הבלוג של השולט אור

זה ארוך ואני מקווה שתיהנו 😄

מר כהן של אנה של אלוהים
מאת: אור מרוני

מערכה ראשונה
מיטה בבית החולים. אישה שוכבת עליה, לידה גבר היושב ליד מיטתה, שחוח, מתפלל. נראה שהוא עושה זאת זמן רב.
גבר: אלוהים שבשמים, עשה ברחמיך להבראתה של אנה שלי. אנא אל רחום, היא גוססת, היא רק בת 30. תסתכל עליה. כל כך צעירה ויפה. אלוהיי, תן לה את הכוח להילחם במוות. עזור לה אלוהים, בבקשה. מעולם לא פניתי אליך בבקשות בעבר, אעשה כל מה שתדרוש. אם היא תבריא, אני מבטיח לחזור בתשובה. לא אעשן, אלך לבית הכנסת בכל שבת, נאכל רק כשר. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם, אנא, הענק לאנה שלי חיים. אל תניח לה למות. אין לי חיים בלעדיה. אני יודע, אני יהודי והיא קתולית, אבל היא מאמינה בך בכל לבה.
(רופא ואחות נכנסים אל החדר. הרופא מרים את עפעפיה של האישה ומקשיב לדופק).
רופא: תני לה 10 סיסי מורפיום באינפוזיה כל ארבע שעות.
גבר: אדוני הרופא?
רופא: צר לי, מר כהן, אין דבר בעולם שאנחנו יכולים לעשות עכשיו. אשתך גוססת. הסרטן שהתפשט לריאות לא מאפשר לה לנשום יותר. זה עניין של שעות. באמת, צר לי מאוד.
מר כהן:כלום? אין שום דבר שאתה יכול לעשות יותר?
רופא: זה בידי שמים עכשיו. עשינו את כל מה שהרפואה מסוגלת לעשות. (הרופא והאחות יוצאים)
מר כהן:אלוהים, מה אני צריך לעשות כדי שתקשיב לי? (יורד על ברכיו) היא אשתי, יחידתי, אהבת חיי. אל תיתן לה למות אלוהים. אל תסתכל עליה ככה, חסרת שיער. זה רק מההקרנות. היה לה שיער שופע, חום, גלי, וחיוך שהמס אותי, שחשף שיניים לבנות, גומות ומבט שאהב רק אותי. אלוהים, אל תיתן לה למות. בלעדיה אני בודד כמו כלב.
(רעם נשמע בחדר, ברק מבזיק, ועל המיטה השנייה מתגלה אישה בעלת שיער ארוך שחור, לבושה טרנינג אדידס לבן עם פס שחור, ונעלי התעמלות).
אישה: אפשר לעזור לך?
מר כהן: (מזנק ממקומו ונצמד לקיר) מי את? מה קורה פה?
אישה: התפללת אליי במשך שעות, וכשאני מגיעה אתה לא מזהה אותי? אני אלוהים.
מר כהן: אל... אל... אל... אלוהים?
אלוהים: כן, אלוהים.
מר כהן: אל... אל... אל... אל...
אלוהים: אלוהים!
מר כהן: אל... אל... אנה.... אנה קומי... אמא'לה... אל...
אלוהים: התגובה הזו של האנשים מתחילה לשעמם אחרי הפעם השלישית.
מר כהן: (נופל על ברכיו) סליחה אל... אלוהים...
אלוהים: שטויות, קום כבר, שב על המיטה. ספר לי מה העניין. זו אשתך שגוססת כאן?
מר כהן: (מתרומם על רגליו, מתיישב המום על המיטה ממול אלוהים). אבל את אישה...
אלוהים: אני אישה, אני גבר, אני דינוזאור, אני כל מה שמתחשק לי. אני אלוהים. בצלמי ובדמותי יצרתי אתכם ולא קיפחתי אף אחד בדרך.
מר כהן: אני הוזה. זהו, השתגעתי.
אלוהים: (מחייכת) סביר להניח שאם תספר שראית אותי יאשפזו אותך.
מר כהן: (מלעלע בגרונו, מזנק מהמיטה וכורע למרגלותיה של אלוהים) אלוהים, שמעת אותי, באת, תודה, תודה. את חייבת להציל את אנה שלי, בבקשה, אני מתחנן, רק את יכולה.
אלוהים: (מביטה באנה) יכולה ללא ספק, אבל למה שאציל אותה?
מר כהן: אני אחזור בתשובה.
אלוהים: (פורצת בצחוק) יש לי מספיק חוזרים בתשובה, והאמת שאני ממש לא זקוקה לעוד.
מר כהן: מה, רק תגידי לי מה את רוצה שאעשה, ואעשה כדי להציל אותה.
אלוהים: אני לא רוצה ממך כלום. רק היום קיבלתי 699,000,000 תפילות, עם בקשות, והצעות לשוחד, ונדרים מטומטמים: "אני מבטיח לצום פעם בחודש ולהקדיש את היום לתפילות... ואז שמעתי אותך: "אם תציל את אנה, אני..." את מי לעזאזל מעניינת האנה הדפוקה שלך? ולמה אני צריכה להתעסק בבעיות שלך?
מר כהן: אני לא יודע למה, אבל את פה. באת.
אלוהים: היה לי משעמם. אתם צופים בטלוויזיה ומעבירים תחנות, העולם הזה הוא הטלוויזיה שלי, וכל היום אני מזפזפת. רגע אני בהודו, שנייה אחר כך אני מארגנת איזו ירידה מהפסים של רכבת בטורקיה, אני מסתכלת על לוחמי הגרילה השזופים והפנאטיים, מזפזפת. ואז בזפזופים הגעתי אליך, ולא היה לי שום דבר יותר טוב לעשות כרגע, אז באתי.
מר כהן: אלוהים, את יצרת הכל, את הענקת חיים, הרי לא תניחי למוות לקחת את חייה של אנה.
אלוהים: (מחייכת) ובמה שונה אנה שלך מאלפי האנשים שמתים כל שנייה בעולם שלי? למה נדמה לך שהיא יותר חשובה מהיתר?
מר כהן: היא יותר חשובה לי.
אלוהים: ולמה הצורך שלך צריך להיות חשוב לי?
מר כהן: תני לי לרכוש את חייה ממך. אין לי כרטיס מועדון להנחות, אבל בטוח יש משהו שאת רוצה ממני ושאוכל לתת לך.
אלוהים: (משתתקת ומהרהרת) אני משועממת עד מוות. אני מתה משעמום. ז'תומרת, אם הייתי יכולה, בטוח שכבר הייתי מתה.
מר כהן: אני כאן, דברי איתי, אעשה הכל כדי שלא תשתעממי.
אלוהים: (בלגלוג) מה אתה אומר? אתה רוצה לשחזר את סיפורי אלף לילה ולילה? יש מחשבה אחת מקורית בראש האנושי הקטן שלך? מה אתה? מי אתה? אתה חושב שתצליח מתוך קיומך האפרורי לעניין אותי? את אלוהים?
מר כהן: תני לי צ'אנס לנסות. אני אשתדל. אבל אם אני אצליח, אנה תינצל. וכל זמן שאנסה, היא תישאר בחיים.
אלוהים: אתה מתנה לי תנאים, אדם קטן? אני יכולה לקחת אותך ברגע זה לכל מקום שעולה על דעתי, ולהשאיר אותך שם לנצח נצחים.
מר כהן: אבל אז השעמום שלך יימשך, כי אני לא אוציא מילה מפי, ואת יודעת אלוהים, אני עורך דין, החיים שלי מתבססים על חוזים ותת סעיפים שמתנים תנאים שונים.
אלוהים: (צוחקת) תפסת תחת, איש קטן. (מפסיקה לצחוק) אני יכולה לאסוף לי את הפילוסופים, הקומיקאים, הדמגוגים הגדולים בדורך לחדר אחד ולהקשיב להם למשך מיליוני שנים.
מר כהן: כבודך, אני לא מתכוון להתחצף, אבל להקשיב הקשבת לנו כל השנים. אני חושב שאולי את רוצה שנקשיב לך קצת.
אלוהים: (מביטה בו) כן, זה נכון. (אלוהים נוקשת באצבעה. אור גדול מסנוור את הבמה, ולאחריו הם נמצאים בחורשה, אנה שכובה ישנה בשלווה על ערסל גדול שמתוח בין שני עצים, ואלוהים ומר כהן ישובים על כסאות נוח צבעוניים) תשתה משהו?
מר כהן: אה תו... אה תו... אה תודה, רק מים מינרלים. (שולחן ועליו כוס מים מינרלים מתייצב ביניהם)
אלוהים: אתה יכול לשתות כרצונך, המים בכוס לא יתמעטו.
מר כהן: לא יתמעטו?
אלוהים: נו מה? נס כד השמן, נס הדגים והיין. בחייך, אחרי שיצרתי את העולם הזה, אני לא יכולה לארגן כמה נסים קטנטנים שידברו עליהם אחר כך במשך 2000 שנה? תשתה חביבי, תשתה. יש לך מספיק מים בכוס בשביל 1000 שנים לפחות.
מר כהן: (לוגם) מים מדהימים.
אלוהים: ישר מהאלפים. אצלנו שירות זה שירות. (מר כהן מחייך).
מר כהן: אנה בסדר שם על הערסל?
אלוהים: שמתי עליה אחות מלאכית שתשמור. כרגע לא כואב לה ובטח ובטח שהיא לא תמות.
מר כהן: (מתרווח בכיסאו) אני מקשיב אלוהים.
אלוהים: מאיפה להתחיל?
מר כהן: אמרת שאת משועממת...
אלוהים: כן אני משועממת. אתה מבין, נכון, בראתי, יצרתי עולם. למה? כי הייתי משועממת עד מוות, כי הייתי צעירה יחסית ולא חשבתי מספיק על מה שאני עושה. לא חשבתי! אסור? הייתי בודדה. ניסית פעם לחיות בוואקום? בתוהו ובוהו בלי נפש חיה לשוחח אתה? בלי לשמוע קול של ציפור? בלי יום ובלי לילה? הייתי רוצה לראות אותך עובר ככה שנה, חודש. מה אני מדברת, נראה אותך עובר ככה שבוע ולא יוצא מדעתך. אני התקיימתי ככה מעל לשלושה מיליארד שנים. כמה יכולה אלוה אחת להקשיב רק לעצמה?
אז יום אחד החלטתי שאצור לי עולם משלי. אני לא צריכה לספר לך מה היה, קראת את הסיפור בספר הרשמי שדאגתי שייצא. כל הבלה בלה בלה של "וירא כי טוב..." הוא התעקש על השפה הנמלצת, הסופר שלקחתי, למען הדורות הבאים... יכולתי לגמור מרוב אושר כשהציפור הראשונה צייצה. ושלא תגיד שלא חשבתי על הכל. יצרתי אותה אווירודינמית, עם נוצות, מבנה גוף קל, סידרתי לה חרקים שיהיה לה מה לאכול. יצרתי עולם למופת, אוקיינוסים, יבשות, חיות, צמחים, הכול. חשבתי על כל הפרטים המון זמן, והכנתי תכניות, אנטומיה מפורטת לכל יצור. גאונה אמיתית אני. ניסית פעם להמציא מתכון חדש לאוכל? לחשוב על כל המרכיבים, להמציא את מה שעוד לא קיים בשום מקום? ניסית פעם להמציא פטנט? אני יצרתי הכל מאפס.
