מכתבים לקורדליה

.

 

באותו מעמד, באותו חיתוך זמן שארך שבריר שניה או שעה ארוכה, כאשר התקדמת כפופה ופועמת לאמצע החדר ושמעת את הפקודה החדה להתפשט, ידעת. ידעת בוודאות. באופן חד משמעי ובבהירות ידעת וזאת על אף הלאות המדויקת ההיא שהתחילה להתפשט בך מהעורף והכתפיים בואכה מרכז הגוף ומטה ממנו.

הערפל שאפף אותך קידם בברכה את הבוטות והזימה של הלקיחה חסרת הפשרות שנלקחת שם אז כשפשטת הרבה יותר מאשר רק את בגדייך.

עוד תזחלי ותשרתי ותענגי והאדנות עוד תפלח לעומק את ליבך המשועבד אבל את אותם רגעים מכוננים בהם נבעלת כמו זונה כורעת על ארבע ופוערת את לחיי התחת לנוחותו לא תשכחי לעולם.

וכשהוא נשלף ממך ובכוח אכף את ראשך ואת פיך ואת גרונך לנקות את הזין וסטר לך פעמיים ודמעות מילאו את עינייך רעדת וחשת קטנה.

וכשהצביע על הרצפה, מקום בו שפך את זרעו ונקווה השתן שהשתין עלייך וציווה עלייך ללקק, ידעת.

 

.

.

לעיתים קרובות אופף אותך עצב כשאת חושבת על הדרכים המאובקות המתפתלות בתוך הנשמה ועל הקרוסלה הבלויה שמהפכת בין שקט שמרעיש באוזניים לצעדים בודדים הטובלים ביחפם עמוק בתוך אפר וולקני.

את מחפשת אבל ייתכן שמעצם ההגדרה את מנועה מלמצוא.

לפעמים את מנחשת שהחיפוש הוא מצבך הקיומי אבל את מחמיצה באופן קבוע את המתנה הזאת שהיקום העניק לך מפני שאת מבלבלת בין אי-מציאה לבין אבדן.

הטריק הוא כמובן לא למצוא את מה שאת מחפשת אלא למצוא את מה שלא חיפשת. לאפשר לגל גדול לחבק אותך במותניים ולסחוף אותך איתו בדיוק כשחשבת לצוף לך בנחת על המים.

ותרי לו, שטיא! ותרי לעצמך...צאי מאזור הנוחות שלך.

תלמדי לבקש.

ולא, אל תדפקי על השולחן כשאת מבקשת.

(אבל אם את מוכרחה לדפוק, תדפקי עם הלב לא עם האגרוף).

ותלמדי לבכות כשעושים לך טוב. לא רק כשאת משועממת.

 

כמו באגדות ההן כשהלחש מופר והקללה העתיקה מוּסרת ואור גדול חודר צמרות כהות עלווה ובוחן כליות ולב. ורחם. וכּוּס.  יש מי שעבורם שעבוד מתקשר עם אפלולית ועם הריח של טחב וירוקת הצומחים בין שורות האבן הישנה של קירות רעועים.

אבל שעבוד יכול להיות גם דאייה שמרחפת בתוך אור שקט או בריזה מפתיעה הלוטפת את פנייך או חלום מענג במתיקותו שבו ככל שאת נופלת למטה כך את מונפת למעלה בעיניים עצומות ורועדות.

 

לעיתים קרובות אופף אותך עצב כשאת חושבת על הרוח בחדרים הריקים.

 

ביום ההיפוך, בסטונהנג', קיבלו המוני אנשים שחיכו מאז השעות הקטנות של הלילה את זריחת השמש המסתורית שפונה אל בין עמודי האבן. רק שלא הרבה זמן אחרי זה התעבתה כיפת ענני בדיל כבדים מעל מעגל האבן ועמעמה והאפילה את מישור סולסברי. אבל אז, כמו בחלום, בדיוק בחצות היום נבקע מסך העננים ונוצרה מעין אליפסה מעל עמודי האבן והשמש ירדה ישר והציפה את לבבות מאות האנשים שהיו שם בין העמודים הכבדים ואני חשבתי עלייך, מגששת בעיוורון את דרכך אל המינוטאורוס.

 

מוזר, אבל בסטונהנג' העננים תמיד נפתחים עבור השמש.

 

לעיתים קרובות אופף אותך עצב כשאת מבקשת בליבך להיקשר עמוק ולשרת ולציית  ושישמע אותך סוף סוף. ושיראה. שיאיר, יחשוף, ויטיל מרות במבטו. שישים לב שאת שם. לרגליו.

