אין דבר יותר קבוע מסידור זמני

סגרתי את עיניני הקניות יחסית מוקדם היום. בעודי משלימה את האריזה והתשלום והכדומה - מישהו אומר לי שלום , ככה מאחורי.

מסתובבת, מסתכלת, לא מבינה מה אני רואה, משיבה באיזה "שלום" חצי תמהה חצי קריר. ואז נפל לי האסימון - מישהו מאוד מאוד בכיר, נכבד, ורם מעמד במקום שבו אני עובדת. סיים קניות אף הוא. רק מה - הגיע לסופר לבוש בבגדים מבריקים משהו, עם מגבעת ירוקה ורבת גובה. ונעלי בית מזן קיפי. כל חזותו אומרת פורים היום, יאללה בואו נצחק קצת.

אז למה קנאה? וואלה. בחיים לא הצליח לי עם פורים. לא מתחברת, לא נהנית. אפילו בצעירותי זה היה סוג של "חג סיוט" . אפילו במשחקים המקובלים כאן, תמיד היה איזה שומר סף כזה , שהזכיר לי כל הזמן שזה לא "על באמת" . חבל. היה יכול להיות כיף נראה לי.

זמן רב עבר מאז ביקרתי כאן. מלא אבק, קורי עכביש, המקרר ריק... לפחות מצאתי הערב את המפתח  לבלוגי הזנוח מתחת לשטיח בכניסה, אמרתי ניכנס קצת...

את הזמן הרב שנותר לי, ניצלתי היטב.  הייתי עסוקה בעינינים ברומו של עולם - מלחמת חורמה רבת שלבים במחלה הנודעת. ( סרטן, נו, מה? לא כזה אקזוטי. כמעט לכולם יש... )

עכשיו, שסיימתי את כל הפרוטוקול  הטיפולי האין סופי - אני מחכה.

במהלך המחלה, יש תגובה גנרית כזו, שתמיד מגיבים לכל מי ששואלים אז מה נשמע? . וזה הולך בערך ככה:  המחלה הזו הביאה איתה שינוי בתפיסת עולמי. הבנתי כמה הכל קצר, צריך לנצל, צריך לעשות, צריך לראות, צריך ל........" תגובה גנרית טיפוסית, תשמעו אותה כמעט מכל מי שחולה , או מקרוביו / סביבתו המדווחת.

ואני אומרת לעצמי  - איך שאני מסיימת עם החרא הזה, מיד אחרי הטיפול האחרון, הכוויה המגעילה הזאת מההקרנות עוברת אני פוצחת בשינויי מדהים בחיי. מעתה - אני מעיפה מהחיים שלי אנשים שאני לא סובלת, בודקת שוב החלפה של מקום העבודה.  חופש באיי סיישל? כמובן. שקל ירושה אני לא משאירה אחרי. מבלה, קורעת את העיר. לומדת. נוסעת.

אז סיימתי. ואני מחכה. בנתיים הלכנו לסרט בשבת שעברה. יאיייייי. החיים שלי בתפנית מ ט ו ר פ ת.

( סרט לגמרי לא רע אגב, שכדאי לראות בקולנוע ולא בבית כי צריך רמקולים איכותיים. וויפלאש.  לחובבי ג'אז וסרטים אמריקאים צפויים אך עשויים היטב ).

זמנים אחרים ( ששת הימים ? ), לחנים אחרים ( מלודיים, מזכירים קצת שירים רוסיים? ) קצב אחר של החיים - רק המילים, אוי המילים נשארות נכונות כל כך אז והיום .

שום דבר לא השתנה, רק אנחנו התבגרנו בעוד סיבוב... אז הנער היה החבר שלנו, או הבעל, או אבא, והיום זה הבן, או הנכד, או החבר של הבת ......

הולך סובב השמש - יום בא ויום הולך - וכלום לא משתנה.

