדות נהדרת, עם חיבוקים נישוקים לצעירים שבחבורה, ולחיצת יד חברית לכל השאר. נשים לעיתים הגדילו עשות, וטפחו בעדינות ובחיבה תוך כדי לחיצת היד גם על אמת היד העליונה. ככה בחברות.

חיבוקים נישוקים היו שמורים לאירועים משמחים מאוד כגון : " אמא , אבא, החלטנו להתחתן " . או " תשמעו, החלטתי כן ללכת לקורס קצינים". דברים כאלה. לחילופין כשבאו להודיע על צרה גדולה, חיבוק דוב גדול מסורבל ומלא מבוכה היה במקום.

מתי זה שכל האופרציה הזאת נהפכה לדבר שבשיגרה? אני יוצאת לסופר ? חיבוק. פגשתי שכנה - א ה ל ן, נישוק וחיבוק, יום חמישי אחר הצהרים קפה? חיבוקים. מסיבת סיום של הילדים בגן ? חיבוקים נישוקים. וואלה - לא הגזמתם?

וזה לא שאנחנו גרים בלפלנד. חם . נוראאאאאאאאאאא חם. חלק מהאנשים באו ישר אחרי העבודה. כולנו מזיעים. המזגן, לא ממש עובד( מתי יבנו גן עם מזגן עובד, אלוהים יודע... ) בקיצור זה חוויה טיפה לחה, ריחנית למדי ולא קשורה לכלום.

ואני, עכשיו גם לא הכי סימטרית שם בחלקים העליונים של הציצי. אחד , איך נגיד, קצת חבול, לא שלם וטיפה דווי. החיבוק דוב שלכם, כשאתם פוגשים אותי על המדרכה, אחרי שבבוקר נפגשנו כבר פעם אחת היום, ושום מעיפים עלי חיבוק - מביא לי את הקריזה !!!!!!!!

ואני רוצה לפתוח מכאן, מאתר פופולרי, רב משתתפים ובכלל לא שולי , בקמפיין - בלי חיבוקים בקיץ. וגם בחורף עדיף לוותר. בחבוב"על !!!!

מכירים את זה שנותנים לכם איזה תרופה, שאמורה להציל את חייכם ( או לשפר את הסיכוים לסיים אותם מאוחר יותר מהצפוי )  ויש לה מלא יתרונות? והיתרון המרכזי שלה הוא ש "אין לה תופעות לוואי "?

תשמעו, זה מאוד לא נכון. יש לה! אני מכירה עכשיו אישית אחת כזו. יש לה "תופעות לוואי מינוריות". כל כך מינוריות שבעצם התופעת לוואי המרכזית שלה היא אבדן הרצון לחיות. שזה לא כזה נורא.

ברור למדי שחברות התרופות מעדיפות מטופלים שרוצים למות מאשר כאלה שהם תאבי חיים. זה נראה הרבה יותר טוב בסטטיסטיקה שמטופל מת כי הוא רצה. לא כי כפו עליו.

אז פעם הבאה שנותנים לכם תרופה שיש לה תופעות לוואי מינוריות - תזכרו:  לחיות זה די מינורי.

שמעו, שעמום זה כזה רגש זנוח - שצריך להתחיל לעשות לו קידום מחדש. שעמום זה כמו נגיד, כרובית. ירק כזה עם רייטינג נמוך, צנוע. לא משהו שמעורר מהומות . לא כמו החצילים הנדחפים האלה למשל. או העגבניות עם הצבע הצועק שלהן. אבל מה, אם כבר מתחברים אליה לכרובית היא מאוד טעימה. אז ככה השעמום לדעתי - בהיר, צנוע, לא נדחף.

אולי נשכור איזה משרד פרסום, (נגיד את המשרד פרסום שעבד לצערנו עם השר לשעבר ולשעכשיו ,  אריה דרעי? ) שיכין לנו קמפיין

להעלאת המודעות והגדלת הצריכה של השעמום.

החיים עוברים לגמרי לא רע בלי דרמות, בהתרגשות מתונה , עם סדר קבוע, ובידיעה ברורה ששום סערה - לא סערת רגשות, ולא סערת ברקים ורעמים ממתינה מעבר לפינת הרחוב. ממתין שם סתם עוד יום של חול. עם בוקר כחול. ואולי איזה אבטיח וזבובים . שום דבר לכתוב עליו הביתה, שעמום מתון.