ברור שהיו לי בדרך כמה פספוסים. טוב, פעם ראשונה שאני יוצרת עולם. אבל מהר מאוד השמדתי בכפור את הדינוזאורים, ועברתי לעבוד על בני האדם, עד שיצרתי את הדגם המשופר - ההומו סאפיינס. ואז בחרתי מתוכם את הסופר המליצי ההוא.
אבל מי חשב שאצטרך להעביר אלפי שנים בלהקשיב לבקשות כל היום? ביפן הם תולים ניירות עם בקשות על עצים במקום עלים. היהודים המציאו קיר שלם שדוחפים לתוכו בקשות. המוסלמים מבקשים רק בתולות, הנוצרים הכי אוהבים להרגיש קדושה, אז כל יום קרוי על שמו של איזה שמוק שמת בעינויים. אבל הכי אני אוהבת דווקא את המכשפות הלבנות, ההן שרוקדות בלילות ירח, מעשנות מריחואנה ומזדיינות אחת עם השניה בשם כל מיני אלים שהן המציאו. אז אני מציצה. להשתתף אני לא יכולה. כל פעם שהשתתפתי בחגיגה יצא אסון. אז אני מציצה.
מר כהן: אבל...
אלוהים: אבל מה?
מר כהן: את נקבה, אז איך רצית להשתתף בחגיגה?
אלוהים: אתה מפקפק באמיתות דברי?
מר כהן: לא אלוהים, אני פשוט לא מבין. סלחי לי, יש לי רק תבונה של אדם לא של אלוה.
אלוהים: (פורצת בצחוק), תכף תבין. (היא נוקשת באצבעותיה. עשן מתמר ופתאום מר כהן יושב על כסאה והיא על כסאו).
מר כהן: הגוף שלי... מה קרה לגוף שלי? (מסתכל בזוועה על עצמו).
אלוהים: החלפתי לנו את הגופות.
מר כהן: (בקול נשי) אלוהים, אני... אני גבר, לא אישה. מה עשית?
אלוהים: אתה מה שמתחשק לי כשמתחשק לי.
ממר כהן: לא!...
אלוהים: אוי תירגע, מתחשק לי שתיראה כמו אישה. גם ככה רק נשים יודעות להקשיב.
מר כהן: אבל אני ואנה...
אלוהים: אתה ואנה תהיו יחד אם אחליט שלא משעמם לי בזכותך. זוכר? יש לנו עסקה, או שתצליח או שהיא תמות.
מר כהן: איך אני אמור להקשיב לך כשכולי מעורער?
אלוהים: קצת הומור, מר כהן.
מר כהן: (מתייפח) אני רוצה את הגוף שלי בחזרה.
אלוהים: תראה איזה כוסית אתה עכשיו... כל דוגמנית הייתה שמחה להתחלף אתך.
מר כהן: לא, אני רוצה להיות אני. הגבר הסטנדרטי שהייתי תמיד, עם הגירוד בביצים והשיער בחזה. אני רוצה לשחק כדורגל עם החבר'ה ולשתות אחר כך בירות. אני לא רוצה להיות אישה.
אלוהים: (נאנחת) טוב, כנראה שבאמת לא תוכל להקשיב כשאתה עסוק בלהתמוטט לי. (נוקשת באצבעותיה, עשן, ושוב היא בגופה והוא בגופו).
מר כהן: תודה, תודה לאל... (בודק את גופו, מעביר עליו את ידיו).
אלוהים: נרגעת? שתה קצת מים.
מר כהן: לא עושים דבר כזה לבן אדם בלי שהוא ירצה בזה ובלי הכנה פסיכולוגית.
אלוהים: אתם כל כך קטנים, כל כך קשה לכם להסתגל למציאות שונה.
מר כהן: אני רק אדם, אלוהים, אבל כתוב שנבראתי בצלמך.
אלוהים: (משמיעה קול של נפיחה לביטול).
מר כהן: מה, זה לא נכון?
אלוהים: בני האדם, איזו אכזבה...
מר כהן: למה? מה עשינו?
אלוהים: כמה תקוות תליתי בכם... כשהגעתי לחלק של להמציא אתכם, חשבתי על יצורים אינטיליגנטים שיאכלסו, ייפתחו, יצורים שירתקו אותי. ניסיתי ליצור אתכם גאים, חזקים, עצמאיים, והיה לי ברור שתעריצו אותי. אבל בני האדם התחילו לסגוד לצלמים, אלילים, בובות מכוסות שעווה. לאן שהסתכלתי, ראיתי עבודה זרה. ומה כבר ביקשתי? קצת כבוד?
אז הבאתי עליכם את המבול, ועוד כמה אסונות... הצלתי מתוכם כמה אנשים, והתחלתי לבסס לי עדת מאמינים. (אלוהים מתחילה לצחוק בקול)
כמה קטעים שהרצנו אני והמלאכים במהלך התקופה ההיא. זוכר את אברהם החירש, ששמע רק את מה שהתחשק לו? כמעט רצח לי את יצחק, רק בגלל שהוא לא שמע את מה שאמרתי לו. היום היו מאשפזים אותו בבית חולים סיעודי וסוגרים עניין, אבל אז הוא היה ההבטחה הגדולה - "אבי האומה".
(צוחקת) ושרה... הזקנה הבלה ההיא. הייתי חייבת להכריח את המלאך לעשות לה את יצחק. נאלצתי להבטיח לו קידום משמעותי כי הוא פשוט לא היה מוכן להשפלה הזו. קפצתי קצת בין הזמנים ותלשתי לו את עמוד האמצע מפלייבוי, הבחור עשה את מה שנדרש, אני הפעלתי קצת קסמים ברחם המיובש ההוא. ולאברהם, שלא עשה את זה כבר 40 שנה, דחפתי תחליף ויאגרה כדי שיחשוב שהילד שלו. היו זמנים, היסטוריה עתיקה.
והעיקר שכולם יצאו מרוצים, חוץ מהמלאך ההוא, שהשתכר אחר כך במשך שבוע בפאבים של אירלנד. היה כל כך מבואס שהייתי חייבת להרשות לו.
מר כהן: נשמעת תקופה סוערת...
אלוהים: הכל היה מצחיק בתקופה ההיא. תחילת התפתחות האדם, חוקים שנוצרו, נסים שחוללתי... הרגשתי צעירה באלף שנים לפחות כשהימרתי על יעקב בזירה מול המלאך שלי. שור הבר היה הבחור ההוא, ידע לענות בתרגיל משלו על כל תרגיל של המלאך שלי, וניצח בכבוד. טוב, הבטחתי להם יופי של בונוסים בתמורה לניצחון. לאחד הבטחתי שיהפוך למלאך שרת, ולשני שיקום מזרעו עם שלם. מכות רצח הם הלכו, ואני ישבתי לי על הזירה ועודדתי...
מר כהן: אלוהים, את התנ"ך למדתי מכיתה ב'. אולי כדאי שנדבר על מה שקורה לך כיום ולא על מה שקרה לפני ארבעת אלפים שנה?
אלוהים: ארבעת אלפים שנה זה נצח בשבילך אבל לא יותר מעפעוף בשבילי.
מר כהן: אהבת פעם?
אלוהים: מה?
מר כהן: אהבת פעם? אישה? גבר? ילד?
אלוהים: (מתכנסת לתוך עצמה) אני לא אלוהים של אהבה.
מר כהן: אני לא אוכל את הסיפור הזה.
אלוהים: אהבה שווה כאב. אני אלוהים, אני מתקיימת לנצח. אף אחד מלבדי לא מתקיים לנצח.
מר כהן: את אלוהים, את יכולה לגרום לכך שמי שאת אוהבת יתקיים לנצח.
אלוהים: ניסיתי, אבל היא ביקשה למות בסופו של דבר. לא יכלה להתמודד עם הנצח. היא הייתה רק אישה.
מר כהן: היא?
אלוהים: היא הייתה בדואית. אישה פשוטה, שלא ביקשה ממני דבר. ראיתי אותה במקרה. לא הבנתי מה קרה לי, לא הבנתי למה עצרתי את תנועתי למשך שבועות רק כדי להביט בה.
היו לה עיניים אפורות שצחקו כשהיא הודתה לי על האוכל שעולה על שולחנה. היה לה חיוך שגרם לי לרעוד. הקול שלה ליטף לי את העור. הרעלה שלה לא הסתירה מפני את תווי פניה. הגוף שלה היה גמיש ופראי, והעור שמתחת לגלבייה רך.
בלילות הייתי מתגנבת לחלומה, מלטפת אותה, משוחחת. היא הייתה מתעוררת עם תחושת כמיהה עזה וחיוך. ואז אביה החליט שהגיע זמנה להינשא.
עולמה חרב עליה. היא הייתה מאוהבת בי, בלי לדעת מי אני. היא לא יכלה לסבול את המחשבה להינשא לגבר. באתי אל אוהלה לילה לפני החתונה. הופעתי לעיניה כפי שאני נראית לך, רק לבושה גלבייה שחורה. סיפרתי לה מי אני, וביקשתי שתצטרף אליי. לא היו לה ספקות. אלוהים מאוהבת בה, והיא השתוקקה לשרתני.
הענקתי לה חיי נצח, הענקתי לה את היכולת להיות כפי שהיא היכן ומתי שמתחשק לה, ובמשך מאות שנים חיינו יחד, חולקות את השליטה ביקום מתוך אהבה.
הייתי מאושרת. (אלוהים השתתקה).
מר כהן: ומה קרה אז?
אלוהים: אביה, אמה, אחיותיה, כל מי שהיא הכירה נפטר, והיא נותרה צעירה ויפה לצדי.
מר כהן: ו?...
אלוהים: בבסיסה היא נותרה אנושית. הראיתי לה את כל נפלאות העולם שלי, היא חוותה, למדה, אבל אותו חלל שכרסם בי לפני שהיא נכנסה לחיי, התחיל לכרסם גם בה.
מר כהן: אני לא מבין אלוהים.
אלוהים: אני קיימת, תמיד הייתי, אני עבר הווה ועתיד. היא ידעה מי היו הוריה, היא הייתה אמורה ללדת, ליצור המשכיות, למות מוקפת בנכדים.
מר כהן: אבל לאהוב אותך זו משימה גדולה מכל המשימות האחרות.
אלוהים: כן, אבל בשלב כלשהו היא הרגישה שהיא כבר לא מממשת את עצמה. היא יכלה להתפתח לכל כיוון, אבל הכל הפך להיות קל מדי. הכל חזר על עצמו. היא התחילה להשתעמם. אתה מבין? (צעקה אלוהים), היא התחילה להשתעמם מלחיות איתי.
