הבלחי מחשבות

כי בסופו של דבר יש שם, עמוק, גוש של טינופת; שאריות של שברי זכרונות ושל דם ושל חימה משתוללת ושל רצונות לא ממומשים וכמיהה מבוזבזת שזלגה כמו משחת שיניים על דפנות הכיור ושל לב שבור ושל צלקות של ילדות, מעורבבים יחד בבלילה מלוכלכת מלאה בחול ובאבק ובעובש של שנים, והגוש הזה סותם מבפנים את צינורות האושר והרגש שלי כמו גוש של שיער דביק שנתקע בפתח הניקוז של האמבטיה, ואני מחפש את זו שלא רק תשלוף אותו משם בחיוך הנפש שלה ותזרים מחדש אושר ורגש בצנרת החלודה שלי, אלא גם תסתכל בגוש המטונף הזה ותאמר לי בקול של אמת: ״הוא כל כך יפה, ואתה ניבט בו, וגם אתה יפה״, וככה נתחבק לנו ונקשיב יחד לשקט.

בין שתי פגישות בתל אביב, יש לי שעה זמן, מתיישב בבית קפה לשתות משהו ולעבוד. שעת צהריים מוקדמת. שמש חורפית נעימה. לידי יושבות זוג בחורות ומפטפטות. אני לא יכול שלא לשמוע, הן מדברות ממש באוזן שלי, אולי במודע אפילו. האחת אומרת לרעותה: ״… ואני מרגישה שאני אוהבת אותו, אבל ממש. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני ממש ממש צריכה מישהו ככה. אני לא יודעת להסביר לך את זה ממש במילים, אבל ממש…״. אני שומע את זה תוך כדי כתיבה של מייל, וככל הנראה מחייך מבלי משים. הדוברת שמה לב לחיוך שלי, ובחצי חוצפה - חצי חמודיות, פונה ספק אליי - ספק לחברה שלה, ואומרת: ״הנה תראי, אפילו לזה שיושב פה אני מעלה חיוך עם השטויות שלי, אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות.״

הפסקתי לרגע את הכתיבה, הישרתי אליה מבט ואמרתי בנעימות אך בנימה יציבה וחותכת: ״אם את כבר בוחרת לערב אותי בשיחה שלכן, שאכן גרמה לי לחייך, אני יכול לעזור לך בלדייק את מה שאת אומרת שאת מרגישה. אבל השאלה היא, אם את מוכנה להודות בזה. להודות במקום העמוק, החשוף והפגיע בו את נמצאת כשאת מרגישה כמו שתיארת. אם כן, אני בוודאי יכול לדייק לך אותו.״

רגע של שקט השתרר, כנראה שהיא לא ציפתה לתגובה כזו מצד הזר שלבוש בחליפה על סריג דק שישב שם שקוע במחשב, אולם בתום אותו רגע היא כנראה לא ממש יכלה להוסיף ולהתאפק ואמרה ״יאללה למה לא, בוא תדייק לי את מה שאני מרגישה״, בעודה מחייכת חיוך מעט מתנשא ומעט מצפה, בדיוק כמו ששיערתי שיהיה.

״חווית פעם רעב? רעב כזה שמציק בבטן, שיוצר תחושה כאילו יש לך בבטן חור, ואקום, חוסר. וזה מציק ושולח גרורות לכל הגוף, ואי אפשר לחשוב על שום דבר אחר מלבד הרעב הזה, וכמה צריכים, חייבים, לאכול משהו - עכשיו, פשוט להכניס משהו לבטן כדי למלא את החור הזה, חווית פעם את התחושה הזו? אז - ככה, רק בנפש. ויותר חזק. ויותר עמוק. וזה משפיע על הנשימה שלך שהופכת לקשה, ועל היכולת להתרכז, ועל התיאבון. את צריכה - אותו, את חייבת - אותו. הוא הדבר היחיד שירגיע אותך. הנוכחות שלו לידך היא הדבר היחיד בעולם שיגרום לך לשקט. רק אז העולם פתאום מסתדר, הנשימה הופכת לחלקה וסדירה והקווים של העולם חוזרים להיות ברורים. אבל בגלל שאת יודעת שמתישהו, עוד מעט, תשומת הלב שלו תוסב למשהו אחר החוסר הזה לא נעלם לגמרי, הוא עדיין מפעם בך גם אם נדחק כרגע לפינה. הוא מחכה לך שם, אורב, ובמובן הזה הוא תמיד נמצא, ואת הופכת לחיות סביב החוסר הזה, ונעה בין הרגעים בהם הוא במרכז ובהם הוא נדחק לרגע. ואת אוהבת את זה. את זקוקה לכאב הזה של הנפש שלך. את נהנית מזה וסובלת מזה יחד.״

