אני אפילו לא יודעת למה אני מגיבה כפי שאני מגיבה לסיפור בני סלע.
עם כל הצער, הוא ממש לא האנס היחיד שמסתובב בעיר.
בהגיון אני אומרת לעצמי שהוא תמיד תקף צעירות וקטנטנות, כאלה שלא יכלו להתנגד לו. בהגיון אני גם יודעת שאני מאומנת בשנים של קראטה, שהוא בחור קטן וצנום שאני יכולה להוריד בשתי מכות, שיש סורגים בדירה, שאין לו שום דרך לבוא לפה, שיש לי את קסם שגם אם היא מעולם לא נשכה אדם או חיה (העדינה שלי), היא נובחת והיא מפחידה.
אבל זה בהגיון.
זה כבר לילה שני שאני קולטת שאני פוחדת כפי שלא פחדתי מימי. פתאום אני מחנה את האופנוע לא מאחורי הבית אלא בפרונט, שלא אצטרך ללכת לחלק החשוך של הבניין. אני יושבת ורואה סרט ומרגישה את הלב פועם אצלי בפעימות עזות ומטרידות.
אני לא יודעת למה אני פוחדת. אין לי סיבה ואני פוחדת.
אני חושבת שאני פוחדת מהרוע שיש בו. אלימות כאלימות היא דבר לא נעים אבל ניתן להתמודדות. מול הרוע של האיש הזה שלא הסתפק בלאנוס את הנשים שהוא אנס אלא אחר כך כתב להן בפרוטרוט תיאורים של האונס במסווה של התנצלות - אני חסרת אונים.
ועדיין אני לא מבינה למה אני חסרת אונים מול הרוע הזה. אני יכולה להבין שהן מרגישות כך, אבל אני לא מכירה אותו.
אני צריכה להוריד את קסם עכשיו. היא מבקשת. אני שבוטחת תמיד בידיעת הקראטה שלי, מצטיידת פתאום בסכין בנוסף. אני לא מבינה מה קורה לי. לא מבינה את הפחד שאני מרגישה.
לפני 17 שנים. 25 בנובמבר 2006 בשעה 22:01