 " אני חושבת עליך המון, ושולחת לך כל הזמן אנרגיות חיוביות וטובות. אני מעבירה לך אור, ואהבה, וריפוי. "

" מה השם של אמא שלך? כי אנחנו אומרות תהילים עליך.  ומבקשות . רק שתדעי. כל הזמן. "

" מתחת לחופה, הכלה , שתבקש לך בריאות שלמה ואריכות ימים. בקשה של כלה בחופתה, יש לה חשיבות זה עוזר מאוד "

ובליבי אני חושבת - עובדי אלילים כולנו. בעת משבר וצרה, אנחנו עומדים מול האליל התורן, ורוקדים את ריקוד הגשם המשוייך אליו, ומנסים בכל כוחתנו לדלות ממנו קצת הגנה ובטחון. ואיזה שביב של ידיעה שהוא יתן יד וישמור עלינו.

ובאמת, זה בכלל לא משנה אם קוראים לאליל התורן הזה " אנרגיה ", או " מחשבות חיוביות", או "אור ואהבה" או "תהילים". לא חשוב מה. העיקר מישהו שיתן לנו עוד קצת כוח להתמודד עם הכאוס, והאקראיות, וההגרלות המחורבנות שמזומנות לנו במהלך החיים.

אז אני אומרת לכל אחת מהן  תודה גדולה. ואמן על כל ברכה. לכי תדעי, אני אומרת ,  לא הוכיחו שעוזר, אבל גם לא הוכיחו שלא עוזר. לפחות זה לא מרעיל אותי כמו התרופות .

רק לי זה נדמה, או שכל - אבל כל - הטבעונים הם אשכנזים?  ( ונודניקים ) .

אז מה אנחנו אמורים להסיק מזה? שאם נולדת אשכנזי ( ונודניק )  אתה בקבוצת סיכון להפוך לטבעוני בשלב זה או אחר של חייך? מפחיד .

יש שעות ביממה שנועדות לחשבון נפש.

נגיד, בארבע אחר הצהרים, זה לא מתאים. אבל ארבע בבוקר, זה שעה מעולה. רוב הסחות הדעת הסביבתיות כבויות. לכאורה די שקט, בייחוד אם לא סופרים את התנים עם היללות שלהם ( מגפה בין לאומית שכל מדינות המערב מנסות להתמודד איתה ללא הצלחה ) ואת הכלבים שנובחים עליהם, ואת הקרוונים( ציפור לילה ארוכת רגליים ורעשנית במיוחד )  שקוראים אחד לשני משדה לשדה ועושים ים של רעש. חוץ מכל אלה, ואחרים - די שקט.

אז קבלו - אחד חשבון נפש. ( לא מהכבדים ... )

מסתבר, שבלהיות חולה יש לא מעט יתרונות.

סדר הקדימויות משתנה. גם הנפשי וגם הפיזי והסביבתי. דברים שהיו פעם נורא חשובים יורדים מגדולתם, ומפנים מקום לדברים אחרים, שיוצאים מהצללים ומהאפרוריות היום יומית ומקבלים נפח משלהם.

דוגמאות?  למשל: ה"עבודה היא חיינו." רופא המשפחה שלי תמיד אמר שאנחנו, עובדי האדמה, לא מגיעים אליו כאשר אנחנו חולים. אנחנו מגיעים כשאנחנו לא יכולים לעבוד.

אז תשמעו קטע - העולם, לא מתמוטט אם לא מגיעים לעבודה.  עבודה זה חשוב, ומרכזי בחיים ומתגמל ומספק. אבל העולם לא עומד מלכת בלעדי.

רוצים עוד דוגמא? כמה חשוב להראות טוב?  חשוב מאוד?  אז נכון, חשוב. אבל וואלה, פחות ממה שנדמה. קרחת רבותי, זה אחד הדברים הנוחים ביקום ! לא נוח לכם עם זה? אין דבר, תתרגלו.

יום שישי . יום שישי זה נושא מאוד קריטי. לפני פרוץ האירוע, היה סדר מאוד קבוע עם היום הזה. היה צריך להספיק, והיה צריך להכין, והיה צריך ( כן - * צריך * , ממש כך ) להספיק להנות , ולהפגש, ולעשות ו...... שינוי בסדרי העדיפויות הביא שלוות עולמים ליום הזה. לא * צריך * כלום. עיתון, קפה, ולשבת בצל, זה מעולה. הנאה צרופה. שום תכנונים חובקי עולם, שום סיבוב קניות רב שקיות. חזרנו לארוחות הממולאים הנודעות ( פיתה ממולאת עם חביתה למשל... ) והכל טוב.