 

העצב הוא בן הזוג הדחוי של האושר ורק כשבאה השמש ומפזרת את אדי הצללים כמו ערפל הנמוג מעל פני הים את יכולה להבין איך זה שזה כל כך מחמם לך את הלב כשמרשים לך לכרוע ולעבוד.

 

210621

.

https://www.bbc.com/news/uk-england-wiltshire-48703632

.

הֲדָפַקְתָּ וְגַם נִמְצַצְתָּ?

 

תנוחת המוחל

כְּשֶׁהַזַּיִן מַשְׁפְּרִיץ

אֶל גָּרוֹן מַעֲרִיץ

וְנַעֲשָׂה בָּךְ מַעֲשֵׂה הַבְּלִיעָה

מִתְפַּשֵּׂק הַחֲרִיץ

וְנִרְטָב מוּל הַשְּׁפִּיץ

וְהַכּוּס עוֹשֶׂה עֲלִיָּה

 

תנוחת הלוחם

הָיִיתִי עָסוּק וַאֲפִלּוּ טָרוּד

כְּדֵי לֹא לַהֲפֹךְ לְעָנִי מָרוּד

אֲבָל פֶּתַע פִּתְאוֹם בִּשְׁעַת הַמֵּרוֹּץ

בְּמַצָּב שֶׁהָיָה דֵּי יָרוּד

הוֹפִיעָה הַזּוֹתִי עִם הַתַּחַת בַּחוּץ

 

אָז אַחֲרֵי הַיַּשְׁבָן

בּוֹ בִּקֵּר הַקָּטָן

הַזּוֹתִי בָּכְתָה

אַךְ בְּפִיהָ מָחֲטָה

אֶת מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הַמָּצוּץ.

 

 

תנוחת החולם

1.

כְּשֶׁאֵיל הַנִּגּוּחַ

עָסַק בְּמִקּוּחַ

וּבִקֵּשׁ לִפְרֹץ לַיַּשְׁבָן

הַכּוּס הִתְחַנֵּן

וּבִקֵּשׁ לְאוֹנֵן

מֵאֱלוּל וַעַד מַרְחֶשְׁוָן.

 

2.

אַתְּ מַגִּישָׁה בַּקָּשָׁה

שֶׁהַיָּד הַקָּשָׁה

תַּעֲשֶׂה בָּךְ אֶת זֶה,

שֶׁתַּכְאִיב וְתִרְדֶּה

בְּמַגָּע גַּס לֹא עָדִין

תִּתְעַלֵּל בְּפִטְמָה וְעָטִין

וְתוֹצִיא אוֹתָךְ לַמִּרְעֶה

 

3.

אַתְּ עוֹד מְאוֹנֶנֶת

וְאָז מִתְחַנֶּנֶת

עִם קְשִׁירוֹת בִּשְׁנֵי הַשָּׂדָיִים

שֶׁלַמְרוֹת שֶׁמַּשְׁפִּיל וּמֵבִיךְ

אָז שֶׁלֹּא יִפָּסֵק בָּךָ עֲדַיִן

כִּי לֹא רַק לַתַּחַת אֶלָּא גַּם לְפִיךָ

מַגִּיעַ לִבְלֹעַ מָנָה של שְׁפִּיךְ

וְלָךְ - לַעֲבֹד אֶת הַזַּיִן

 

.

.

כולנו יצורים של אור שזקוקים לאור השמש כדי לפרוח ולגדול. גם כשאנחנו צוללים למעמקים. ומה שהכי מאפיין קשר בין יצורי אור היא העובדה הפשוטה שהם צריכים זה את זה כדי להגדיר את עצמם לעצמם וכדי לסמן את העובדה שהם חשובים זה לזה. וזאת את צריכה לדעת: קל לזהות כשאת חשובה למישהו שהרי זה כתוב על פני כל המרחב שביניכם באותיות של קידוש לבנה.

************

כמו קליפת עץ עבה ומבוקעת את מגינה על תוכך הרך בחומות מגן ומגדלי שמירה. את מכירה את כל הסיפורים והחארטות. היית שם. עשית את זה. אין תרגיל רמייה שנועד לגרום לך לתת את התחת שאת לא מכירה. הכי הגונים הם אלה שאומרים ישר שהם רק מחפשים לזיין וללכת הלאה. הכי גרועים הם אלה שמחפשים התמסרות טוטאלית ואשר האדנות היא עבורם מניפולציה מכוערת שנועדה – כדרכם של עכבישים – למצוץ את לשדך ואז להותיר אותך מיובשת וריקה וללכת הלאה.

אומרים לי תמיד שמכיוון שבדסם נסוב על היררכיה ועל לקיחה לא סימטרית אז שאף אחת שמצאה את עצמה פצועה על אם הדרך לא תתלונן: הרי היא בעצמה אמרה לו – קח ממני הכל ואל תשאיר כלום.

