שטויות

 התעוררתי משינה קצרה. גבה העירום פנה אלי.  ידי נעה כאילו מעצמה וליטפה את גבה. נוגעת לא נוגעת, יורדת ועולה, מחליקה מטה לאורך שקע עמוד השדרה ועד לישבנה. היא החלה לגרגר. מבלי לדעת אם היא ניעורה משנתה, החליקו אצבעותי במגע כמעט לא מורגש וליטפו בעדינות זהירה את הפסים הבולטים שהותיר אחריו הקיין, טיילו לאורכם ימינה ושמאלה. חוצות אותם מעלה ומטה, נוגעות לא נוגעות, כמנסות לספוג את הכאב לו הן עצמן גרמו. 

ושוב תמהתי, איך אותן הידיים נהנות מהענקת כאב ממש כמו שהן אוהבות ללטף. בעדינות.

ושוב לא הסתדר לי איך הסדיסט שבי, חי בהרמוניה ותוך השלמה עם הלב הטוב שפועם בחזי.

פורשה,שמעתי אותה לוחשת, פורשה, אל תפסיק.

ואני לא הפסקתי.

אלי, אלי

שלא יגמר לעולם.

החול והים

רשרוש של המים,

ברק השמיים תפילת האדם.

(חנה סנש)

אני אוהבת רק בדסם,

לא מתחרמנת מונילה גם

רק תצליפו לי בתחת

תדקרו אותי עם מחט

בבקשה אל מול כולם.....

צחקתם?

אהבתם?

תהיו בריאים, כי הצחוק טוב לבריאות.

ואני מאחל לכן ולכם, להחתים האחד את השני בחתימות טובות שלא נעלמות לפחות שבוע.... 

זה הזמן בשנה, בו נהוג לבקש סליחה. 

והכלוב הוא המקום בו האינטראקציות שבחיי הן רגשית, הכי חזקות. 

לזרים הן תראינה כאלימות, אני מקווה שכולנו, גם אני, מבדילים ויודעים את ההבדל בין אלימות למה שאנחנו עושים בסשן בדסמי. 

ולא, שלא תהיה לכן ולכם טעות, אני לא מדבר על עשרות ואפילו לא על תריסר נשים. כנראה שאני לא כל כך מוצלח ולא אוהב לרקוד ביחד על הרבה חתונות.

ובכל זאת, אני מבקש סליחה מאלו אותן כן פגשתי בהן הצלפתי, הכאבתי, סימנתי, העלבתי (לא הרבה, זה לא ממש הקטע שלי).

אני מצטער אם חציתי בלהט הרגע גבולות, אם האפטר קייר היה קצר מדי, אם נגעתי בעצב חשוף מדי או אם הייתי אטום מדי למה שניסיתן לשדר.

שנה טובה לכולכן, שנה של חציית גבולות והרבה אהבה.  

בחלומי ראיתי חופשה. ימים ספורים של שנינו במכונית מהירה. איתה עברנו מעל מים תכולים ודרך עמוד העשן, נלחמנו ברוחות שליבו את האש, דילגנו מהרים לעמקים על כבישים שנמשכים ונמשכים...

ובחדרי חדרים בערה אש אחרת,  אש שהדליק שוט אכזר שפגע שוב ושוב באחוריים לוהטים.

והיו צחוק ודמעות, ויין.

והיו מינים שונים של בשר. 

כזה שמשביע את הרעב וכזה שמצית את הרעב, כזה שאוכלים וכזה שיודעים (במובן התנכי). 

התעוררתי עם מנגינה בראש. מנגינה ומילים - מילותיה הנצחיות של המשוררת רחל - "ההיית, או חלמתי חלום."

לו הייתה היא לידי, המשוררת העצובה, הייתי אומר לה:

מה איכפת לך רחל, זה לא משנה אם היו או "לא היו הדברים מעולם," שחררי, חיי את החלום!"

אבל, אולי היא הייתה מקשיבה לי - ואז - היינו מפסידים את הקינה הארוכה והנהדרת שלה, שעד היום מרטיטה לבבות.

השנה האחרונה בהחלט הייטיבה איתי, ואני מקווה שכך גם לרובכם - אם לא לכולכם. 

הקורונה נסוגה, ונקווה שלא נראה שוב את פרצופה המכוער, 

פגשתי וביליתי אנשים יפים, אני מקווה שאת רובם אמשיך לפגוש גם השנה

ראיתי הצלחה בעמלי, הן בתחום הגשמי ועוד יותר בזה הרוחני...

שנה בה כמעט שלא ראיתי את ה"מנהיג"...

ולקראת סופה של שנה נוצר ביני לבין כלוביסטית נאת מראה וחריפת מחשבה, קשר קינקי נהדר. 

מאחל לכולכם שקוראים אותי, וגם לאלו הראויים שאינם קוראים אותי עדיין - שנה טובה, שנה של הצלחה ואהבה, של הצלפות לרוב מאיזה צד של השוט בו אתם בוחרים, שנה של בכי של שמגיע מהתרגשות ומהכאב הנכון, שנה של צחוק משחרר. 

בקיצור, שניפגש כאן בעוד שנה, שגם אחריה נברך את השנה הטובה שחלפה - ונאחל לעצמנו ולאחרים עוד אחת כזאת.   