מר כהן: (מהנהן) חייתן בבועה.
אלוהים: היה לנו הכול, אבל היינו בודדות מדי. יכולנו לחלוק זו עם זו, אבל בשלב מסוים זה כבר לא מספיק. את רוצה לחלוק עם עוד אנשים, לשמוע אותם מתלהבים, צוחקים, מתווכחים.
מר כהן: ולמה לא יכולתן לרדת לאדמה ולקשור חברויות?
אלוהים: בתור מי? אלוהים וזוגתה? אני יודעת את עתידו של כל אחד, אני יודעת מי ימות מתי, מי יכאב... אנשים מתפללים אליי תמיד ברגעי מצוקה, אפילו האפיקורסים האדוקים ביותר מתפללים כשקשה להם. יכולנו לשבת עם חברים שלא יודעים מי אנחנו, ולהקשיב לצרות שלהם? זו חברות שמבוססת על צביעות. לא, נעימה לא יכלה לבסס חברות על צביעות ושקר.
מר כהן: נעימה קראו לה?
אלוהים: נעימה שלי.
מר כהן: ומה קרה?
אלוהים: לאחר חמש מאות שנות אושר, ועוד שלוש מאות שנות התחבטות, היא ביקשה שאניח לה למות. היא רצתה לנוח, לישון ולא לקום עוד.
באותו הלילה, שכבנו בפעם האחרונה. ליטפתי אותה, הבטתי אל העיניים האפורות שידעתי שלעולם לא יביטו בי עוד. נישקתי את השפתיים המלאות, אחזתי בה כאהובה, כילדה האוחזת את אמה. אהבתי אותה בפעם האחרונה וידעתי שלמחרת בבוקר, אעניק לה את מבוקשה, ואניח לה להשתחרר מהחיים בעודה ישנה.
חיבקתי אותה כל אותו הלילה, ואז הרדמתי אותה. נשמתי אתה את נשימותיה האחרונות, הרחתי את עורה, חיממתי את גופי מולה, והנחתי לה למות.
קברתי אותה במערה בלב המדבר, באותו נווה מדבר בו נפגשנו. ואז...
מר כהן: מה אז?
אלוהים: אז התפרץ היגון. אז התפרצה השנאה שלי למי שאני, להכרח שלי להישאר ולא ללכת אתה. הארץ סבלה. הזעקה שלי הרעידה את האדמה, יצרה גלי ענק. השנאה שלי יצרה מחלות שהרגו בקר ואדם.
בני האדם לא הבינו מדוע אני זועמת כל כך. הם התפללו יומם ולילה, אבל הכאב היה עצום מדי, לא יכולתי לראות אותם. הם לא ראו אותי.
הם הבינו שאלוהים זועם, אבל הם לא טרחו לשאול למה. והדבר רק העצים את שנאתי וכעסי. רציתי להשמיד אותם, להשמיד הכל, לא לעמוד עוד בסיטואציה האיומה הזו של האובדן.
מר כהן: לאהוב זה גם להסתכן בכאב ובאובדן אבל בלי האהבה אנחנו ריקים.
אלוהים: הבט עלי, אני ריקה.
מר כהן: אבל הנשמה שלה... היא לא עלתה לגן עדן? והרי את שולטת גם עליו.
אלוהים: גן עדן והגהנום הם אגדות שהמציאו בני האדם. מעולם לא הבטחתי לכם מקומות כאלה.
מר כהן: אז מה קורה לנו כשאנחנו מתים?
אלוהים: כשאמות אוכל לספר לך. אין לי מושג. מבחינתי כשיצור חי מת, הוא פשוט מפסיק להתקיים.
מר כהן: והנשמה?
אלוהים: הנשמה חיה במי שחי, ומתה כשהחי הופך למת.
מר כהן: אז אם אנה תמות לפניי, לא אפגש אתה כשאמות גם אני?
אלוהים: צר לי.
מר כהן: (יושב ובוהה בחלל) אני צריך כמה דקות כדי לקלוט את זה.
אלוהים: זה בסדר, קח את הזמן שלך.
מר כהן: (לוגם מכוס המים, ומפנה את מבטו אל אנה שישנה בערסל) מה יגרום לך לשמור לי אותה בחיים?
אלוהים: אני עוד לא יודעת למה אני צריכה להתערב במהלך הגורל בשבילך.
מר כהן: והעסקה שלנו?...
אלוהים: גם אם אנה תבריא, מחר היא עלולה להידרס, לחטוף התקף לב, או שהיא עלולה פשוט להחליט לעזוב אותך.
מר כהן: זה סיכון שאני אקח.
אלוהים: אבל המחלה שלה היא חלק מהסיכון המדובר.
מר כהן: תסתכלי עליה דרך העיניים שלי לרגע. ההגיון שלך גלובלי, הכאב שלי אפסי בעינייך, אבל האהבה שלי אליה היא הדבר המשמעותי ביותר בחיי. לא היית עושה כל שביכולתך כדי לשמור על נעימה שלך אתך?
אלוהים: עשיתי, אבל ידעתי להניח לה ללכת. כשאוהבים מניחים לאהוב ללכת, ולא רותמים אותו בכוח לחיים בשם האגואיזם האישי.
מר כהן: כמה צדקני מצדך. כשאוהבים נלחמים על מי שאוהבים.
אלוהים: לא יכולתי להחזיק אותה בכוח.
מר כהן: טוב זו הבעיה שלך, אני מדבר כאן על להציל את אנה שלי.
אלוהים: למה שאציל אותה?
מר כהן: כי את יכולה?...
אלוהים: אני יכולה אבל לא ממש חושבת שאני צריכה להתערב כאן. אתה אוהב אותה, תן לה ללכת במקום שתסבול. אני בטוחה שהיא תשמח למות כשאתה אוחז בידה ונפרד ממנה בכבוד.
מר כהן: את יצרת את האנושות, אבל את לא יכולה להבין את הרגשות האנושיים.
אלוהים: אתה טוען שאני מוגבלת?
מר כהן: האלוהות שלך גוזרת עלייך ריחוק רגשי שהופך אותך לרובוט שמסתכל משועשע בטרגדיות האנושיות. את תסתכלי על רכבת שירדה מהפסים כעל רגע הרפתקני, תתייחסי לשורדים, אבל מה עם המתים? מה על משפחותיהם? הכאב? הנכים?
אלוהים: אל תנסה לגרום לי להזדהות עם הכאב האנושי. נוצרתם כדי לשעשע אותי.
מר כהן: לשעשע אותך? זה היה אולי בהתחלה, אבל היום אנחנו קיימים, אנחנו תבוניים, אנחנו מרגישים. ואם את חושבת שאנחנו רק צעצוע אז את סוטה, את פריק פסיכולוגי, את זקוקה לאשפוז פסיכיאטרי. את יצור אנטי סוציאלי שמזיק לסביבתו.
אלוהים: (פורצת בצחוק) אני יצרתי את הסביבה, ויש לי את הזכות להשמיד אותה.
מר כהן: מלחמות עבורך הן אפיזודה חולפת, מה הם 2 הרוגים או 20,000 למי שראתה כבר במותם של מיליונים?
אלוהים: יפה, אתה תופס את המלכוד.
מר כהן: אבל זו הבחירה שלך, לשמור על הריחוק הזה, להביט על מותם של היצורים החיים כעל אפיזודה, או להיות שם כדי לנסות לשמר ולהגן עליהם.
אלוהים: אבל סופם של כל החיים הוא המוות. אתה הרי יודע שאי אפשר אחרת.
מר כהן: אבל איפה האמפתיה?
אלוהים: אתה רואה את זה רק מהזווית של האנושות. אני בראתי את האיילות, הדגים, הג'וקים שהרגת בימי חייך, כולם ברואיי. אתה באמת מצפה ממני שאתעסק כל היום עם מי שמתו? (מגחכת) נסחפת קצת.
מר כהן: אני לא מצפה ממך לכלום, את אלוהים ואני רק אדם, אבל חלק מהשעמום שלך נובע מהריחוק הרגשי הזה. אף אחד ושום דבר לא באמת חשוב לך.
אלוהים: אתה מתחיל לשעמם אותי.
מר כהן: את בורחת מתשובות אמיתיות.
אלוהים: הישמר מר כהן, של נעליך ושתוק קצת. (מר כהן משתתק). אתה יודע מה, אשחק אתך את המשחק. בוא נשאל את פי הנערה. (פונה לכיוונה של אנה) התעוררי ובואי אלינו. (אנה מתעוררת, כסא נוסף מופיע לצדו של מר כהן, ואנה ישובה בו).
אלוהים: שלום לך אנה.
אנה: בני, מה קורה כאן? מי זו? איפה בית החולים?
מר כהן: אנה אהובתי, את ערה (מזנק אליה, מחבק אותה בזרועותיו).
אלוהים: מזמוזים אחר כך מר כהן.
אנה: (מביטה בה בפליאה) מי את?
אלוהים: אלוהים.
אנה: חחחח בטח.
מר כהן: (אוחז בידה של אנה) אנה אהובתי, זו אלוהים.
אנה: תפסיקו, אני חולה מדי בשביל השטויות האלה.
אלוהים: גם את צריכה אותות ומופתים כדי שתאמיני?
אנה: אני מתה או שהתחרפנתם?
מר כהן: אנה, שקט אהובתי. את לא מתה, וזו באמת אלוהים.
אלוהים: (מביטה על כסאה של אנה שמתחיל להתרומם באוויר) זה מספיק לך בתור הוכחה?
אנה: בני... (צורחת ונאחזת בכסא).
מר כהן: אלוהים בבקשה, היא חולה, תורידי אותה.
אלוהים: שקט שיהיה כאן (מרעימה בקול שמהדהד. דממה).
אלוהים: צירפתי אותך לשיחה חשובה אנה, ואני מצפה שתשתתפי בה (הכסא מורד).
אנה: (מביטה מפוחדת במר כהן ובאלוהים) את אלוהים? ומה את רוצה מאתנו?
אלוהים: מר כהן התפלל וביקש שאחוס על חייך, ומשם התפתחה לה שיחה שהפכה למשעממת משהו.
אנה: שיחה בין בני לאלוהים?
אלוהים: נו טוב, לפני 50 דורות בערך, אחד מאבותיו שירת לפני בבית המקדש כשוחט. אז כששמעתי אותו באתי.
מר כהן: שאלתי את עצמי מדוע נענית לקראתי.
אלוהים: אז עכשיו אתה יודע.
אנה: ובמה אני יכולה להוסיף לשיחה?
אלוהים: שעשעי אותי אנה. אם אעניק לך את חייך, אם ארפא אותך מהסרטן, האם תעדיפי לחיות לצדו של מר כהן היושב אתנו כאן, או לצדה של אלוהים? תעזרי לי להשתחרר מהשעמום המתיש שאני חיה בו?