ואין טענה יותר מכוערת ומסריחה מזאת.

כי 'לקחת הכל ולא להשאיר כלום' היא פרוצדורה שלא רק לא משאירה את השפחה ריקה ורצוצה אלא ההיפך – כשההיררכיה אמיתית ועמוקה הריהי הליך בונה וממלא. ואל תגידו לי שזה פרדוקסלי שהרי מעצם ההגדרה שלו העולם של הבדסם הינו עולם של פרדוקסים. כששני אנשים מבטאים קירבה, אינטימיות ואהבה באמצעות יד קשה ומשפילה האין זה גדול הפרדוקסים? 

אבל העכבישים, אותם מניפולטרים מחוננים, הם סוג מסוים של הוויה אנושית חולה וכרותת רגש הנסובה על אנשים שאינם מסוגלים לייצר אנרגיה משל עצמם ולכן הם מכייסים אותה מכאלה שכן מסוגלים.

ומי שיודע ומי שמכיר את עולם הבדסם יודעים היטב ששפחות אמנם מתמסרות מרצונן וזוחלות מרצונן מכיוון שזה מרגש אותן אבל זו טעות קשה לראות בהן אנשים חסרי ערך שזקוקים לשליטה מבחוץ כדי לקבל את האנרגיה הדרושה להם.

כי 'להיות שפחה' הוא לא שווה ערך של 'להיות חלשה'. ממש לא. ההיפך. התכונה העיקרית של שפחה היא היכולת לייצר אנרגיה משל עצמה (אחרת העכביש לא היה מתעניין בה). כי התכונה העיקרית של שפחות היא שההתמסרות שלהן משמעה הצורך להעניק את האנרגיה שלהן החוצה, למי שמחזיקים את המפתחות הנכונים לדלתות המגן שלהן.

וראו זה פלא: מפגש בדסם אמיתי מבוסס לא על גניבת אנרגיה של מי שאין לו ממי שיש לה אלא ההיפך – מפגש בדסם אמיתי הוא מיפגש של שני מבועי אנרגיה שיוצר חוויה חדה ועוצמתית שמתרחשת תחת השילוב של שתי האנרגיות שנפגשות כאן: זו התובעת וזו הנתבעת. והשילוב בין שני מקורות האנרגיה הוא זה שיולד את חווית הר הגעש (או סתם את הריגוש והשמחה שבלב).

וזה ההבדל העיקרי בין מי שיודעים איך לפתוח את הדלתות לבין מי שמשתמשים במפתח גנבים כדי לפתוח אותן: הראשון הוא מהסוג שנותן לָךְ לא פחות משהוא מקבל אם לא יותר. השני הוא מי שמשאיר אותך מרוקנת, פצועה ומרומה.

ואיך מבדילים ביניהם? לא בקלות. צריך אוזן מאוד רגישה לזהות בתוך הדיאלקטיקה המתיָפְיֶפֶת של המתחזה את הרצון שלו לקחת לסחוט ולרוקן ולהבדיל בינה ובין הדיאלקטיקה של האמיתי שגם הוא רוצה לקחת אבל משאיר אותך מלאה וטעונה.

 

וזה נייר הלקמוס שמבחין בין העכביש לבין המנהיג: הראשון הוא כָּרוּת רגשי וכייס. והשני מאדן אותך ומכניע אותך כי את חשובה לו.

 

ואמרתי לך מההתחלה שאת זה לא כל כך קשה לזהות.

 

(ועכשיו תכרעי יא שרמוטה ותפערי את פלחי התחת השמן שלך ותפשקי אותו לרווחה).

.

 

 

.

שלוש שפחות, ברונטית, בלונדינית ובהמה נפגשות לשיח בריזה אפריטיפי ומחליפות רשמים.

האדון שלי, אומרת הבלונדינית, מענה ומגרה אותי עד שאני מתפוצצת מתשוקה (היא אמרה חרמנות אבל אני מנסה לשמור על שפה נקיה כאן) ואז הוא מכריע אותי על ארבע ומסדר אותי ככה שיהיה לו הכי נוח, עם התחת גבוה והפנים לרצפה וקורע לי את החור של התחת ומסנן לי תוך כדי שהוא דופק – יא חתיכת שרמוטה, שרמוטות לא מקבלות להידפק בכוס ולגמור, את מבינה? את פה בשביל לתת את התחת ולשרת, את מבינה? ואני מייללת שם בהתחלה כי זה כואב לי כי הוא נועץ בלי חומר סיכה אבל אחר כך זה נהיה חלק יותר ואני נצבטת כי זה מפסיק לכאוב ואני אוכלת את הלב שאין לי לתת לו את הכאב זה ורק מחכה לראות אם יחליט לגמור לי בתחת או שיישלף החוצה ויכריח לי את הראש אל הזין שלו ויגמור לי בגרון ואז הוא גם מצווה בקול צרוד – תבלעי הכל יא זבל, והצרידות שלו אומרת לי הכל ואני יודעת שאני כל כך רטובה שאני יכולה לגמור אם רק אצמיד חזק את הרגליים ואתחכך אבל אני לא מעזה כי זה שלו ורק הוא שולט לי בגמירות.