כשסיימתי, שקט השתרר למשך רגע ארוך. הבטתי להן בעיניים עם חיוך קטן בזווית הפה, ממתין בסבלנות. ״ואוו, זה עוצמתי״, אמרה דווקא הבחורה השנייה. שפת הגוף שלה שידרה שילוב של סקרנות ועירנות יחד עם חוסר נוחות מסוים. ״זה הכי עוצמתי שיש״, השבתי. ״אין בזה משהו קצת מפחיד? חלש? להצטרך מישהו במידה כל כך חזקה״, היא חצי שאלה חצי קבעה. ״אהבה חזקה, עוצמתית, היא תמיד חלון לפגיעות״, השבתי. ״השאלה היא איך החלון הזה מנוצל. האם הוא משמש לניצול המצב לרעה, או למקסום הרגש תוך ניפוץ המחסומים שאנחנו שמים לעצמנו באופן טבעי. ולפעמים, צריך שהצד הדומיננטי יוביל את זה בדיוק לשם. למקום הזה בו שובר הגלים הטבעי של הנפש נעלם וגלי הרגש מכים בחוף שלנו. אבל נראה לי״, הוספתי, ״שזה כבר קצת חורג מגבולות השיחה שהגדרתי לעצמי כשהתחלנו״, חייכתי חיוך רחב.

בשלב הזה ראיתי ששתיהן כבר פחות מתגוננות והיה לי ברור שהן רוצות להבין עוד. אבל לי זה הספיק. אז במקרה הזה, אין המשך לסיפור. לא שילמנו את החשבון ועלינו לחדר במלון הסמוך, לא המשכנו את השיח במקום קצת יותר פרטי, לא המשכתי את השיח כשאני מחבר אליו ידיים קשורות מאחורי הגב ותביעת בעלות על חורים ואברי גוף, לא קישרתי בין כניעה של נפש לברכיים מונחות על רצפה ופה פעור לרווחה, ולא חיברתי בין ערגה של רוח לבעילה של חור תחת. פשוט המשכתי לחייך, קמתי לשלם את החשבון (שלי) ופסעתי אל עבר הפגישה הבאה. לפעמים, פשוט די בכך. הא, ותו לאו.

נוסע בשבת בבוקר לכיוון מודיעין, עוצר ליד ״צומת הולץ״ ונזכר לרגע באותה פעם בה עמדנו שם יחד. אני הייתי חייל צעיר בטירונות יחידה, היא היתה תלמידת י״ב צעירה ממני בכשנה. היתה בינינו אהבה כמו שיכולה להיות רק בגיל הזה. בוסרית, תמימה ועצומה. חזרתי הביתה ל- 24 שעות לאזכרה ונסעתי בתחב״צ בחזרה לבסיס, והיא ליוותה אותי עד לאוטובוס, מבריזה מבית הספר, לא מוכנה לפספס שנייה בחברתי. כשהגיע האוטובוס היא חיבקה אותי חזק, לא מוכנה לעזוב, ואני זוכר עד היום בגעגוע את הריח שלה, את המסירות המוחלטת שלנו זו לזה, ואת הכאב המתוק של האהבה שלנו.