מר כהן: מה? (מזנק מכיסאו)
אנה: מה? (אוחזת בכיסאה בחוזקה)
מר כהן: אבל לא דיברנו על זה.
אלוהים: (באדישות) עני לי אנה. (אנה יושבת דמומה)
אנה: אני אישה מאמינה, קתולית, אבל מעולם לא חשבתי להיות נזירה.
אלוהים: אני לא מדברת על חיי נזירות, אני מדברת על חיי עינוגים לצד אלוהייך.
אנה: ולמה שתרצי בי?
אלוהים: בגלל השעמום, בגלל הלבד.
אנה: אבל בני אוהב אותי ואני אוהבת אותו.
אלוהים: ואת לא אוהבת את אלוהייך?
אנה: מעולם לא ביקשת אהבה. דרשת ציות, כבוד, אבל לא אהבה.
אלוהים: ואם הבחירה תהיה למות או לחיות לצדי?
מר כהן: זה לא הוגן.
אלוהים: (מחייכת) מה אתה אומר בני, תתפלל למענה גם אם תדע שהיא תחיה, אבל לא לצדך?
מר כהן: אבל זו אשתי...
אלוהים: זה לא עונה לשאלתי. (בני הזוג מסתכלים זה על זו במבוכה ובחוסר אונים).
מר כהן: אני רוצה שהיא תחיה בכל מקרה, אבל אני רוצה אותה איתי.
אנה: אני לא רוצה לחיות אתך אלוהים. אני מצטערת.
אלוהים: יש לך מושג למה את מסרבת? אני אגרום לך לראות ביום אחד יותר משתראי בכל חייך לצדו. תחווי ביום יותר משתחווי אי פעם.
אנה: תסלחו לי, אבל זה נשמע לי קצת מטורף.
מר כהן: אלוהים, מה את עושה?
אלוהים: נוגעת מר כהן, ומניחה לדברים לגעת בי.
מר כהן: אבל למה דווקא אשתי?
אלוהים: למה לא?
מר כהן: אסרת עלינו לרצות נשים נשואות.
אלוהים: עליכם בני האדם, לא עלי. אני אלוהים.
אנה: תירגעו שניכם, מה קורה לכם? אלוהים, עם כל הכבוד, אני לא איזה צעצוע שקיים כדי להפיג לך את השעמום.
אלוהים: את יכולה לבחור להיות צעצוע או למות.
אנה: מה? אבל למה? מה עשיתי לך?
אלוהים: נקרית בדרכי.
אנה: הרי אני לא אוהב אותך. את יכולה לכפות עלי חיים לצדך, אבל לעולם לא כזוגתך.
אלוהים: (באדישות) לעולם לא הוא מושג יחסי כשאת מתקיימת מיליוני שנים. (בני הזוג יושבים דוממים).
אנה: אני רוצה לחיות כאישה נורמלית, ללדת את ילדיו של בעלי, לאהוב אותו ואותם, לשלוח אותם לבית הספר ולעבודה, לעבוד בעצמי, להתפתח, ללמוד.
אלוהים:: אני יכולה לסדר לך היריון בנקישת אצבע.
אנה: היריון אתו וממנו, לא אתך ולא ממך.
אלוהים: את מסרבת להיות אמו של בן האלוהים?
אנה: למה? איזה טוב יצא ליתר האמהות שבחרת לך ולבנים שיצרת? רק אומללות חיכתה להם ומוות בייסורים. ואם כל כך קל לך ליצור היריון, צרי לך בן מושלם או בת מושלמת מכלום. זה לא צריך להיות מסובך מדי למי שיצרה את היקום הזה.
אלוהים: שניכם מעיזים להתווכח איתי כאילו הייתי החברה שלכם מבית הספר.
אנה: אבל היית החברה שלי, החבר שלי מאז שהייתי תינוקת. דיברתי אתך, כתבתי לך, התפללתי אלייך, אבל לא לאלוהים הזה פיללתי.
מר כהן: אנה אהובתי, אנא הישמרי בלשונך מולה.
אלוהים: בואי ונבדוק עד כמה את באמת מוחלטת בדברייך. (אלוהים נוקשת באצבעותיה, ואנה נופלת לרצפה זועקת מכאבים).
מר כהן: אנה... (יורד על ברכיו לידה), מה עשית לה?
אלוהים: שום דבר מיוחד, אני רק מזכירה לה, כמה זה כואב להיות חולה בסרטן.
אנה: אההההה
אלוהים: תקשיבי לי אנה, את גוססת. נותרו לך שעות ספורות של חיים. אבל אני יכולה לקחת ממך את המחלה, למנוע את מותך הבלתי נמנע. את רק צריכה לבקש שאעשה את זה, ובתמורה תחיי לצדי?
אנה: אההההההההה (מתמוטטת בבכי)
אלוהים: אני אחכה. (מושכת מקטרת מהאוויר, מדליקה אותה ומסתכלת על בני הזוג)
מר כהן: אלוהים, אנא אלוהים, (צועק) תפסיקי את הכאבים האלה.
אלוהים: הדרך להפסיק את הכאבים בידיה.
אנה: אההההההההההה (מתפתלת מכאבים)
מר כהן: אלוהים, אני מתחנן, הפסיקי את זה.
אלוהים: אבל אני לא עשיתי כלום. זו בסך הכל תזכורת קטנה למה זה להיות אנושית.
אנה: אהההההההה (צורחת)
מר כהן: די, אני לא יכול לשמוע את הכאב הזה, קחי לך אותה רק הפסיקי את הכאב שלה.
אלוהים: (באדישות) הבחירה לא בידיך, היא שלה.
אנה: אלו.. הי...ם
אלוהים: אני מקשיבה לך אנה.
אנה: ב... בקשה... כואב...
אלוהים: האם את מבקשת שאסיים את מחלתך אנה?
אנה: כןןן
אלוהים: גם אם זה אומר לחיות לצדי?
אנה: אהההההההה, כןן.
אלוהים: טוב (דממה. אנה נופלת על הרצפה מתנשפת בכבדות. מר כהן מחבק אותה ומרים אותה בחזרה לכיסא, אלוהים מניחה את המקטרת).
מר כהן: אנה, אנה, את בסדר?
אלוהים: (בקול קר) הסר את ידיך מהאישה שלי. (ידיו של מר כהן ניתזות מגופה של אנה והוא מביט באלוהים במבט לא מאמין).
מר כהן: את באמת תיקחי אותה ממני?
אלוהים: אני לא לוקחת, היא בחרה.
מר כהן: היא לא בחרה כלום מרצונה.
אלוהים: לפעמים אנחנו בוחרים ממקום של כאב וחוסר אונים, אבל הבחירה הייתה בחירה חופשית. היא יכלה לבחור למות ולא לחיות איתי.
מר כהן: את לא אלוהים, את השטן.
אלוהים: (פורצת בצחוק) אני הכל. אני האהבה והשנאה, הטוב והרע, התשוקה וכיבושה, אני החלום המתוק ביותר שלך והסיוט הנורא ביותר.
מר כהן: את לא האהבה, אין לך מושג מה היא אהבה.
אלוהים: אהבה היא לבחור בבדידות כדי ולשחרר את אהובתך, אם זה רצונה.
מר כהן: את גוזלת, את גנבת ממני את אשתי.
אלוהים: המוות היה גוזל את חייה.
אנה: (קמה ממקומה וניגשת למר כהן, מלטפת את פניו) הביטי (היא אומרת לאלוהים) אני נוגעת בו כפי שלעולם לא אוכל לגעת בך.
אלוהים: או את תגעי, ואני אגע.
אנה: אסור לגעת באלוהים.
אלוהים: אני קובעת את החוקים, ואני משנה אותם כרצוני.
מר כהן: תכף תגידי לי שעשית סקס...
אלוהים: ומה אתה חושב שעשיתי עם נעימה? מקרמה?
מר כהן: את לסבית?
אלוהים: (צוחקת) אני ההתגשמות של הכל. אני אישה או גבר, או קוקסינל. התנסתי במין אוראלי, בנאלי, וגינאלי, אנאלי, ועשיתי זאת כמעניקה וכמקבלת. אין חוויה מינית שלא התנסתי בה. עשיתי סשנים סאדו-מזוכיסטים, עשיתי סקס עם זקנות, צעירות, גברים, נשים, אפילו בזואופיליה התנסתי.
מר כהן: תכף אני מקיא.
אלוהים: תרגיש חופשי, מקסימום המלאכית תנקה.
מר כהן: אבל למה התנסית בכל אלו?
אלוהים: כדי לחוות ומתוך אהבה. אתה מבין, יצרתי את העולם, אבל אתם, בני האדם, יצרתם את החוויות.
אנה: (נעמדת עצבנית מולם) אתם מוכנים להפסיק עם הקשקושים שלכם?
אלוהים: משהו מטריד אותך?
אנה: אם משהו מטריד אותי? כל הסיטואציה המטורפת הזו מטרידה אותי. גססתי לי בשקט, היה לי ברור שאני בדרך למות. כאב לי, אבל במידה נסבלת בזכות המורפיום. ידעתי שבעלי לידי כדי שאמות לצדו. הייתי מוכנה למות, את מבינה את זה? ואז פתאום את באה עם ההוקוס פוקוס שלך, ופתאום אני כאן, באמצע חורשה, ואת מחזירה לי את כל כאבי המחלה, ורגע אחרי אני מה? אשתך? זוגתך? הצעצוע החדש שלך? מי בכלל ביקש שתערבי? מי הרשה לך להעמיד אותי בפני הבחירה האיומה הזו בינך לבין מוות בכאבים האיומים ההם?
אלוהים: את חושבת שלאיוב היה יותר קל?
אנה: אני לא איוב.
אלוהים: את לא קולטת, את כל מה שאני רוצה שתהיי. את תהיי כבשה שתעלה על מזבח אם אחליט, את תהיי אילמת, את תהיי זבוב על הקיר אם אחליט להפוך אותך לזבוב.
אנה: אבל למה? ולמה אני? מה עשיתי לך? לא חטאתי חטאים איומים כל כך שמחייבים ענישה כזו.
אלוהים: ומי אמר שאני מענישה אותך?
אנה: אבל מה שאת עושה לי זה עונש נוראי, זה חוסר צדק מוחלט.
אלוהים: למה קורה מה שקורה? את מחפשת סיבה, משמעות לחיים, אבל אין. הדברים קורים כי הם קורים, ואני בחרתי שתעברי את מה שאת עוברת כי אני יכולה לבחור בזה.
אנה: את מדברת כמו תינוק מגודל שגילה שהוא יכול לפרק את השעון.
אלוהים: ואני יכולה לפרק אותך או לבנות אותך.
אנה: אלוהים אני... (אנה פורצת בבכי), די, תפסיקי את הטירוף הזה.
מר כהן: אלוהים, את לא חייבת לעשות את זה.
אלוהים: לא אני לא חייבת.
אנה: בבקשה, אני מתחננת, אל תעשי לי את זה.
אלוהים: אנה, אני יכולה לדאוג שתשכחי את כל חייך עד היום. את לא תזכרי את בני. לא יכאב לך.