היא משתתקת ונראית פתאום רצינית מאוד ואילו שתי חברותיה חיוורות ומתנשמות.

האדון שלי אומרת הברונטית, בפגישה הראשונה שלנו כשעמדתי בכניסה, הכריח אותי להוריד את החולצה והחזיה עוד כשעמדתי בכניסה ורק במזל לא עברו אנשים. ואז כשנכנסתי, ציווה עלי להוריד את המכנסיים עד הקרסוליים וגזר לי את התחתונים והכריח אותי לדדות ככה עם המכנסיים מופשלים עד הפינה של החדר ושם העמיד אותי עם הפנים לפינה וכופף אותי והצליף בי עשר הצלפות עם שוט זנבות ובין הצלפה להצלפה שאל – את רוצה שאפסיק? ואמרתי שלא. ואז הוא שאל, את רטובה? ואמרתי שכן. ואז הוא ציווה עלי לבדוק ובדקתי ואמרתי שכן, אני מאוד רטובה ואז הצליף שוב, חזק ובלי רחמים. ואחרי עוד עשר הצלפות הוא הלך והתיישב על הספה וציווה עלי לזחול אליו ככה, עם המכנסיים מופשלים וכשהגעתי אליו הוא ציווה להוריד את המכנסיים ובעוד הוא יושב על הספה ואני זרוקה מתחתיו הושיט את הרגל שלו ופישק לי את הרגליים ובדק לי את הכוס עם קצה הנעל שלו ואז ציווה עלי לאונן על הנעל שלו. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הוא ציווה עלי לאונן עד שארגיש שאני גומרת ואז להפסיק. בפעם השלישית כשהפסקתי הוא שאל את רוצה לגמור ורציתי לענות לו, כן אדוני אבל התביישתי ורק הנהנתי עם הראש והרגשתי כמו איזה סמרטוטרית, עירומה בלי מחסה, עם שיער סתור והאיפור נוזל בגלל הדמעות ואז הוא הרשה לי וגמרתי כמו שלא גמרתי אף פעם בחיים.

עכשיו היה תורה של הברונטית להיראות מחושמלת.

ואז הן פנו להתבונן בבהמה והרימו גבה בשאלה.

לאדון שלי קוראים מאסטר, אומרת הבהמה ואני שפוטה שלו בלב, בגוף ובנשמה. הוא מאלף אותי לשרת אותו ולעבוד את הזין. בפעם האחרונה הוא פתאום תפס אותי חזק בשיער והרים לי את הראש והכריח אותי להתבונן לו ישר בעיניים מה שאני כמעט אף פעם לא עושה. הוא תפס והסתכל בעיניים והסתכלתי לתוך העיניים הכחולות שלו עד שהן נעשו אפורות ונהייתה לי סחרחורת והרגשתי איך אני הולכת ונעשה יותר קטנה ויותר קטנה והרגשתי שאני הולכת להתעלף וכנראה שבאמת התעלפתי כי מצאתי את עצמי בידיים שלו. התחלתי לבכות פתאום. אני חושבת שזה היה הרגע המאושר בחיי.

 

מה תשתו גבירותי? שואל הברמן.

.

.

שיחה עם אבן*

 

תגיד, מה נראה לך, זה הכל על שליטה ושעבוד, הצלפות, השפלות וזיונים קשים? נכון, אתה מספר לה כל הזמן איך היא עבד ממין נקבה, עבד של הזין ואסקופה נדרסת (והיא עושה במכנסיים ונמסה כשאתה עושה את זה), אבל רבאק, באמת ז ה כל מה שיש שם?

אתה באמת חושב שהחשמל והניצוצות שעפים כשאתה לוקח ומזיין הם בגלל שהפכת את הזין שלך ללולאה שכרכת סביב הצוואר שלה ואתה חונק ומרפה ומשתעשע בה כמו ילד שמשחק בבובת סמרטוטים?

זיבי.