הריקוד מוכר עד לזרא. אתה מגיב לפוסט, משתדל להיות שנון. (לפעמים) היא עונה. אתה משיב, האדומות רצות בעצלתיים. אתה עובר לסגולות, הקצב עולה ו...לרוב כלום. 

כאן, הדיבור תפש תאוצה דווקא שהייתי בחול. 

פגישה ראשונה, קפה. מקשקש את עצמי לדעת, היא מגיבה. צוחקת במקומות הנכונים (וגם באלו שלא נכונים) ומגיבה בדברים משלה. 

היא לא ביצה רכה, רמת העניין עולה. 

ריקוד החיזור בעיצומו. 

שעה שעה וחצי ואנחנו בדרנו למגרש החנייה. 

נשיקה ראשונה, לשון מלופפת סביב לשון חושי הטעם והריח נכנסים לפעולה...לפעמים הם הורסים את המצב.

לא הפעם.  

השמלה,שביקשתי מושפלת. יד גולשת מעלה. החוטיני ש"ההזמנתי בעוד מועד" מאפשר מגע ישיר בין היד לתחת

עור נוגע בעור

פליק קטן, ועוד אחד. היא נצמדת לגופי בחוזקה.  

מדד החרמנות מטפס במהירות. אך אנשים מתקרבים.

קובעים מפגש ב"חדר", כבר למחרת. 

היא לרגלי, עירומה, עין תופשת עין. 

יד תופשת סנטר.

כשעתיים מאוחר יותר אני לוחש באוזנה "את שלי"

"אני שלך" היא עונה. 

התגעגעתי. 

למי שמתכוון לשאול

ההתחלה המתוארת לעיל אירעה לפני כחודש והבשילה לקשר חם  

מהבית, האישה, היומיום, העבודה.

רק הים, אני, קבוצה קטנה של גברים שאת רובה לא הכרתי מקודם והסלולארי שמחבר אותי לכאן, לעולמי המקביל.

אולי בפעם הבאה אצא לחופשה בלי הסלולארי?

אשליות. 

בוקר טוב לכולכם.

תחילה בוכים,
אחר כך הבכי מתאבן.
אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד:
את נפילת הבן.

ואין אומרים דבר.
או מדברים על גשם ועל מה נשמע.
ועל משהו עוד. ועוד על משהו
והאוזן בין כה לא תשמע.
ושותקים.
וקמים מן הכסא. ויושבים.
וקמים. ושוב.
ויודעים דבר אחד ויחיד:
לא ישוב.

אברהם חלפי

כשעתיים לפני סדר פסח, פתחתי את דלת הכלוב והצצתי פנימה. היו מספר פוסטים חדשים בבלוגים אחריהם אני עוקב. 

אחד מהם היה של סגולה נסתרת. פתחתי. 

יאממי, הייתה תגובתי הראשונה. מה הפלא, היא הציגה מבחר של מנות אחרונות שהכינה שמתאימה למסעדה מתמחה. ובעוד אני מתענג על התמונות אני מבחין שיש המשך וגולל את הפוסט מטה. 

תמונה מדהימה של חצאית מופשלת ומציגה את ישבנה החטוב, והמסומן היטב בכחול (או סגול). 

בין רגע ידעתי באיזו מהמנות האחרונות חפצה נפשי...

האמת שכלל לא הייתה תחרות. אלו הראשונות רק מוסיפות קלוריות, האחרונה שורפת אותן. את אלו הראשונות (או לפחות את חלקן) הייתי במקסימום אוכל, את זו האחרונה הייתי גם שמח לייצר או לשפר במו ידי (או אחד מ"כלי המשחית" שבבעלותי). אלו הראשונות מדגדגות רק את בלוטות הטעם שלי וזו האחרונה מדגדגת את, נו אתם יודעים לבד את מה (ואם לא, מה לעזאזל אתם עושים כאן בכלוב?)

הגבתי לה שכל שנה ושנה בסדר הפסח, אני קורא ש"רבי יהודה היה נותן בהם סימנים" ועד היום חשבתי שמדובר רק בראשי תיבות מקושקשות שמיועדות לאלו שלא מסוגלים לזכור עשר מכות האחת אחר השנייה (דצך עדש באחב למי שלא שולט בחומר) - אך מהיום אני חושד שהרב המכובד לא היה כל כך תמים בסופו של דבר, והכוונה בדבריו אולי הן מכות אחרות וסימנים אחרים. 

כשעתיים מאוחר יותר, ליד שולחן הסדר הגיע תורי להקריא דווקא את המכות שנחתו על מצריים, והמוח שלי החל להשתולל. התמונה המדהימה של הישבן המסומן צץ בעיני. "דם, צפרדע" אני קורא ומתפוצץ מצחוק. 

"מה מצחיק" שאל הדרדק שמולי. הייתי צריך לאלתר במהירות "תחשוב על זה שפתאום נופלת לך צפרדע על הראש" אמרתי תוך כדי צחוק מתגלגל, "איכס" הוא צעק וברח מהשולחן שכולו החל להתגלגל מצחוק. 

משפחה עליזה יש לי, מבינים בדיחות. 

נו טוב, לא בטוח שאת זו האחרונה הם הבינו...

אז זהו, היה אחלה סדר, צחקנו, זללנו, שבענו ורק אני נותרתי רעב. 

אתם יודעים למה. 

חג שמח לכולם