לארח ולהתארח ? חברים? אני חושבת שכבר כתבתי על זה פעם, שאצלנו מדליקים את הגריל במרץ, מיד אחרי הגשם האחרון, ומכבים אותו בנובמבר, מיד אחרי הגשם הראשון. משפחה, חברים ענינים , כיף. כולם אצלנו, כי אנחנו עצלים מכדי לנסוע ואוהבי חברה. ולא, לא צריך להביא כלום. . . רק תבואו כבר. מסתבר, שאפשר גם אחרת.

ללכת לאנשים זה סבבה. "המתנ"ס השכונתי "סגור לרגל שיפוצים, ולא קורה כלום. לקבל עזרה, ואיזה מגש עם משהו מאוד טעים, זה ממש תענוג. אפשר אפילו להתרגל לזה.

אז זה לא שאני ממליצה על זה. תנסו להמנע. אבל אם בכל זאת דפקה הסטטיסטיקה הבת זונה על דלתכם, לא נורא, לפחות תפיקו את המירב.

ועיקר שכחתי - השלט של הטלויזיה ? שלי.!!! נראה מי אמיץ מספיק  להתעמת עם אישה חולה... וכמובן גם שיר נפלא לקינוח.

אז החלפנו רעל. ועכשיו אני ניזונה ( זונה..... יש!!!!!!!!! משהו עוד נשאר לי מעברי המפואר )  מרעל חדש.

האונקולוגית שתהיה בריאה , כפרה עליה, ( נשמה של ברבור , בחיי ) הבטיחה שזה חומר פחות גרוע. תופעות לוואי זניחות . ( גניחות??? מישהו ?....) . תבואי פעם בשבוע, שעתיים וחצי, אינפוזיה, יהיה כיף, תרדי אחרי זה לים לקפה. באמת, קצת כאבים לא קשים, שרירים תפוסים, כאלה. לא נורא. ( מה זה לעומת כמעט שלוש שעות על ארבע, מתחת לשולחן של ההוא, מוצצת כמו זו...... ? )

אז איך אמרה עלמה זק בארץ נהדרת ? פייר, התאכזבתי.

חרא חומר, תופעות לוואי זניחות אולי לרופאה, אבל לא לי. אותו החרא, רק בגרוע יותר. אה, כן, בסטטיסטיקה של הרעלים, יש סטיות תקן. ( סטיות, זה אני ). שוב אני סטיית משהו. אני באחוזים שלא מרגישים טוב. יש!!!!!!

תשמעו, תהיו בריאים . בחייאת.

 כל שנה, ( בדקתי, כמעט כל שנה האמת ) אני מתלוננת  פה לפני החג. מין הרגל שכזה.

השנה, בגלל שיש לי כל כך הרבה סיבות אמיתיות להתלונן, זה נעשה קצת משעמם. וגם מיותר להתלונן על החג. שהרי תודה רבה מאוד למי שהוציאנו ממצרים וכל השיט הזה. באמת. אם היינו נשארים היה לנו חם רצח עכשיו, מלא הפסקות חשמל, והאובך המחורבן הזה  שבא מאפריקה והורס כל חלקה טובה, בייחוד עבור מי שטורח לנקות את הבית בערב שבת. 

ובכלל השנה, לכבוד השינויים המפליגים בהופעתי החיצונית, גיליתי , להפתעתי כי רבה - שאנשים דווקא לא כאלה חארות כמו שיש לנו לפעמים נטיה לחשוב עליהם.

( טוב, חלקם לפחות, לא כולם חלילה לא חארות. נשארו מספיק ).