***

בשבת בצהריים ישבתי עם חברים בנווה צדק, ליד המסעדה בה אכלתי איתה ארוחת ערב לפני כ- 15 שנים. היא היתה ״השולטת שלי״, אבל המונח הזה חוטא כל כך למערכת היחסים המורכבת שהיתה בינינו. הייתי שלה במובן הזה שהלב שלי שכן אצלה. ומנגד, היא היתה שלי לא פחות והלב שלה נצמד לשלי. ישבנו שם יחד, במעין בועה של קסם, ואני זוכר עד היום בגעגוע באופן מדויק מה אכלנו ומה שתינו, ואיך הרגישו השפתיים שלה כשהיא רכנה לכיווני מעבר לשולחן ותבעה אותי לעצמה, ואיך הרגיש להרים את המזלג ״שבטעות״ היא שמטה ארצה, ואיך יצאנו החוצה אל עבר הרכב שלי נרטבים בגשם, צוחקים, בעודי מנסה באופן גמלוני משהו לכסות עליה כדי שלא תירטב כשהיא מוותרת, מצמידה אותי לקיר, ונותנת לידיים שלה לשוטט על הגוף שלי ולהותיר בו את הסימנים שלה כשבראש שלי מערבולת אחת גדולה.

***

בשבת אחה״צ פסעתי על החוף בחלק הצפוני של העיר, בדיוק היכן שלפני כ- 7 שנים שכבנו שנינו על שמיכה, בקבוק יין לצידנו וכל כולי מלא בריח המלח של הים ובריח שלה. זה היה מורכב, היא היתה גם שולטת וגם נשלטת ואני הייתי כל כולי שלה, התפלשתי בעפר רגליה, אבל היא היתה שלי לא פחות ונצמדה אליי בגוף החזק שלה כמי שצריכה את הנוכחות שלי כדי לנשום, ולא היו שם הגדרות מדויקות אבל היו שם צורך, וערגה, וכמיהה והשתוקקות, ולרגע אחד כשעברתי שם יכולתי להריח את התמהיל המדויק הזה של ים, מלח והמהות שלה ולהתגעגע.

***

בשבת בערב עברתי בפארק הירקון, בדיוק מול המקום בו לפני כ- 4 שנים ערכנו פיקניק ספונטאני, היא ישבה שעונה על עץ ואני שכבתי כשפניי טמונות בכפות רגליה. איתה מארג הכוחות היה מאד ברור וחד משמעי. נצמדתי אליה, נושם אותה, בעודה מסמנת את הגב שלי עם ענף שקטפה באגביות בסימני האהבה שלה, ולא דיברנו המון באותו ערב אבל כשהיא חיבקה אותי בסופו לשלום, היא נצמדה אליי במשך שניה אחת נוספת (וזה היה עבורה המון), לוחשת באוזניי שהיא תתגעגע אליי ומנשקת בעדינות לשפתיי. עברתי באותה נקודה ויכולתי בערגה לחוש ממש במגע שלה.

***

בשבת בלילה מאוחר יחסית רצתי ועברתי ביפו, ובהחלטה של רגע סטיתי מעט מהמסלול הרגיל שלי וחלפתי על פני אותה נקודה בה לפני כ- 8 חודשים עמדנו מתחת לפנס רחוב והתנשקנו בלהט ברגע שאין לו התחלה ואין לו סוף, ולא היו בו מילים אבל דיברנו בו מהלב, ובגלל שזו צלקת שהחלימה כבר אבל עדיין רגישה למגע הרגשתי תמהיל של תחושות וגם געגוע והגברתי את המוזיקה באוזניות, שמרתי על קצב כשאני מחייך, רץ וחולף על פני אותו פנס רחוב מוכר.