קח, תעיף את כל מה שלא פיזי. תנכה את הלחשים של הלב. תפחית, תצמצם, תסלק הצידה את הבום שחובט אתכם כשהעיניים שלכם נפגשות, תמחק את הגעגוע לערבסקות המדהימות שהנגיעה שלה מציירת בך, תוריד את האש שבוערת שם גם כשאין מימוש בפועל של היררכיה אלא מציפה אותך רק כשאתה מנסה להיזכר בחום הגוף שלה שאופף ומחבק אותך.

וכשהוצאת את כל זה -  מה נשאר שם חוץ מגוף?

באמת? כלום. כי הגוף מת כשאין בו נשמה.

כי האילוף האמיתי הוא קשירת קשרים, אומר השועל לנסיך הקטן. créer des liens. סלק את הקשרים ונשארת עם כלום. לכל היותר – נשארת עם הזין ביד. אבל זה מה שכמעט תמיד קורה. רק אחרי שהולכת אותה אל הדלת ושלחת אותה אל המדבר – ולא חשוב כמה נדמה לך שהיו אלה הסיבות הנכונות - רק אז אתה מבין שאלה לא היו הכריעה או הזחילה או התחנונים שלה שתרשה לה לענג ושתכאיב.

רק אז אתה מבין שאלה היו הקשרים. אבל אז זה קצת מאוחר מדי, לא?

שהרי מה הם הקשרים האלה? הם כל מה שאיפשר את עבודת הזין, כן, אבל הם משהו שנמצא מחוץ, מעבר ומעל לפעלולי הגוף. 'קשרים' כשמם הם: הם מה שמשאיר את הסימנים הכי לוהטים והכי מרגשים בעולם והם הסימנים שאי אפשר לראות אותם וכמעט אי אפשר לדבר עליהם; שכשהם שם הם מאפשרים לך לנשום. ולשמוח שאתה חי.

ולשמוח בה. כן. 

ואם בטיפשותך לא השגחת בהם ולא נאחזת בהם וויתרת עליהם היא תלך ותלך עד שתמצא ואז באמת תישאר עם הזין ביד.

או, ליתר דיוק, מה שיישאר הם רק ייסורי הגעגוע אל מה שהיה וכבר לא יהיה ובחדרים הריקים יהדהד רק קולם של אוקיאנוסים אבודים שלוחש לך בעצב מתוך הקונכייה.

 

*ותודה לויסלבה שהרשתה לי להשתמש בשם.

 

 

.

.

מַשַּׁק כַּנְפֵי הַסְּטִירָה בְּצִדָּן הָאֶחָד שֶׁל פְּנֵי הַיְּקוּם

מְחוֹלֵל סְעָרוֹת רְעָמִים וְצוּנָאמִי

בַּפָּן הַשֵּׁנִי שֶׁל צִדָּן

בְּקַו סְפִּירָאלִי עָקוּם.

מְהַדְהֵד אֶל עַרְפִלִּית

הַסּוֹלָאר פְּלֶקְסִיס, מְחַשְׁמֵל

אֶת חוֹר הַתַּחַת

וְזוֹרֵעַ עַנְנֵי יוֹדִיד הַכֶּסֶף

בְּמוֹרַד הַבֶּטֶן בּוֹאֲכָה וָאגִינָה רוֹתַחַת

הַנִּפְעֶרֶת מֵעַצְמָהּ כְּמוֹ גַּן מֵדִיטַצְיָה

מִסְתּוֹרִי

הַנִּפְתָּח בְּרוֹטַצְיָה

אֶל בְּרֵכָה וְחַלּוּקֵי נַחַל

בֵּין רַגְלַיִם אוֹ בְּיַפָּן

וּבְעֶצֶם אֵין בּוֹ אֶלָּא מִשְׁאֲלוֹת תְּשׁוּקָה

עֲדִינוֹת בְּגַסּוּתָן

וְרַעַד נְשִׁימוֹת כְּבֵדוֹת

 בְּעִנּוּגָן

וְהַזְמָנָה פְּתוּחָה (או פְּעוּרָה)

לִצְפּוֹת

 בִּפְרִיחַת הַדַּגְדְּגָן.

 

עוד לפני שהסטירה מצליפה על הפנים הכּוּס שלך כבר פוסח על פעימה ומתכווץ במעין רפלקס פבלובי שמאפיין את הדרך בה אוּלפת והוּקצעת להיות נוצת העינוגים והנקב שמגדירים אותך כעבד ממין נקבה, שפוטה של הזין שזוחלת בתחינה שירשו לך לענג ולהיות לשימוש.

