הבלוג של השולט אור

לפני שעה וקצת קיבלתי במייל הודעה על רוני, חברה לצדה פעלתי בוועד קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית), שגוססת מסרטן בהוספיס של תל השומר.

לפני שנתיים כשראיתי אותה בפעם האחרונה, היא הייתה קרחת לאחר סדרת טיפולי כימו שהצליחו ושלדבריה "היו קטנים עליה והשאירו אותה עם קרחת סקסית". את סרטן השד היא ניצחה אז, אבל מיד לאחר מכן היא חטפה מלנומה - סרטן העור. מול הסרטן הזה שפגע בכל חלקי גופה היא כשלה במאבק.

נסעתי להוספיס ומצאתי שם את אמה שהוזעקה בחזרה מפריז לאחר יום של שהייה שם, ואת בת דודתה שגדלה לצדה. רוני ישנה. היא מוזנת בכמויות אדירות של מורפיום. אין טעם להניח לה לחוש בכל הכאבים שגורם לה הסרטן. העובדת הסוציאלית שבאה לבקר בחדר אמרה שאפילו יחסית לכאבים שהם רואים בהוספיס, המקרה של רוני חריג בעוצמת הכאב שמתלווה למחלה.

רוני בת 51 וחצי, כפי שאמה הקפידה לציין. לפני שנתיים כשפגשתי אותה שמחתי לגלות שיש לה בת זוג שעוברת איתה את המאבק. היום גיליתי שאותה בת זוג רוקנה את רוני מכל נכסייה ואז נטשה אותה ועברה לחיות בחו"ל. זה כל כך לא הגיע לה.

רוני הייתה אחת הנשים היותר טובות שהכרתי. היא הייתה טיפוס מופנם ששש תמיד לעזור למי שהזדקקו לעזרה. בלי יותר מדי שאלות ובלי לנסות לקחת אחר כך את הקרדיט על מעשיה - היא פשוט תמיד הייתה שם, מוכנה לעשות ככל שתתבקש.

העו"ס ששוחחה עם אמה של רוני ביררה אם היא אכלה ושתתה, והציעה לנגן בחדר את המוזיקה שרוני אהבה. לדבריה האוזניים בדרך כלל שומעות עד לרגע האחרון. היא אמרה שזה יוכל לעזור לרוני לעבור בשלווה מהעולם הזה.

ברור לכולם שם שרוני לא תעבור את הלילה בחיים. כשקמתי ללכת נעמדתי לידה וליטפתי את מצחה. "תראי רוני, אור באה להיפרד ממך", אמרה אמה. רציתי להגיד לה בשקט כמה הערכתי אותה ולאחל לה מסע קל, אבל לא יכולתי לדבר. יכולתי רק ללטף את המצח, לנשק אותו ולשתוק.

בדרך חזרה חשבתי לעצמי כמה אנחנו לא יודעים להעריך ביומיום את החיים. חשבתי על כל הוויכוחים שהיו לי ולאהובתי בשבוע האחרון - ויכוחים שהתווכחנו בלהט ומתוך תחושה שכל אחת מאיתנו הכי צודקת. חשבתי לעצמי שכל כך טפשי לבזבז שעות וימים מהחיים על מריבות מטופשות כשבסופו של דבר, למי חשוב מי צודקת? ממתי יש קשר בין אהבה וצדק?

החיים שלנו קצרים מדי ומה שחשוב בהם בעיניי הן האהבה וההגשמה העצמית. אנחנו לא יודעים כמה זמן הם יימשכו, וכל כך חשוב פשוט לנצל אותם עד תום.

**

נ"ב
למחרת כתיבת מילים אלו, נפטרה רוני בשעות הבוקר. אני ורבות אחרות שפעלו לצדה - לא נשכח אותה.