במסגרת  אירועי הכימו, בואו נגיד, ששערי השופע, שה X המיתולוגי כל כך אהב למשוך ולהכאיב איתו - כבר לא עימנו היום. ובהיותי קצת עצלה, וקצת מפונקת, לא ממש החלפתי אותו בפאה רבת הוד ( הייתי בכמה חנויות בבני ברק, תאמינו לי - צריך להסיר את הכובע בפני הדוסיות, שהן מסוגלות ללכת עם הדבר הזה על הראש ).

בדרך כלל אני מסתדרת יפה עם כובע, רק שהכובע, מהיותו לא מחובר דרך קבע לראש, נשאר בדרך כלל באוטו.

וככה מצאתי את עצמי עושה קניות לחג ( אצלנו מצפון לחדרה, ארץ המסוקסים והאמיצים אין פטורים מקניות . גם לחולים אנושים... ) במלוא הדרי החולני משהוא.

ותשמעו - איזה כיף היה. לא יאומן. אנשים, אשכרה, בקניות לפני חג - הציעו לי את התור שלהם !!! ( תודה, באמת , לא צריך, זה סתם שאני נראית ירוקה ועוד שניה מקיאה לך על הנעלים, אל תקח את זה קשה... )

נתנו לי לעבור עם העגלה במעבר של הירקות - לפניהם ......... ( אל יקל הדבר בעיניכם, בשישי זה כמו מחנה אימונים של החיזבללה שם )

וגולת הכותרת של האירוע - הקופאית, ארזה לי את הקניות . כן , כן, ארזה .  בחיוך. ( על האריזה עוד הייתי אך שהוא מוחלת לה, אבל החיוך?????? )

אז החלטתי השנה לא לקטר על החג. בני ישראל משתפרים משנה לשנה. מסתבר.......

חג שמייח.

רציתי  להגיד לכם - שתהיו בריאים. מחלות זה שעמום גדול. והם גם מוציאות את החשק לעשות דברים נעימים - זאת אומרת להזדיין.

הגוף נעשה סוג של פרה קדושה, שכל הזמן עסוקים בלבדוק מה קורה איתה .  כל שינוי רצים לבדוק, כל הזמן רק נוגעים בו בדרכים הלא נכונות. אז מה שקורה שבסוף היום - או בהתחלה, או מתי שהוא, זה כבר כל כך מבאס ועקום שמפסיקים לרצות לגעת. ורק רוצים להתחפר באיזה ערימת חול חמימה ולישון שם כמו נחש קטן, עד יעבור זעם.

וכל זה, דווקא כשהכימו מסייע כל כך יפה בהורדת שיער, למשל. בכל המקומות הקדושים לכל הדתות. אני חושבת על כמות ההשפלות ( המוזמנות מראש ) והפליקים המכוונים היטב שחטפתי כעונש על גילוח רשלני. אוף, איזה הצלחה הייתי יכולה להיות עכשיו. הנשלטת האולטימטיבית -

שלא לדבר על התשובה לשאלת השאלות בכל צ'ט מצוי ( אני מהדור הישן, לפני עידן הפייס... ניהלתי חיים שלמים בצ'טים )

- מגולחת ?

- לא. מה פתאום. אצלי זה טבעי...

גם החיוורון בהחלט משתלב יפה עם איפור גותי ובגדים שחורים. גם ירוק, צבע שחביב עלי מאז ומעולם משתלב עכשיו ממש טוב ומתאים את עצמו לעור הפנים. השתתפות בהפקות של תיאטרון נו יפני, בהחלט יכולות לבוא בחשבון. " ולא, לא תודה, אין צורך במייק אפ לבן. הבאתי מהבית. "

מצד שני המחלות לא מוציאות את החשק לבקר ביקורים תכופים במקרר.

עשרות, אם לא מאות נשים , אמהות, סבתות לעשרות נכדים, ואף רווקות עטורות חברים , בכל ברחבי הארץ נושאות עיניהם לשמים, סופקות כפיים וממלמלות כשדמעות בעיניהן  : אבל הבטיחו. באמת הבטיחו !

לא נורא ממי, ממלמל בעצב הבעל , החבר, הסב, האב , כולו מוכה יגון. נדליג מחר מזגן, נשב במיזוג ונאכל חמין. אין דבר....... אל תבכי .