הסטירה לא מגדירה אותך אלא ממקמת אותך, ממסמרת אותך אל הצלב של השעבוד ומשאירה אותך מפושקת ורועדת וכמו כלבה שתריח את בעליה גם בתוך קהל אלפים כך גם את שבעיניים עצומות תזהי את מחיאת הכף האחת של אדונך בין אלף סטירות זרות.

 

.

.

הילד בן שבעים ולרגל האירוע שלפתי את הקטע הזה מהארכיון.

מזל קַשָּת, ליצן עצוב, עוף החול. נשמה. עיניים שלי.

כוסית אוזו לכבודך ושאף פעם לא נפסיק להיפגש ככה.

יאסו יודה.

 

היה לי טוב כל כך, את אומרת ומסמיקה.
אני אוהב לראות, כמו תמיד, איך את שקופה בכל דבר. איך היושר והתום שלך מתבטאים גם דרך הגוף. ובאותו זמן זה גם כל כך נשי וחושני בעיני.
כן, היה לי טוב כל כך, את לוחשת אי שם בצווארי בערך אחרי עשרים דקות של נמנום קל שבהן הדופק של שנינו חוזר להיות כמעט נורמלי.
מחר שוב אצטרך לוותר על מחשוף, את אומרת כמו מדברת עם עצמך, וכשיראו שקשה לי לשבת ישאלו אם עוד פעם הגזמתי ברכיבה בשבת. ושוב את מסמיקה עם חיוך חטוף ואני הופך אותך ומורח בקרם מרפא את כל החבורות מעמידות הזין שחרצתי בך והופך אותך שוב ומורח אותך שוב באצבע רכה וזהירה. ואז, בזהירות כואבת את שוב מתכרבלת.
פתאום את נושמת עמוק ומרימה חצי מבט ואומרת – אתה יודע, אתה תמיד נהיה קשה מאוד אחרי שאתה רך. ואז את עוצרת נשימה ומביטה בי, לא בטוחה איך אגיב.
מתי הייתי רך? אני שואל ומצמצם אלייך עיניים באיום.

את לא נבהלת. בָהופעה, את אומרת. ראיתי כשבכית.
אני בכיתי? את חולמת, אני אומר.
כן, את אומרת בסנטר מונף. כשהוא שר את "נומי פרח". וכשהוא שר את "יהודי נודד". ועוד שירים. בכית. אני ראיתי!
זה לא היה בכי יא אהבלה, אני אומר לך ואת עוצמת עיניים, כאילו קיבלת ליטוף.

זה לא היה שום בכי. היתה רוח. אולי נכנס לי משהו לעין והוריד כמה דמעות.
זה היה יותר מכמה דמעות, את מחייכת את חצי החיוך הקטן שלך. ב"עיניים שלי" הלחיים שלך היו פשוט רטובות לגמרי.
סס'אמו הפוליקר הזה, אני אומר. הוא לא נותן מנוחה לנשמה.
זה בסדר, את אומרת, כשהוא שר "קצר פה כל כך האביב" לא נשארה עין אחת יבשה בכל קיסריה.
דמעה אחת שיורדת זה לא נחשב בכי, אני רוטן ומחבק אותה אלי.
ראיתי אותך ב"הכל מזכיר לי" היא לוחשת בעיניים מבריקות. בכית חופשי. הכתפיים שלך רעדו. ואני כל כך אוהבת אותך, את מוסיפה בלי שום הכנה מוקדמת וקופצת בשבריר שנייה לאזור המסוכן.
אני מהדק אותך אלי בתגובה ואת קופאת בתוך החיבוק שלי, מאושרת לגמרי.

והאושר שלך הוא כמו חמצן. נקי וטהור ומזוכך. ופעימות הלב שלך מציירות בי פלגי מים וריקמות של חלום.
וזה בזכות פוליקר, אני חושב, הבן זונה הכל כך נפלא ומתוק הזה, בזכותו אני חושב לי שהאושר שלך, ילדה, איננו אלא קרם המרפא של הצלקות ש ל י.

 

פורסם כמעט כמות שהוא בכלוב 15.09.11

.

.

בפרפרזה קטנה על טולסטוי ניתן לומר כי אין נגיעה אחת הדומה לחברתה וכי מה שמאפיין את כל הנגיעות כולן הוא שאי אפשר לנסח מערכת כללים אשר תאפיין את מופען.

והדבר היחיד שאפשר למצוא בכל הנגיעות כולן היא תחושת החסד החד-פעמית, הידיעה שנגיעה היא דבר שלא יסולא בפז באשר לעולם איננה חוזרת על עצמה ולעולם לא תשוב.

אבל כשאנחנו נוגעים או כשנוגעים בנו מציפה אותנו תמיד תחושה שזה נשאר לנצח, שלעולם לא ייגמר.

או שמא אין זו אלא תפילה?