עכשיו לא. לא שעמום מ ט ו ר  ף כמו בצבא , נגיד, כשנשארים שבת ושומרים 4./8 . לא לא. זה שעמום מסכן חיים! שעמום מהסוג של לשבת ספון בבית, המזגן עובד, כל המדיה לסוגיה כבויה, ואתה, המשתעמם הסידרתי פשוט חי. שיעמום אבולוציוני...

עכשיו למה אני פתאום מעלה את הענין הזה? תראו. ביקור קצר בקנדה העלה לי את הענין למודעות. ארץ באמת נחמדה להפליא. הכל שם מאוד בסדר. האנשים בסדר גמור, נעימים , הרחובות נקיים ונעימים. השוק ? נקי, מסודר, ענק, נעים שם. הנופים נעימים - הם לא עוצרי נשימה. ( באיזור שהיינו. יש שם גם עוצרי נשימה, אבל לא בהם ביקרנו... ) יש המון עצים , כולם יפים וגבוהים ומסודרים כאלה. והמון מים - מליון מים. והכל נעים ויפה ונגיש ונקי. בקיצור -  ארץ מקסימה. ונעימה. סוג של שעמום נינוח.  וואלה - כזה אני רוצה.

מקום של נינוחות, בלי המון דרמות וסוג של שעמום עוטף .

השיר המתבקש כמובן הוא "סתם יום של חול". אבל בגלל שהייתי בקנדה וכל הזמן, אבל כל הזמן, ליווה אותי בראש השיר  הזה של מונטי פייטון ,  ( אולי בגלל הלבוש של הריינג'רג המלווים, של חייל הפרשים הקנדי ) אני חייבת לשים אותו גם כאן. הוא לא מלווה את הכתוב ומעטר אותו, אבל מ'כפת.....

ושוב יצאנו לדרך . עונת נדידת הסטודנטים נפתחה בקול תרועה רמה. אז הופ יצאנו לדרך. חיפשנו את החורבה בוויז , הבנו שוויז וירושלים לא הולכים יחד משהו באווירת עיר הקודש מחרפן אותו והוא משגר אותך לקצווי שכונות שאין שום קשר בינם ובינך, ושמחנו על השידרוג לעומת המקום הקודם.

זה יפה שסטודנטים בישראל, מתקדמים  כל שנה קצת. שנה שעברה היה לנו חדר בגודל של קופסת  טלוויזיה בנחלאות. השנה, יש!!!!! מלונה של כלב, ברחוב סמוך לבית ראש הממשלה. נהדר. עוד שנתיים ונעבור לחדר בגודל ביתן השומר ליד אחוזת הזוג הקיסרי, ומי יודע. אולי עוד כמה שנים בכלל, תגור הסטודנטית שלנו ממש, אבל ממש בחדר בגודל הגיוני, בדירה שלא חולקה לשלושה חדרים בידי אמן השכרה כזה או אחר, בעיר שחוברה לה יחדיו ולא תחולק עוד לעולם? ( מישהו אמר ברלין, בשקט, בשורות האחרונות שם? אז סתום! נכון שזול, ונכון שעוזרים לסטודנטים, ונכון שיש מילגות. אבל אנחנו מכאן. וברלין זה שם. לא מתאים לנו. )

אז זהו. כמו בסרט הנודע, צעדנו כולנו. איש וחבילתו בידיו. חצינו רחובות, צלחנו מדרכות, סיבלנו אביזרי חשמל שעבר זמנם, שמיכות חורף , תנורי חימום, אופניים, ושלל חפצי מטבח שיתרונם הגדול הוא כיעורם הנורא, שהופך אותם כמעט לאנושיים... וישרור שקט בביתנו, עד הדירה הבאה. או הסטודנט הבא. או שניהם.

טוב, זה די ידוע שאני לא מחובבי הקיץ. החמסין, היתושים, הזיעה הניגרת, האבטיחים המטפטפים את דרכם למקרר וממנו, תאי המוח הנמסים, המזגן, הלא מזגן,

 הטפשת הכללית בערוצי הטלוויזיה, ברדיו ובסביבה, גברים בגופיות, נשים בחולצות בטן, דאודורנטים שמתקשים לעשות את עבודתם נאמנה,  בקיצור - קיץ זה פחות טוב לי.

והשנה השילוב הקטלני -  של קיץ, פסח, ובחירות שתוצאותיהם  לא  שיפרו את ביצועי המצב רוח שלי - גורמים לי להרהר באפשרות   שהמטאור הזה שהולך לעבור ליד כדור הארץ יפול בגינה שלנו. פתרון לא רע. גם יחסוך לנו לכסח דשא לפני פסח. סוג של  יתרון.