היא חששה...
זה מכרסם בתוכה החשש הזה שנוצר באופן טבעי כשקשר נרקם מתבשל לו בין שני נשמות
המפגש במציאות שונה מסתם לדבר ודיברנו הרבה
המציאות יכולה להיות כלכך קרה, והחלום כלכך חם, ולהפך...
העיינים יכולות לספר הכל אך גם לערער או לחזק
זה לא ברור תמיד איזה סיפור יש בתוכן
לקרוא אדם זה לפעמים לא רק במשפט או מילה זה בין לבין המילים והמשפטים
לפעמים לקרוא אדם זה בין האותיות
להקשיב לצליל אבל להרגיש את הרטט
היא שאלה... זה כלכך טוב?
ואיך מישהוא יכול לגרום לה להתגעגע אחרי כמה ימים של רק שיחה
איך הוא באמת יכול להיות כלכך פתוח ולספר הכל
איך היא יכולה להרגיש כלכך פתוחה וחופשיה
לתת לראש לעבוד ולרטיבות לנזול
לגמור כלכך חזק משיחות ולחישות
עוד לפני שזה בכלל קרה
רק מהדמיון מהמוכנות הזו
איך אפשר להרגיש כלכך בטוחה
עוד לפני שיש מגע
אבל לגורל קצב משלו
אין סתם אמרתי לה
ותמיד במחשבה המשפט מה שמתחיל מהר נגמר מהר
ואולי כדאי להאט
פן זה יהיה צפוי וממצא
אבל הציפייה מגרה
הרעב הזה למשהו טוב שיתרחש
משהו לא שיגרתי
אולי זה לא הוא לא אני
זו את זו היא...
אבל אין סתם...
לחכות לו בחדרה להשאיר דלת פתוחה והיא עירומה
לחוש אותו קרוב הנה זה עוד מעט מתחיל
הנה אני בא...
הלב רוטט מכל שניה
הגוף מזיע קצת
יש ריקוד של הנשמה עם המחשבה
לילה ללא מעצורים
גילית שגם למגע יש סיפור
והגבולות נפרמים בקלות בידיים הנכונות
והידיים הנכונות הם לא מדע מדויק
זה לא הכי מנוסה ולא הכי חדש
זה פשוט זה
הצלפות, ליטופים, ומילים, שירים, וחיוכים
טוב.
לא האמנת שזה אפשרי לישון כלכך טוב
הגורל משחק בנו לפעמים
והמציאות עוד יותר
וקל לחשוש
אבל קשהל התמסר?
אך לפעמים זה החלטה אחת לחיות את הרגע
וזה עדיף מאשר לחיות חיים שלמים בלי רגעים.
"מי אשר נאבק נגד כוחו של גורל, מפסיד עוד לפני שהתחיל הקרב" אייסכילוס