****************************

הדבר המהותי ביחסי שליטה הוא שאין בהם דבר מהותי.

זו לא ההיררכיה.

ולא גבולות הסבל והתענוג.

ולא ההתמסרות או הכניעה או הנתינה.

יחסי שליטה זה לא על ניקוי פנלים או על שוטים או על מחטים בפטמות.

זה קצת מכל אחד מאלה ומכולם ולפעמים אף אחד מהם.

ביחסי שליטה יש דיאלקטיקה של אדון ועבד,  יש מובילים ומובלים וכל זה. הכל נכון. ובתוך זה מקופלים ריגוש גדול ופרפורי כנפיים בבטן הנמוכה.

אבל האם כל אלה הם הליבה? האם בהם מתמצה המהות?

נדמה לי – וזו איננה טאוטולוגיה - שטבעם של יחסי שליטה מתמצה במילה שליטה.

והסיבה שזו איננה טאוטולוגיה או קלישאת כל הקלישאות נעוצה בעובדה שברבדים העמוקים של חווית יחסי שעבוד - המילה שליטה קשה מאוד להגדרה או לניתוח רציונליים. צמיחה והתפתחות של קשר שליטה נובע לעיתים קרובות מהחקירה של מהות השליטה שעורכים אלה המעורבים בקשר ומגשימים אותו.

ורק מי ששם – מתפעם ונרגש כאשר הוא זוכה והעוצמה קמה ומתייצבת ומציירת את מיתוָוהּ השקוף של ריקמת הבשר החי של השליטה.

ומי שלא שם – לא יוכלו להבין זאת לעולם.

מהצד ומבחוץ יחסי שליטה נדמים לעיתים קרובות כסוג של עשיית ניצול לא הוגנת. אלא שמהצד ומבחוץ אפשר לראות רק את הסממנים החיצוניים, המטעים, ואת הסיפור החיצוני שקשה כל כך להבין אותו.  

אבל הסיפור האמיתי הוא הסיפור הפנימי, כמו הלבה הנוזלית מתחת לקרום הקשה של שכבת הסלע. ומה שהסיפור הפנימי מתאר הוא עולם תוכן החושף מרחב שהוא פרטי לחלוטין העוסק בקשר לוהט שמתקיים רק בין השניים הרוקדים בתוך קירבה רועדת את ריקודי ההכנעה והכיבוש.

ואפילו אם זו טאוטולוגיה אין עוד טאוטולוגיה המקפלת לתוכה להבות ארוטיקה יוקדת כטאוטולוגיה הזאת:

הדבר הכי מהותי ביחסי שליטה הוא שאין בהם דבר מהותי.

 

.

.

הצד הדרומי של האהבה

הַצַּד הַדְּרוֹמִי שֶׁל הָאַהֲבָה

תַּחַת שְׂדֵה כוֹכְבֵי שִׁירָה

לוֹבֵש פְּנֵי עֲרָפֶל

מְפַלֵחַ,

אֵד לָבָן בּוֹהֵק

הַכֹּוֶוה אֶת הָעַיִן,

כּמוֹ צְחוֹר גְּלִימַת כּוֹהֶנֶת

הַמִּזְבֵּחַ

הָעוֹבֶדֶת אֶת הַזַּין.

 

הרצון שלו מצמית אותך בשבריר שניה ומבט האדנות הטורף מרעיד ומרטיב ומפשק אותך. את מתחננת, קח, קח את הגוף הזה, קח את הבשר הזה ועשה בו כרצונך: כולו שלך. קח וייסר אותו. כבוש אותו. זיין ותאנוס את החורים שהם רק שלך. הייה קשה איתי. הייה קשה אלי. הו, אלוהים...אני כל כך רוצה שתשעבד ותרמוס ותשפיל ותרשה לי להרגיש...

אַתְּ מוּצְלֶפֶת

אַתְּ נֶחְדֶרֶת

מְחוּלֶלֶת אֲךְ קְדוֹשָׁה

אַתְּ מוּצֶפֶת אוֹר שֶׁל אַהֲבָה.

אַתְּ בוֹכָה,

אַתְּ צוֹעֶקֶת,

אַתְּ שׁוֹבֶרֶת שִׂיאִים

בְּדִבְרֵי יְמֵי הַתַּאֲוָוה.

 

אתה מקמט אותה ודורך עליה בעוד עיניה רועדות. אתה מתיר את שדיה הקשורים, המוצלפים, ומשחרר את ידיה כדי שתוכל לסטור לה בזמן שאתה מזיין ולראות איך היא נאבקת כדי למנוע מידיה להגן על פניה כשהסטירות ניחתות עליהם.