אנה: אבל אני רוצה לזכור. השנים שלי אתו היו המאושרות בחיי.
מר כהן: אלוהים, אני מתחנן (יורד על ברכיו), מה אני צריך לעשות כדי שתחזירי לי את אשתי? תגידי לי, אעשה הכל.
אלוהים: הזהר מר כהן, אתה מעמיד את עצמך במבחנים שלא תוכל לעמוד בהם.
מר כהן: אני אעשה, רק החזירי לי אותה.
אלוהים: תעשה הכל? (פורצת בצחוק), בוא נראה, אתה תאכל קערת ג'וקים חיים כדי לשמור עליה? תלחם באריות בקולוסאום בשבילה? המממ, אולי תצעד יחף את הסהרה?
אנה: (מוחה את דמעותיה) זה מפלצתי, את דורשת דברים בלתי אפשריים.
אלוהים: אבל אנה יקירתי, דברים כאלה נעשו על ידי גיבורים במהלך ההיסטוריה, ובדרך כלל הם נעשו בשם האהבה.
מר כהן: אבל אני לא גיבור, אני רק גבר ישראלי ממוצע.
אלוהים: לא אמרת לי שתעשה הכל כדי להחזיר אותה? תראה כמה מהר ה"הכל" שלך הצטמצם ל"גבר ישראלי ממוצע". (אנה ומר כהן משתתקים וקוברים את מבטם ברצפה).
מר כהן: גם את נעימה אילצת לבוא אתך בכוח?
אלוהים: (ברק פוגע ברצפה בין רגליו של מר כהן) היזהר בדבריך חרק קטן.
מר כהן: אני יודע שאני רק חרק בעינייך, חרק שאת יכולה למחוץ בכף רגלך, ושלא תקדישי לזה שניה של מחשבה או חרטה. אבל אני בן אדם. יצרת אותנו בעבר. הייתה לנו משמעות עבורך מעבר לסיפוק הסקרנות, מעבר למענה לשעמום שסבלת ממנו. למה יצרת אותנו? אני דורש לדעת.
אלוהים: אתה לא בעמדה לדרוש כלום.
מר כהן: אני לא מאמין שתמיד היית כזו. מה הפך אותך למרירה כל כך? מה גורם לך לשנוא אותנו? הרי לא עשינו לך שום דבר רע.
אלוהים: ומי אתה שתמדוד את הרע שעשיתם לי?
מר כהן: מה עשינו? תסבירי לי.
אלוהים: יצרתי אתכם בצלמי ובדמותי (אלוהים קמה בזעף ממקומה ומתהלכת מצד אל צד), השקעתי ביצירתכם אלפי שנות מחשבה. הענקתי לכם את היכולת לחשוב, להרגיש, לשאול. לימדתי אתכם שכמסתיימות השאלות מגיעה התבונה את קיצה. הענקתי לכם תובנה אלוהית כמעט, סקרנות, נתתי לכם את האהבה, הפחד, היצר. הענקתי לכם סיבות לקיום מרתק, ומה עשיתם בכל המתנות שנתתי?
שעבדתם את היצר, הרגתם, פגעתם, אנסתם, דיכאתם מחצית מהאנושות, ביזתם אותי בתפילות העלובות שלכם. הפכתם אותי, האלוהים, היוצר התבוני הגדול ביותר שהתקיים אי פעם לאליל מכוסה פרוכת.
יצרתם מעמד של כוהנים שכל תפקידם להיות טפילים של החברה, והם עושים את זה בשם האמונה בי... אתם בזויים כי ביזיתם אתכם, את יצירתי הגדולה מכולן. הרסתם את העולם שהענקתי לכם במלחמות, בכיבוש, בזוהמה, בטפילות, ברדיפה אחר ממון. רדיפה אחר הכסף, זה כל מה שנשאר מיצירתי המהוללת.
מר כהן: אני ואנה לא עשינו את כל הדברים הללו.
אלוהים: אתה כרעת בתפילה מחורבנת ובהצעות שוחד. אתה אשם כמו כולם.
מר כהן: אבל ככה חינכו אותי. (צועק) לימדו אותי שאם אתפלל, שאם אאמין מספיק תעזרי לי.
אלוהים: אל תתרץ הכל בחינוך. הענקתי לכל אחד מכם את היכולת לבחור, לחשוב בצורה בהירה וחופשית.
מר כהן: אבל דרשת שיעבדו אותך. הרי בתנ"ך דרשת את זה בכל מילה שכתובה שם.
אלוהים: לעבוד אותי זה להיות חופשיים. זה לזקוף קומה, זה לחיות אמת.
מר כהן: לא אמרת את זה בשום מקום, ואם אמרת, אני לא זוכר. אני לא מכיר את התנ"ך עד כדי כך טוב.
אלוהים: שלחתי אליכם שליחים. ישו היה גבר מלא חיים, שאהב, שזיין, שנלחם על האמת והרגתם אותו. מוחמד דרש שוויון בשמי, צדק מוחלט, חיללתם את דבריו והפכתם אותם לג'יהאד, שמורכב משהידים שמצפים ל-72 בתולות.
אנה: אז בואי תשלחי אותנו בחזרה אל בני האדם, ונסביר להם בשמך.
אלוהים: (מתיישבת עייפה על כסאה) מאוחר מדי אנה. אף אחד כבר לא יקשיב לכם.
אנה: אני אדבר עם האפיפיור, אסע עד רומא אם צריך.
אלוהים: (מחייכת) ומה תגידי לו? שאלוהים סיפרה לך שהיא הזדיינה עם כל מה שזז? פשוט מאוחר מדי. כל דבר שאעשה יגרור מלחמות עולם והשמד. להפוך את העולם של היום לעולם מאמין זה להרוס אותו. דווקא אלה שהשתחררו מכבלי האמונה יוצרים היום אנושות ראויה.
אנה: אבל את יכולה לצייד אותנו בנסים.
אלוהים: נסים? מה הטעם אנה? כל כך הרבה פעמים ניסיתי להסביר לבני האדם את כוונתי, ובכל פעם האנושות אילצה אותי להשמיד אותה מחדש. אתם לא מקשיבים, אתם לא לומדים. אתם חושבים שאתם רוצים לחיות חופשיים אבל אתם כבולים בכבליהן של הדת והמוסריות הצדקנית המחליאה שהיא כופה עליכם.
מר כהן: אלוהים, מה תרצי שנעשה למענך? מה את באמת רוצה? אני לא מאמין להצגה שעשית קודם בקשר לאנה. את כל כך מתוסכלת, לא תפתרי את התסכול הזה בחוסר צדק משווע כל כך.
אלוהים: (לא עונה, מביטה על אנה מהורהרת, מעיפה מבט על המלאכית שעומדת לאורך כל השיחה לצד ערסלה המיותם של אנה) בואי הנה מלאכית שלי.
מלאכית: אלה שלי.
אלוהים: תכירו, המלאכית הצמודה שלי, יעל.
מר כהן: יעל?
אלוהים: אשת חבר הקייני לשעבר.
אנה: ואוו, היא מלאכית? נעים מאוד (מושיטה את ידה למלאכית, שלוחצת אותה בחום).
מר כהן: את היעל ש...? (מדגים תקיעת יתד בידו).
יעל: (מצחקקת) אני ולא אחרת, אבל כבר שכחתי מהאפיזודה ההיא, זה היה כל כך מזמן.
אלוהים: היא הלכה עם האמת שלה ועד הסוף, החלטתי שהיא ראויה לשמיים כשגירשו אותה משבטה.
יעל: טוב גם הייתי כוסיה לא קטנה יחסית לתקופה ההיא (קורצת לאלוהים).
אלוהים: יקירתי, תעשי סיבוב וודאי שהכל בסדר למטה. (יעל נעלמת).
מר כהן: למטה? אנחנו לא בכדור הארץ?
אלוהים: כן, כמובן שכן, זו צורת ביטוי, לא יותר. (משתרעת על הכסא שלה, מניחה את ידיה מאחורי ראשה). אנה.
אנה: כן אלוהים?
אלוהים: אחליט בעניינך מאוחר יותר.
אנה: כן אלוהים.
מר כהן: כבודה?...
אלוהים: כן מר כהן?
מר כהן: אני יכול לשאול שאלה?
אלוהים: שאל.
מר כהן: אני חייב לשאול את זה כיהודי וכישראלי. את אחראית לשואה?
אלוהים: (מתיישבת) לא, לא אני גרמתי להרס הזה.
מר כהן: לא את?
אלוהים: לא, זו הייתה עבודה שלכם.
מר כהן: אבל לא אמרת בעבר שאנחנו עם הבחירה שלך?
אלוהים: אמרתי, וקיימתי את הבטחתי. לא נכחדתם מעולם.
מר כהן: על מה את מדברת? ששה מיליון מתו אלוהים.
אלוהים: ששה מיליון הם לא כולם. את היהודי האחרון הייתי מצילה. אבל אל תאשים אותי בשואה. כל כמה מאות שנים אתם מנסים להכחיד את האנושות בדרך אחרת. אותו חוסר מנוחה שטבוע בי קיים גם בכם. הצורך לכבוש, לפרוץ גבולות. וכל כמה מאות שנים אתם יוצאים למלחמות שמזעזעות את היקום כולו. הנאצים היו יצירה אנושית, עבודה שלכם. לא הייתה לי יד במפלצת הזו.
מר כהן: אבל למה לא מנעת את זה?
אלוהים: אתה יכול לחשוב כרצונך. אתה יכול להאמין שלא מנעתי כי יש לי טווח הסתכלות שונה על האנושות, ואתה יכול לחשוב שהייתי אדישה, ואתה יכול לחשוב שחטאתם ונענשתם... אבל האמת היא, שלא הייתה לי שום סיבה להתערב.
אתה מבין, אני הרמתי ידיים לפני שנים. איבדתי את האמון בכם, ואני יושבת וצופה בקצב הבנייה וההרס שלכם, ולא מתערבת.
אנה: אבל אם את יכולה לעצור הרג כזה...
אלוהים: ברגע זה מתחוללות כ - 50 מלחמות בעולם שלכם. מיליונים נהרגים כל שנה ובדרך כלל זה נעשה בשם הדת או בשם הכסף. יש לי דברים חשובים יותר לעסוק בהם. יצא השבוע סרט חדש של אלמדובר שאני מתכוונת לראות.
אנה: אני לא מאמינה לחזות הצינית הזו.
אלוהים: אבל יקירתי, לא משנה לי במה את מאמינה. את מבינה, כדי לעצור את ההרג וההרס אני צריכה להתחיל במסע מייגע שכולל התגלות אלוהית שלי בפני נבחרים כאלה או אחרים, והיום ההתגלות חייבת להיעשות מול מסכי הטלביזיה. אני אצטרך להופיע בסי אן אן, אצל ג'יי לנו, לעבור חקירות בתוכנית 60 דקות ולשבת אצל קובי מידן, שינסה לנתח את המבנה האישיותי שלי ואז יערוך לי שאלון ספונטני. אם אנסה לשכנע באמצעות נסים, יעמידו מולי את אורי גלר הבלתי נלאה, יש כל כך הרבה מטיפים וכוהני דת, את רוצה שכולם יאבדו את הכנסתם? ומה את חושבת שאומר להם?