***

זאת שמכירה אותי כנראה יותר מכולם, חיבקה אותי בתחילת אוגוסט בבית שלה מעבר לים, הביטה בי במבט ששמור רק לה ולי ואמרה לי: ״אתה יודע ז׳, מצד אחד אתה אדם דומיננטי, אגרסיבי, אסרטיבי שמותח את עצמך עד לקצה. ומצד שני אתה רגיש, וכשאתה פותח את הנפש שלך זה באותה רמת מוחלטות בה אתה עושה דברים קיצוניים אחרים, וזה קשור לבדסמ אבל לא נעצר שם״. וכשאני נזכר בזה, אני חושב שאני בעיקר מתגעגע - לעצמי. אליי. לחלק הזה שבתוכי אליו אני לא יכול להגיע לבד, אלא בלוויית מישהי מיוחדת שבחברתה אני יכול להגיע לשם. והיו כאלה ספורות, מיוחדות ומעטות שבחברתן אכן הצלחתי להיות שלם בתוך עצמי. לכן הגעגוע שלי הוא אמנם גם (מאד) אישי לנשים מסוימות שביקרו בחיים שלי, אבל הוא בעיקר - אליי, ולאופן בו אני רוצה להרגיש ולהגיע למעמקים שבי. אתמול כשחזרתי מהריצה מאד מאוחר עם המסקנה הזו, הרמתי לה טלפון (שם היתה שעת אחה״צ…) ושיתפתי אותה בזה, והיא צחקה וקראה לי טפשון ואמרה שזה ברור ושכדאי שאסתום את הפה הגדול שלי שמונח על הראש היפה שלי (זה נשמע יותר טוב באנגלית…), ושבעוד שבועיים כשאגיע אליה נדון בזה לעומק. חייכתי, ואמרתי לה שאני מתגעגע.

אני נזכר איך שהפיות שלנו התחברו, והיתה שם התאמה מוחלטת. להתנשק יכול להיות לפעמים קצת מוזר, לא מסונכרן, כמו כלים שמנגנים יחד בסולמות לא מתאימים. אבל איתה זה היה קסום, הרמוניה שלמה ומשולבת, ולא רצינו שהפיות שלנו יתנתקו וכשזה קרה לבסוף כי לא היתה ברירה הלבבות שלנו המשיכו לפעום באופן מסונכרן. והיתה שם התמסרות מוחלטת לרגע הזה ולמה שאנחנו מרגישים. אז כתבתי על זה שיר במחברת המרוטה שלי, בעט נובע כחול שקצת נמרח, והחזרתי את המחברת לתא התחתון בכספת שליד המיטה, נעלתי מחדש את המחברת ואת השיר וגם את הלב שלי, והם שוכבים שם יחד בין דפים שמספרים במילים פרושות על פני שנים על רצונות, תשוקות ואכזבות, ועל מוות וגעגוע, ועל אשמה ונקיפות מצפון, ועל אהבה, ובכולם יש פיסות ממני וגם קצת מאחרות ומאחרים. ואולי גם אני נמצא במחברות נעולות של (א)נשים שידעו קורטוב ממני במהלך השנים, וחתיכות ממי שאני פזורות בין דפים ועטופות במילים. החורף שוב מתדפק על החלון שלי. אני עומד במרפסת במכנס קצר בלי חולצה, מרגיש את הרוח ואת טיפות הגשם הולמות בי, חושב על דפים ריקים שבקרוב יתמלאו.