 

הַצַּד הַדְּרוֹמִי שֶׁל הָאַהֲבָה

תַּחַת נְהַר צִיפּוֹרֵי הָאֵשׁ

מַקִּיף חִיּוּךְ קָטָן

וְגַעְגּוּעַ דִּמְעַת עַיִן

מְשַׂרְטֵט כְּמוֹ עַל לוּחַ

מַפַּת תְּשׁוּקוֹת בָּשָׂר

וּמֵעֲלֵיהֶן -

אֶת הִתְעַנְּגוּיוֹת הָרוּחַ.

 

את כורעת ומשרתת והיד שעל ראשך מונחת בזלזול, רודה ומכוונת ושולטת בך כמו נהג מיומן האוחז בהגה ומורָה לך במפורש שאינך אלא צעצוע שעושים בו מה שמתחשק ואת נמסה תחת המרוּת והבוז של המגע ומנסה לרמוז עם הראש שכן, כך ועוד, ושלא ייפסק, ושיִרדו בך עוד, עוד, חזק ואכזרי. שישלטו וישעבדו וישפילו עד תום.

 

אַתְּ רוֹעֶדֶת

אַתְּ מוּצְלֶפֶת

אַתְּ מוּרֶדֶת מַטָּה;

אֶת נִדְפֶקֶת

כְּמוֹ זוֹנָה

אַתְּ מְרַחֶפֶת

אֲתְּ שָׁטָה

וְגוּפֵךְ אוֹמֵר תְּפִילָּה

אַתְּ נֶעֱצֶמֶת וּפוֹקַחַת

אַתְּ יוֹדַעַת

וְשׁוֹכַחַת

אַתְּ הוֹגָה שִׁבְרֵי פְּסוּקִים

וְלִיבֵּךְ סִילוֹן

מְרַחֵף

בָּאֲפֵלָה.

 

את מוּבֶלֶת אל המראה, כפופה וקשורה ומושפלת, מקרטעת בעליבות, עירומה ויחפה ומבהיקה מזעה ומזרע. פלאג משפד לך את חור התחת וגאג אכזרי כופה עלייך אילמות. דין ודברים נוקב מתרחש בין מחטים לפטמות שלך ואז יד קשה ומכאיבה וקול שקט והחלטי מאלצים אותך לראות מה נהיה ממך. ודרך הדמעות והאיפור והזרע המרוחים על פנייך את אכן רואה. עצמך רואֶה את עצמך ואת רואה מה את וזה מפחיד ומרעיד ומבזה ובכל זאת את רוצה להתחנן שאף פעם לא יתעייפו מלחדור כך אל תוך תוכך ושירשו לך לזחול.

 

פְּנֵי הַזְּאֵב הַטּוֹרֵף

שֶׁמּוּלֵךְ

מַצִּיתוֹת בְּךָ אִשִּׁים

כְּחוּלוֹת

הַמְּאַכְּלוֹת נְקוּדוֹת

תְּשׁוּקָה וְזוֹקְפוֹת

עֶרְוָוה.

רַגְלַיִיךְ פָּקוֹת,

גּוּפֵךְ חֲסַר מִשְׁקָל

כְּשֶׁנִּרְשָׁמִים בָּךְ

דִּבְרֵי יְמֵי הָאַהֲבָה.

 

את נצמתת. מנסה אבל אסור לך להפנות מבט מהמראה והאוויר עוזב לך את הגוף כמו מחבטת אגרוף במקלעת השמש. את רוצה להיקבר באדמה אבל הדופק שלך בשמיים ובכּוּס את חווה עוויתות.

ואז, תפנית בנרטיב. הידיים הקשות מיישרות אותך ועונדות בעדינות קולר על צווארך ואת קופאת במקום לנֶצַח-רֶגַע שאין לו סוף. כמו מאליהן, בלי שידעת ובלי שרצית, פורצות דמעות רותחות מעינייך ואת בתוך צונאמי של רגשות, נשברת בבכי שמרסק את כתפייך וצונחת אל תהום עמוקה מני חקר כמו חור תולעת האוסף אותך אל גלקסיה אחרת.

וכשאת שבה אל חושייך את מוצאת אותך בזרועותיו וליבך מחשב להתבקע.

 

בַּצַּד הַדְּרוֹמִי שֶׁל הָאַהֲבָה

אַתְּ מוֹסֶרֶת אֶת עַצְמֵךְ

עַד כְּלוֹת

אֶת מְשָׁרֶתֶת

מְעַנֶּגֶת

סוֹגֶדֶת

וְהַיְּקוּם פּוֹתֵר בָּךְ

אֶת כָּל הַשְּׁאֵלוֹת.

 

 

.