אנה: מה תאמרי?
אלוהים: אני אשב ואסביר, ואוכיח באותות ומופתים ובנסים מופלצים, למה האנושות חייבת להפסיק לסגוד לי. הוותיקן יפשוט את הרגל, כנסיות ייסגרו, ובשביל מה?
מר כהן: ואל תשכחי לשכור עו"ד טוב בשביל זכויות היוצרים שלך על התנ"ך.
אלוהים: אשכור אותך במידת הצורך, אבל אנה, בשביל מה אני צריכה את זה? כדי לעשות מה?
אנה: כדי לעצור את המלחמות, כדי להפסיק את זיהום הסביבה.
אלוהים: (פורצת בצחוק) את רוצה שאתגייס לירוקים?
אנה: את ההתגלמות של הירוקים.
אלוהים: שכחת אנה? אני אל נקם ושילם.
אנה: אבל...
אלוהים: איבדתי את העניין שהיה לי באנושות לפני אלף וחמש מאות שנים לערך. מוחמד היה הניסיון האחרון שלי לתקשר אתכם, וגם הוא התחרפן לי בדרך.
אנה: ומה מעניין אותך היום?
אלוהים: נדמה לי שמיציתי את מקורות העניין שלי.
אנה: אז בשביל מה את קיימת היום?
אלוהים: אני יכולה להכחיד הכל חוץ מאשר אותי.
מר כהן: ניסית?
אלוהים: כמובן שניסיתי.
אנה: ניסית להתאבד?
אלוהים: הבדידות האלוהית היא עניין קשה. כן אנה, ניסיתי להתאבד, אבל איך אפשר להתאבד כשהגוף שלך נוצר מתוך הוויה שאת בוחרת לעצמך? אז השמדתי את הגוף שהיה לי, זה לא השמיד אותי. אני באוויר, אני נמצאת בכל אטום, אני היש שבתוך האין. אני הקיום האין סופי, זו הקללה האמיתית בלהיות אלוהים.
אנה: (בלחש) איזה קיום נורא, אלוהים המסכנה.
אלוהים: אל תרחמי עליי יקירתי, יש גם הטבות. אני נכנסת להצגות הכי טובות בעיר בחינם.
מר כהן: (מכחכח בגרונו) יש עוד אלים?
אאלוהים: בזמנו יצרתי יצורים כאלה ואחרים והענקתי להם כוחות אלוהיים. אבל הם הקדישו את כל זמנם לתענוגות ולמלחמות. בסופו של דבר השמדתי גם אותם. הם שיעממו אותי בנהנתנות המתועבת שלהם. לא הייתה בהם שום יצירתיות.
אנה: האלים היווניים?
אלוהים: היווניים, הרומים, המצריים, האשורים, הבבלים, ההינדים, היו כל כך הרבה אלים ואלות, כולם נעלמו עם הזמן, רק אני נשארתי. הם הכי הצחיקו אותי כשהם ניסו כל פעם להילחם בי ולהשמיד אותי. זה רק זרז את השמדתם.
אנה: אז את...
אלוהים: אני הכוח המוחלט, אני קיימת, ואהיה קיימת לנצח.
מר כהן: ואת זקוקה לאמונה שלנו בך?
אלוהים: (מביטה בו בחיוך) זה מטומטם לסגוד לי, אבל זה מטומטם לא פחות לא להאמין בי. פגשתם אותי, קיבלתם את הזכות לראשונה בדורכם לשוחח עם אלוהים. הכרתם אותי מעט. לסגוד ליצור שהפכתי להיות, יהיה הדבר המטומטם ביותר שתוכלו לעשות.
מר כהן: טוב לא ציפיתי להיפגש עם אלוהים מרירה.
אלוהים: תכף אתנצל ששברתי לך את הלב.
מר כהן: את תשברי לי אותו אם תיקחי ממני את אנה.
אלוהים: (מעיפה מבט באנה) אל תדחק בי מר כהן. לכל דבר הזמן הנכון.
מר כהן: סליחה אלוהים. (שולחן עמוס פרות מופיע).
אלוהים: תתכבדו, אל תתביישו, לא אכלו לידי לפחות אלפיים שנה.
אנה: באמת חזר לי התיאבון (לוקחת לה חתיכת מלון, מר כהן לוקח אגס).
מר כהן: אז מה את עושה כל הזמן? את נודדת לך בין העולמות?
אלוהים: אני כל העולמות, ואתה לא מצליח לתפוס את זה.
מר כהן: לא ממש.
אלוהים: אני החלל, הכוכבים, השמשות, החורים השחורים, אני אבק הכוכבים, אני המטאורים, אני ההתגשמות של כל מה שחי ומת ביקום. אני רואה הכל בו זמנית, חווה מיליארדי שניות. אני אתכם ואני בעוד מיליוני מקומות בו זמנית.
מר כהן: איזו קקופוניה.
אלוהים: כך היה תמיד, אני רגילה.
אנה: ומתי את נחה?
אלוהים: אני לא. לא כולי, לעולם לא. ככל שידוע לי תמיד הייתי, ותמיד הייתי מודעת.
אנה: אבל מה יצר אותך?
אלוהים: אני לא יודעת אם נוצרתי או שתמיד התקיימתי.
אנה: אבל היש לא יכול להיווצר מהכלום. משהו או מישהו היה חייב ליצור אותך.
אלוהים: (מחייכת) מיליוני שנים חיפשתי, אבל לא מצאתי לי שום דמות אב או אם. פרוייד היה אומר שזה הגורם ל"אל נקם ושילם" שהייתי בתקופת התבגרותי.
אנה: את זוכרת מה הייתה המחשבה הראשונה שלך?
אלוהים: אותה המחשבה שמלווה אותי מאז, "אני קיימת".
אנה: אני קיימת.
אלוהים: את קיימת, ואת קיימת בזכות מעשה הבריאה שלי, הבראשיתי.
אנה: תסלחי לי אלוהים, אבל קצת קשה לי להרגיש אסירת תודה על דבר שהתרחש לפני מיליוני שנים.
אלוהים: (מצחקקת) זה בסדר, לא ציפיתי.
אנה: ואת יכולה להופיע בכל מראה שתבחרי בו?
אלוהים: מה את מזמינה?
אנה: (מסמיקה) את נראית מצוין גם ככה.
אלוהים: (פונה אל אנה) אני קוראת אותך, אני מרגישה את הרצון שלך לדעת, להכיר אותי. אני מרגישה אותך מרותקת אליי.
אנה: איך אפשר לא להיות מרותקת? את אלוהים.
אלוהים: ואת אנושית כל כך בסקרנות שאני מרגישה בתוכך. אנושית ויפה באנושיות שלך.
אנה: (מביטה לרצפה) היית רוצה להראות לי חלק מהדברים שאת חווה?
מר כהן: אנה, אני בטוח שיש לאלוהים דברים קצת יותר חשובים לעשות.
אלוהים: שן. (מר כהן נרדם על כיסאו, אלוהים פונה אל אנה, ומושיטה לה את ידה) בואי ואראה לך.
חושך.


מערכה שניה
חושך על הבמה, מופיע אור ובמרכזו אנה ואלוהים, עומדות צמודות זו לזו.
אלוהים: מה עוד תרצי לראות?
אנה: יש כל כך הרבה, אבל אנחנו מוכרחות לחזור.
אלוהים: מוכרחות? מי מכריח אותך?
אנה: אלוהים, אני אישה נשואה, ואני צריכה לחזור אל בעלי.
אלוהים: עכשיו את שלי אנה, בחרת בי, בעלך ישן, הוא לא מודע לזמן שחולף.
אנה: אבל אני מודעת.
אלוהים: (נאנחת) כרצונך יקירה. (הבמה מוארת ושתיהן עומדות שוב ליד מר כהן)
אנה: בני, קום (מנערת את כתפו) בני.
אלוהים: התעורר אדם. (מר כהן מתעורר).
מר כהן: ישנתי?
אלוהים: ואפילו נחרת.
אנה: וגם נזל לך קצת רוק יקירי (מוחה את שפתיו).
מר כהן: כמה זמן ישנתי?
אלוהים: הזמן לא רלוונטי כאן. ישנת שלושה שבועות, אבל מבחינתך לא עבר יותר מרגע. הזמן שלך הוקפא למען הזמן שלי ושל אנה.
מר כהן: הזמן שלכן? מה לך ולאשתי?
אנה: הסתובבנו קצת (מצחקקת).
מר כהן: מה זאת אומרת הסתובבתן קצת?
אנה: טיילנו בכל מני מקומות מיוחדים.
מר כהן: שכבת אתה?
אלוהים: תירגע מר כהן, זה לא עסקך.
מר כהן: אל תתערבי, זו אשתי. (פונה לאנה) שכבת אתה?
אנה: אם שכבתי אתה? אני לא בטוחה איך קוראים למה שעשינו...
אלוהים: טוב, אפשר לקרוא לזה גם כך (צוחקת).
מר כהן: את... את... חתיכת בוגדת...
אלוהים: שב מר כהן ותירגע, להזכירך, אתה עדיין נמצא בחברת אלוהים.
מר כהן: את אל תתערבי, זה ביני לבין אשתי. אלוהים או לא אלוהים, אף אחת לא תצמיח לי קרניים.
אלוהים: שאלתי את עצמי מתי יופיע כאן הישראלי היהיר.
מר כהן: זה שאת אלוהים לא נותן לך את הזכות.
אלוהים: זה דווקא כן נותן לי את הזכות לעשות כל מה שמתחשק לי. ועכשיו תירגע ותקשיב אם אתה לא רוצה להפוך לעציץ.
מר כהן: (נועץ מבט זועם באלוהים ומתיישב) אני מקשיב (הוא נוהם).
אלוהים: שבי גם את יקירתי. (אלוהים ואנה מתיישבות גם הן).
אנה: יקירתי, אפשר לקבל כרית נוחה? (כרית מופיעה מאחורי גבה של אנה שנשענת עליה בחיוך)
אלוהים: תקשיב לי מר כהן, אני אוהבת את אשתך. במשך שלושה שבועות צחקתי כמו שלא צחקתי במשך אלפיים שנים, מאז מות בני. אני משאירה את אנה אצלי.
מר כהן: האושר שלך לא יותר חשוב מהאושר שלי.
אלוהים: זה אולי נכון בתיאוריה, אבל תחשוב כמה אלוהים מתוסכלת מסוכנת לעולם שלך.
מר כהן: אבל למה אנה? את הרי יכולה ליצור לך כל אישה שתרצי. למה לקחת ממני את מי שאני אוהב.