מסיים 22 ק״מ בקצב יחסית מהיר, ומשם עובר ישר לים ושוחה 2.5 ק״מ נהדרים. יוצא החוצה מפורק, הראש צלול, נקי וחד אבל הרגליים לא מסוגלות לזוז. הדופק יציב, אך השרירים הגיעו לשיא. שטיפה קצרה במקלחון ואז עולה את המדרגות הספורות שבין הים לטיילת, הרגליים לא מצליחות לקחת אותי למעלה אלא במאמץ עליון. בעוד חמש דקות זה יעבור ואדדה לקפה ליד. וחמש דקות נוספות לאחר מכן אלך כבר באופן רגיל לכיוון אמבטיית הקרח שמחכה לי, ומשם הביתה למקלחת ולארוחת בוקר עם בני הבית ועם חברים שבטח מתעוררים רק כעת, והיום גם נצנח וקצת נטייל ובערב אשב במקום שאני אוהב ואשתה יין והזמן קצר וההנאה מרובה. אבל בנקודת הזמן הזו שהרגליים לא מצליחות לטפס במדרגות אני שואל את עצמי למה? למה אני צריך להגיע למקום הזה שבו הגוף קורס ככה? מה קיים עבורי בנקודה הזו? למה כל פעם מחדש? והתשובה הכנה היא שאם ברגע הספציפי והמדויק הזה, בדיוק בו, היא היתה שם, ממתינה לי עם חיבוק, הייתי מתמוטט בחיבוק העוטף הזה שלה ונשבר בו לרסיסים ואולי אפילו עם דמעה או שתיים, והלב שלי היה מונח אצלה ככה, פשוט, בלי ברבורי שכל ומיליון מילים יפות, והיינו שוכבים על החול מחוברים ומחובקים בשקט ובלי מילים. ובכל רגע אחר, הייתי אוהב אותה ״באהבה הרגילה״ שלי, המכילה, העוטפת, המעניקה, עם הרצון לתקן את כל מה ששבור ולחבק את כל מה שכואב. וההרמוניה המדויקת הזו בין הרגע האחד הזה למכלול הרגעים כולם, התרחשה אולי פעם או פעמיים בעבר, אבל לא בדיוק ככה ולא בנקודת הזמן הארכימדית הזו, ובכל פעם שאני יוצא מהים שבור פיזית לרסיסים למשך דקות ספורות, אני מקווה שאולי היא מחכה שם, ואז מביט בשמש זורחת, נושם אוויר מלוא הריאות, מחייך לעצמי וממשיך הלאה. מתמלא.

* ״היא״ - משמע דמות ערטילאית ולא מישהי ספציפית. 

** אולי הכי חשוף שלי במשך השנים פה.  

אפילוג: אני ז׳ והפכתי להיות עבד נרצע של שולט אכזר, קשוח ובלתי מתפשר. הוא נכנס לי לראש מנטלית ושולט עליי פיזית ואני עושה בחרדת קודש כל מה שהוא אומר לי.

* * *

כל מי שרץ באופן סדיר ריצות ארוכות מכיר את ההתמכרות לגרמין (השעון). הוא מראה ניתוחים של הריצה שלך, מחשב ממוצעים של דופק, של ״גיל ספורטיבי״, של VO2 Max ועוד כהנה וכהנה. זו התמכרות, כי מצד אחד זה נותן המון מידע שעוזר לשפר את הביצועים אבל מנגד (במיוחד לאנשים תחרותיים), אתה חושש שהממוצעים והביצועים ירדו, מה שמעודד אותך לדחוף כל הזמן קדימה. לפני שבועות בודדים, קיבלתי אזהרה מהגרמין לפיה האימונים שלי כולם אינטנסיביים מידי, ואני צריך לשקול לשלב אימונים פחות אינטנסיביים. גיחכתי לעצמי במחשבה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. אימונים לא אינטנסיביים זה לחלשים (ולכל מי שקצת מבין, אני מכיר את כל ההרצאות על zone 2, תחסכו ממני…). והנה, לפני כמה ימים בסוף הריצה שהיתה טובה דווקא אני עובר על הסיכום, ונתקל לתדהמתי בכיתוב הבא: “Training status: unproductive”, יחד עם ההסבר (שאני מתמצת): ״your training load is too focused on high intensity activities…,mix more low aerobic activities…”. ולא זו בלבד, אלא שהוא הוריד לי יחידה אחת ב- VO2 Max, שזה אולי הפרמטר הכי משמעותי למכור כמוני. הייתי בהלם. הלם מוחלט. הרגשתי אובד עצות לחלוטין. לאחר דקה, החלטתי את ההחלטה המתבקשת - אני אגביר באימון הבא את הקצב, ארוץ מרחק יותר גדול ובקצב יותר מהיר - ואז נראה את הבן זונה הזה לא מעלה לי את המדדים בחזרה. לישון באותו הלילה ממילא לא יכולתי, כך שלמחרת בשעה 04:00 כבר התחלתי לרוץ, נחוש כפי שלא הייתי מעולם. שעתיים ו- 26 ק״מ לאחר מכן, מתנשף, מדדה, מזיע וטוב לב, סיימתי את הריצה ודפדפתי מהר כדי לוודא שהגרמין החצוף הזה תיקן לי בחזרה את הטעות המעצבנת שלו ואולי גם כתב איזה טקסט מתנצל. לחרדתי אני מבחין, שלא זו בלבד שההערה על ה- “unproductive training” נותרה כפי שהיתה, אלא שהוא הוריד לי את המדד ביחידה אחת נוספת… עליתי הביתה, נכנסתי למקלחת שבור לחלוטין ויצאתי ממנה כנוע לגמרי. הבנתי באותו הרגע שעברתי סשן מנטאלי עמוק על ידי השולט החדש שלי, ושאין לי כל אפשרות להערים על מאסטר G או להתנגד לו בכוח. ובהתאם, לאחר יום מנוחה (כמו עבד ממושמע), יצאתי בבוקר לריצה כשאני מקפיד בכל מאודי ובכל נפשי לרוץ ב- zone 2 בקצב הנדרש, לא לתת לקצב הלב שלי לעלות ולו לרגע על המותר, וגם לא לקלל במחשבות שלי את אמאמא של מאסטר G כי לך תדע מה הוא עוד יכול לחוש בחיישנים המתוחכמים שלו. סיימתי את הריצה בשפלות רוח, ירדתי על ברכיי כדי להסתכל בתגובתו של מאסטר G וראיתי כי אמנם ההערה על ה- “unproductive training” נותרה עדיין אבל המדד עלה בחזרה ביחידה אחת. הודיתי למאסטר G מקרב לב והצלחתי לנשום מעט יותר טוב ולהמשיך בשגרת יומי.