אלוהים: כי לאנה יש רצון חופשי, היא לא חוששת לריב איתי ולא משנה כמה ברקים אשגר לכיוונה בשעת כעס. כי היא נוגעת בי כמו שרק נעימה ידעה. כי אני לא מחפשת לי רובוטית כבת זוג.
אנה: בני, אני הולכת אתה.
מר כהן: למה? את אוהבת אותי...
אנה: בני יקירי, אתה לא יכול להתחרות בעוצמות שחוויתי בשלושת השבועות האחרונים. אתה לא יכול לגעת כמו שהיא נוגעת, אתה לא יכול להראות לי את מה שהיא מראה לי. אתה רק בן אדם, וזה מספיק כדי להסביר את ההבדל ביניכם.
מר כהן: אני האדם שאהבת עד שהיא התערבה.
אנה: אתה זיכרון יקר, אבל היא ההווה שלי.
אלוהים: אני יכולה לפצות אותך מר כהן... אתה הגבר הישראלי הממוצע כפי שהגדרת את עצמך. אני יכולה להפוך אותך למיליונר מאוד לא ממוצע, כל הנשים ירדפו אחריך.
מר כהן: אנה והרגשות שלי כלפיה לא עומדים למכירה.
אלוהים: אני לא סוחרת באנה, היא כבר שלי. אני מציעה לך פיצוי על עגמת הנפש. באמת, לא אכפת לי, רק תגיד כמה אפסים אתה רוצה אחרי הספרה אחת, והם יופיעו לך בחשבון הבנק.
אנה: יקירתי, לא ידעתי שאת פרקטית כל כך...
אלוהים: (צוחקת) טוב, לא נשאיר אותו גם לבד וגם עני.
מר כהן: (קם על רגליו) זו בדיחה טובה בשבילך? אה? מה את חושבת שאת עושה כאן? באה משום מקום? אני מתפלל שתצילי את אשתי ואת לוקחת לי אותה?
אלוהים: מר כהן... הצלתי את אשתך... אנה בריאה ולעולם לא תחלה או תזדקן או תמות.
מר כהן: (צועק) היית אמורה להציל אותה בשבילי!
אלוהים: אני לא זוכרת שזה היה כלול בעסקה.
מר כהן: (צועק) זה לא יכול להיות (רוקע ברגליו) זה לא יכול להיות!
אנה: בני, תירגע יקירי.
מר כהן: (כורע על ברכיו מול אנה ואוחז בידיה) אנה, אנה שלי, אהובתי, אני מתחנן אלייך, אל תלכי ממני.
אנה: בעלי האהוב, (מלטפת את ראשו) אל תבקש ממני את הבלתי אפשרי.
מר כהן: אנה שלי (פורץ בבכי וטומן את ראשו בחיקה).
אנה: בני, תחשוב שפשוט מתי. שלא התעוררתי מהסרטן. אלוהים יכולה לסדר לי קבר יפה שתוכל לבקר.
אלוהים: אה בקלי קלות, תבחרי חלקה...
מר כהן: (בוכה ומחבק את רגליה של אנה שמלטפת אותו בעדינות. בכיו פוסק, הוא מביט בה, קם על רגליו, מוחט את אפו ופונה אל אלוהים) אלוהים, האם יש משהו שאוכל לעשות כדי לשנות את החלטתך?
אלוהים: צר לי מר כהן, החלטתי סופית.
מר כהן: מה אם נטיל מטבע?
אלוהים: הוא ייפול תמיד על פי רצוני.
מר כהן: אני לא יכול להתמודד אתך, אני רק עורך דין שהתמחה במאבק בשונאי ישראל, אני לא איזה תלמיד ישיבה שיכול לצטט לך פסוקים שאמרת בעצמך.
אלוהים: למה התמחית דווקא בזה?
מר כהן: אימא שלי נולדה מיד אחרי המלחמה. אבא שלה מת חודשיים לפני כן באושוויץ, גדלתי על הסיפורים של סבתא, על איך שכולם שונאים את היהודים, על זה שצריך לרדוף את שונאנו עד חרמה. בצבא הייתי גולנצ'יק, אבל פרשתי ממנו אחרי שיריתי בין העיניים באיזה ערבוש עם בקבוק תבערה שעמד לחסל אותי. לא יכולתי להמשיך לשרת בצבא, לא יכולתי לחזור לעזה, פחדתי פחד מוות. אז השתחררתי והלכתי ללמוד משפטים.
אנה: ובתקופת הלימודים נפגשנו...
מר כהן: למדתי ברומניה, רק לשם התקבלתי, את אנה פגשתי כשבאתי לחבר ללמוד. היא הייתה אתו באותה התקופה, אבל זו הייתה התאהבות בזק.
אלוהים: כן את זה אני יכולה להבין...
אנה: (צוחקת) הוא הציע לי נישואין ברכבת לילה עמוסה ומטלטלת בפולין, כשנסענו לראות את אושוויץ בעצמנו.
אלוהים: הצעת נישואין על רקע המשרפות?...
מר כהן: אל תהיי לי צינית. כן, אחרי שסגרתי מעגל וביקרתי את סבא שלי, הצעתי לה נישואים, רציתי לעשות אתה כבר באותו לילה ילד כדי להמשיך את השושלת.
אנה: אבל הייתי על גלולות... היו לי לימודים לסיים.
מר כהן: (אוחז בידיה של אנה) כל כך הרבה זיכרונות וחוויות יש לך ולי. (אנה מרימה את ידיו אל שפתיה ונושקת להן. פונה אל אלוהים)) אני לא אוותר עליה בלי מאבק.
אלוהים: זה יהיה טיפשי מצדך לוותר עליה בלי מאבק. תאבק אדם, מותר לך.
אנה: בני, באמת אין טעם.
מר כהן: אני דורש שתרשי לי להראות לך את פרצופה האמיתי של האלוהים שלך. (אנה מושכת בכתפיה ומתיישבת. מר כהן נעמד מול אלוהים) מה הבטחת לאנה?
אלוהים: את אהבתי.
מר כהן: במהלך ההיסטוריה האנושית הבטחת כל כך הרבה ואז סתרת את עצמך.
אלוהים: רק מסיבות טובות.
מר כהן: הבטחת לישמעאל שתהפכי אותו לגוי גדול ואז פקדת על בני ישראל להשמיד אותם.
אלוהים: ישמעאל הפך לגוי עצום, תסתכל על כל הערבים שמאכלסים את העולם. אתם יכולים לנסות להשמיד אותם, אבל אף פעם לא תצליחו.
מר כהן: הבטחת שתביאי אותנו לארץ זבת חלב ודבש, לא לארץ שנלחמים בה כל יום.
אלוהים: תקרא טוב את ההבטחות שלי מר כהן. בשום מקום לא נרשם שלא תצטרכו להילחם על המדינה שלכם. מיקמתי אתכם בנקודה שכולם חייבים לעבור בה מצפון לדרום, הענקתי לכם נמלים ואקלים נפלא, אבל על המדינה שלכם תילחמו.
מר כהן: אבל למה עטפת אותנו בכל כך הרבה אויבים?
אלוהים: כדי לאלץ אתכם להשתפר כל הזמן. אתה מבין, יכולתי לתת לכם מדינה כמו ניו זילנד למשל, שאין בה אויבים טבעיים, מלאה במים וצמחיה. אבל אז, לא היה את הראש היהודי. אתם עם שורד, עם לוחם, לא משנה כמה פעמים קמו עליכם להשמידכם, תמיד שרדתם.
מר כהן: לא בזכותך.
אלוהים: אתה טועה, רק בזכותי. אילצתי אתכם להמציא המצאות. יצרתי אתכם משילוב של גנים שהבטיחו מצד אחד עוצמה ואחריות כאלה שנדרשו מרועי צאן לפני שלושת אלפים שנה, ומהצד השני יצרתי בכם ערמומיות בסגנון רבקה, שהעניקה לכם את היכולת להסתדר בכל מקום ולתחמן את הסביבה. תסתכל על ניו זילנד, כמה המצאות יצאו משם? תסתכל על שבדיה, חוץ מהדינמיט והוולוו מה הם יצרו בשנים האחרונות? אתם השורדים האולטימטיבים, לעולם לא יצליחו להשמיד אתכם. כל זמן שאתם מוקפים באויבים, הראש ימשיך לעבוד וליצור.
מר כהן: אבל כל כך הרבה פעמים נטשת אותנו, למה שלא תנטשי את אנה כשיימאס לך ממנה? אילו מבחנים תעבירי אותה כדי שהיא תתחשל.
אלוהים: האהבה לא זקוקה למבחנים או להוכחות, היא פשוט קיימת.
מר כהן: כמה זמן תוכלי לאהוב אותה עד שתמאסי בה?
אלוהים: הזמן שלנו יחלוף בשונה מזה שלך. אתה יודע, אני לא חייבת לך שום הסברים, אני עונה לך רק כדי שהיא תקבל את התשובות לשאלות הללו.
אנה: אני מקשיבה לך אהובה.
מר כהן: תקשיבי גם לי אנה. מה יש לך להציע לאלוהים? כמה זמן יעבור עד שהיא תשתעמם ממך עד מוות?
אלוהים: ומה אתה יכול להבטיח לה? ובעצם מה היא יכולה להבטיח לי? באהבה אין דבר מוחלט פרט לאהבה. לקחתי את אנה מתוך שעשוע, מתוך ניסיון להחדיר עניין בקיום שלי, וגיליתי עולם חוויתי מדהים שטמון בה.
מר כהן: אבל את יכולה למצוא עולם מלא באחרות.
אלוהים: אבל אני לא רוצה אחרות. אני רוצה אותה.
מר כהן: אנה, כמה זמן לדעתך תרתקי ככה את אלוהים? את אנושית, עולם המושגים שלך אנושי, בתוך חודשים ספורים לא יהיה לך יותר מה להציע לה.
אלוהים: מר כהן, אתה מפספס את העיקר. אעביר את זה לרמה אנושית בשבילך. המלכים שהיו לכם היו מלאי עוצמה, אבל גם הם אהבו. לא משנה כמה עוצמה ועניין יש, האהבה היא הדבר הבסיסי ביותר, כולם זקוקים לה ואפילו אני.
מר כהן: מה את מוצאת בה?
אלוהים: אני רוצה לשמח אותה, אני רוצה להעניק לה ככל שאפשר, כי היא מעניקה לי הכל. היא גורמת לבדידות שלי להיעלם. העולם שלי היה ריק. הוא הורכב מהסתכלות ובריאה, אבל לא היה לי עם מי לחלוק את כל זה. גם אני רוצה אישה שאוכל לספר לה בסוף יום העבודה איך היה לי. גם אני רוצה לחלוק את החופשות שאני לוקחת עם נפש אוהבת, גם אני רוצה סקס אוהב וסוער.
מר כהן: אבל...
אלוהים: גם אני רוצה לגעת באנושיות. יצרתי אתכם בדמותי, הצרכים שלכם הם הצרכים שלי. אבל שלי לא מומשו במשך אלפי שנים.
אנה: אני מרגישה את הכאב שלך אהובתי.