אז כך הפכתי לעבד נרצע של מאסטר G, הוספתי עוד ריצה לשבוע האימונים שלי ב- zone 2 ואני מקווה שבקרוב מאסטר G יחזיר לי את היחידה הנוספת שהוא נטל ממני ויוריד את ההערה, כשאני כמובן מתחייב להמשיך ולבצע את הוראותיו ללא כחל וסרק. ואתם יודעים מה? בסופו של דבר כנראה שמאסטר G גם צודק, וכחלק משגרה וממכלול צריך לשלב רמות שונות של מאמץ. סליחה, מאסטר.

יש האומרים כי אהבה אמיתית זורמת ללא מאמץ. אני לא מסכים עם זה באופן מלא. אני חושב שאהבה אינה עומדת בפני עצמה, ועל אהבה מושתתת מערכת יחסים מהסוג שנוצר בין המעורבים. ועל מנת לשמור את מערכת היחסים טובה, נכונה, בונה וחיובית, ולא הורסת, שורפת, מכלה ומטרידה, יש צורך במאמץ. של שני הצדדים. אבל כל מאמץ, צריך שיהיה מאוזן, וכמו שאומר מאסטר G גם במערכת יחסים חייבים לרוץ ברוב הזמן ב- zone 2 …

בתמונה (הזמנית) אני, הבוקר, אחרי האימון ולפני הגילוח (הכללי יש לומר…), The unproductive training slave of Master G, יחד עם המאסטר בכבודו ובעצמו - 

(היתה תמונה והיא אינה עוד)

אני זוכר רגע אחד. שנייה בודדת בתוך רצף של זמן. רגע בו הלב שלי פשוט גאה על גדותיו והרגש נשפך ממני, ולא הייתי מסוגל לדבר יותר מידי והדופק לא היה סדיר והעיניים התמלאו בלחלוחית ופשוט נשמתי, ובאותו רגע הרגשתי שאין משמעות לעבר ואין משמעות לעתיד ויש רק הווה של כאן ועכשיו ושל שנינו, ושום דבר אחר לא חשוב בעולם והאושר מציף אותי ואני טובע בו. וכל זה לשנייה אחת ארוכה בלי התחלה או סוף ועם טעם וריח והבל פיות מחוברים, ולשנייה בלבד, שלאחריה האושר עדיין היה קיים אבל לצידו גם החיים על כל המשמעויות שלהם. וכשאני חושב על זה, אני בר מזל, שכן אנשים עוברים חיים שלמים ללא שניות מעין אלה. בויקיפדיה האישית שלי אני מתייג את השנייה הזו לצד המונח ״געגוע״.