אלוהים: את חושפת אותי בחולשותיי אהובה, והחולשה מתוקה כל כך.
אנה: לאהוב אלוה...
אלוהים: הבדידות היא הגורם הקבוע ביותר בהוויה שלי. בני האדם הקשיבו לאיומים שלי, לחוקים שקבעתי, אתם מתפללים אליי, מבקשים שאציל אתכם, מי מכם יציל אותי? מי מכם שאל את עצמו איי פעם מה אלוהים צריכה? למה אני זקוקה? מי מכם שלח אליי את ידו לליטוף? (אלוהים בוכה)
אנה: (ניגשת אל אלוהים ומחבקת אותה) אני אהובתי, אני מחבקת אותך. (מנענעת אותה ברכות) תבכי, תני לזה לצאת.
אלוהים: (מתייפחת) לבד, תמיד לבד, תמיד הכוח העליון, תמיד מקשיבה, תמיד מצילה, אף פעם לא מקבלת.
מר כהן: הקרבנו לך בבית המקדש.
אלוהים: (מתייפחת וצוחקת) מפגר אחד, מי צריך כבשים מתות? מעולם לא טרחתם לאהוב אותי.
אנה: כל כך הרבה בדידות...
אלוהים: (מנגבת את דמעותיה) אתה שואל אותי מה מבטיח שאשאר אתה? מה מבטיח שאתה תישאר איתה? אתה עשוי לפגוש בבית המשפט את אהבת חייך, אהבה גדולה יותר מזו שאתה מרגיש אל אנה, אתה לא יכול להתחייב לכלום.
מר כהן: אני לא מחפש אף אחת אחרת.
אלוהים: ואני? אני מחפשת מישהי אחרת? אנה ממלאת אותי בכל כך הרבה אושר. אני רק רוצה להעניק לה את העולם כולו. ולעומתך, אני יכולה לעשות את זה.
מר כהן: ויקרה מה שקרה עם נעימה...
אלוהים: אני יכולה רק לקוות שאתה טועה. זה ישבור את לבי.
מר כהן: הלב שלך לא מעניין אותי, כרגע את שוברת את לבי. עם מי אנה תדבר מלבדך? כל אדם נורמלי זקוק גם לחברים ולא רק לאהבה.
אלוהים: יש את המלאכים שיארחו לה לחברה.
מר כהן: (פונה אל אנה) אנה מה את רוצה?
אלוהים: אנה אהובתי, במשך שלושה שבועות הענקתי לך את הזכות לראות דברים שאיש מלבדך לא ראה או חווה. לא אקח אותך בכוח, לא אקח אותך נגד רצונך. טעמת ממה שאני יכולה להעניק לך, תוותרי על זה עכשיו?
אנה: (מוחה דמעה, ניגשת אל מר כהן מלטפת את פניו, חוזרת אל אלוהים) אהובתי, מעולם לא חייתי כפי שחייתי בשלושת השבועות האחרונים.
אלוהים: מה היית רוצה שיקרה יקירה?
אנה: אתך אני כמו ילדה, אני רוצה לעוף ואני עפה, אני רוצה לצלול למעמקים וזה קורה... אני רוצה לנוע בזמן ואת לוקחת אותי לראות כל אירוע היסטורי שקרה אי פעם. אני רוצה ילד, ומיד יהיה לי אחד בלי שאצטרך לחוות לידה אפילו. הכל כל כך מושלם, והאהבה שלך... מעולם לא אהבו אותי כך. אני מביטה בפליאה בעולם שיצרת ואת מביטה בפליאה בי. ומהצד השני, אני שומעת את הכמיהה שלך, ניגבתי את דמעותיה של אלוהים, חיבקתי וניחמתי את אלוהים, אין יעוד גדול מזה לאדם.
אלוהים: התאהבתי בך עד כלות.
אנה: למה בי? מה מיוחד בי כל כך? אני כל כך רגילה, סתמית, אפילו לא האישה היפה ביותר שיכולת למצוא.
אלוהים: איך אפשר להסביר אהבה יקירתי? זה הרגש היחיד שמעולם לא הצלחתי להסביר. מיליוני שנים חייתי לבד עד שהכרתי את נעימה, ואלפי שנים לבד מאז נעימה, ופתאום עכשיו... את לא הכי חכמה שהכרתי, את לא הכי יפה, את לא... ואת כל מה שחיפשתי. כשאני מנשקת אותך אני חיה. אני לא לבד. אני שמחה, אני מאושרת. אני נוגעת במתנה הגדולה ביותר שהענקתי לקיום האנושי, אני אנושית לרגע.
אנה: האהבה שלי אלייך ברורה לי מובנת, אבל הבחירה שלך בי נעשתה מתוך גחמה רגעית...
אלוהים: לא אעזוב אותך מתוך גחמה, כשאני אוהבת זה לנצח, ולנצח שלי יש משמעות שונה. (קמה ומחבקת אליה את אנה) כשאני נוגעת בך מזג האוויר משתפר, העולם מחייך פתאום.
מר כהן: את זה כל אדם מאוהב היה אומר.
אנה: לא תאלצי אותי ללכת אתך?
אלוהים: אני לא יכולה לאלץ אותך לעשות דבר. אני רוצה אותך איתי מבחירתך החופשית.
אנה: אהובתי, אלוהים שלי (מתנשקת עם אלוהים, בנשיקה שהופכת לתאוותנית וסוערת)
אלוהים: (גונחת) אנה שלי, (מנשקת אותה בפראות, מלטפת את כל גופה)
מר כהן: די (אומר בשקט)... די! (צועק), אני לא יכול לראות את זה.
אנה: (משתחררת מחיבוקה של אלוהים, ניגשת אל מר כהן ומנשקת אותו. בתוך רגע שניהם שקועים בנשיקה עמוקה. מתנתקת ממנו, נושמת עמוק) שניכם נשקנים לא רעים...
אלוהים: ואני יכולה להיראות איך שתרצי...
אנה: אני די נהנית מהמראה העכשווי שלך אהובתי.
מר כהן: אל תשחקי בי, מה את בוחרת. היא סובבה לך את הראש. את רוצה נשים? אין בעיה, נוכל לצרף אלינו נשים.
אנה: (פורצת בצחוק) אוי יקירי, אתה תמים כל כך.
מר כהן: מה את בוחרת?
אנה: אהובי, אתה חייב לחזור, אני נשארת כאן אתה.
מר כהן: (מביט לאדמה) זו בחירתך הסופית?
אנה: זו בחירתי החופשית.
מר כהן: תסבירי לי למה?
אנה: כשהייתי ילדה והתפללתי לפני השינה, הייתי מדמיינת לעצמי לפעמים את אלוהים. הוא היה גבר כמובן, גדול, ענק, חזק, כילדה דמיינתי לעצמי שהוא מעמיד אותי בכל מיני ניסיונות ושאני עומדת בכולם, רק כדי להגיע בסופו של דבר לגן העדן ולהיות שם לצדו. במובן מסוים כקתולית, חונכתי לשאוף לענות על צרכיו של אלוהים. ועכשיו... אני הצורך של אלוהים. אליי אלוהים משתוקקת, בי אלוהים נוגעת, אותי אלוהים מזיינת, אותי אלוהים אוהבת. תסתכל עלי, תסתכל עליה, תסתכל עליך. תוכל להשיג לך כל אישה שתרצה בה, זה רק עניין של התמדה. אבל זו אלוהים.
מר כהן: ומה עם החלומות שלנו?
אנה: חלמת פעם להיות הכל? להיות כל מה שתרצה? להגיע לכל השג שמעניין אותך? אני לא יכולה להתחיל אפילו לתאר לך מה חוויתי אתה בשלושת השבועות בהם ישנת, ואני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר לעצמי מה עוד אחווה במאות או אלפי השנים בהן נהיה יחד. העולם כולו פרוש לפני שאלמד אותו, שאחווה, שאחיה בצורה שאתה לא יכול לתאר לעצמך בדמיון הפרוע ביותר. אני לא יכולה לוותר על כל זה בשביל הסיכוי שאלד לך ילד, תעבוד, תצליח או תיכשל, כדי שנזדקן יחד, נכאב, נשמח, נמות. מה אתה יכול להציע לי שידגדג אפילו את מה שהיא מציעה לי?
מר כהן: את אהבתי.
אנה: האהבה שלך מספיקה רק עד גבול מסוים אהובי. אבל משם היא כלי ריק לעומת כל מה שהאלוהות מציעה לי. אני אהובתה של אלוהים. לא יכולתי לשאוף גבוה יותר, עמוק יותר, רחוק יותר.
אלוהים: (ניגשת אל אנה) אני אשתף אותך בכל. אלמד אותך לברוא, במקום ליצור בחמר תצרי יקום שיענה על הפנטזיות הכמוסות ביותר שלך. אתן לך את הכוח לברוא, אתן לך אלוהות, אתן לך אלמוות, אתן לך את ילדיי אם תרצי בהם.
אנה: ואני אהובתי, אעשה אותך מאושרת. אריב אתך כפי שלא רבת בימי חייך, כשאכעס אטיח הרים במקום צלחות, כשאשמח ישירו לנו כל הציפורים שבעולם.
מר כהן: לכן הן ישירו ועלי הן יחרבנו.
אנה: העולם שלך בני יהיה מאושר יותר כשאלוהים תהיה מאושרת. ואם הוא לא יהיה מאושר, זה לא בגלל שלא ניסיתי, זה בגלל אנשים קטנים.
אלוהים: שלום מר כהן, שמחתי להכיר אותך.
אנה: שלום יקירי. (רעמים, ברקים, חושך, מר כהן מוצא את עצמו יושב ליד מיטתה של אנה בבית החולים, המיטה ריקה)
מר כהן: אנה (קם ומביט סביבו בהפתעה. אחות נכנסת, נראית כמו המלאכית יעל, ומביטה בו).
אחות: אפשר לעזור לך?
מר כהן: אשתי... אשתי הייתה מאושפזת כאן...
אחות: אדוני לא מרגיש טוב?
מר כהן: איפה אשתי?
אחות: אדוני הגיע לכאן לפני שעה בלימוזינה עם שני שומרי ראש והתיישב כאן. על איזו אישה אתה מדבר?
מר כהן: לימוזינה?
אחות: אתה לא מגיש טוב? אתה מר כהן, האדם העשיר ביותר במדינה, זוכר?
מר כהן: הזונה המסריחה (נאחז במיטה וקם בכבדות), אז בכל זאת היא הוסיפה לי אפסים לחשבון.
אחות: אדוני?
מר כהן: איך קוראים לך?
אחות: יעל, אני חדשה כאן.
מר כהן: תרצי לשתות איתי כוס קפה יעל?
אחות: בשמחה, אני מסיימת את המשמרת בעוד כמה דקות, אז אם תחכה לי...
מר כהן: אני אחכה לך.
אחות: מבטיח? נשבע?
מר כהן: לא נשאר לי אלוהים להישבע בו, אבל אחכה.
חושך.