מכתבים לקורדליה

.

למה לדבר הרבה, תמיד ידעת שיבוא יום ותתני את התחת.

כמו שתמיד ידעת שתרדי ותלקקי ותזחלי ותתפשׂקי.

מה שלא ידעת היה שתצטרכי לבקש את זה.

מה שלא ידעת היה שתבקשי.

כמו אז כשאמרתי לך שלעולם לא אתקרב אל הפטמות שלך עם מחטים אלא אם כן תתחנני שייעשה בך כך. ולא האמנת שיבוא יום ותבקשי. צחקת בתוכך כשאמרתי לך שתתחנני. ואז, אחרי דרך מפותלת רצופה בלקיחות קשות הרגשת שאת מוכנה וככל שקפא בך הדם ידעת שאת מוכרחה לבקש וביקשת. ואני סירבתי. ואחרי שביקשת שוב ושוב סירבתי – מצאת את עצמך מתחננת כמו מי שמתחננת על חייה. בכי תחנונים בכית כי ידעת שלא תהיי שלמה עד שיתקיימו בך ויינקבו בך כל שמות השעבוד.

הרעב הזה שאת חשה והצורך המפלח ביד הקשה שמאלפת אותך ומקציעה אותך ותוחמת אותך ורודה בך ומרסנת אותך בפראות כבושה היטב, בוער בך כמו סופת אש כלואה בירכתי הבטן שלך ומבקשת דרך ומקום להתפרץ.

הרעב הזה הוא כמו חור שחור, צומת מועקות ששואב החוצה את מפתח הלב שלך כמו זרעי סביון המתפזרים ברוח. הרעב הזה הוא תמצית כל הערגות ששנאת פעם ושנאת עוד יותר את העובדה שאת נכנעת להן וחוזרת וכורעת ומבקשת להילקח.

ואיך שנאת את המחשבה שחור התחת שלך ייכבש באכזריות ויהיה למשיסה. ואיך ידעת שזו הבעילה המאדנת האולטימטיבית. שמי שבועל אותך בתחת יכול לרצוע את אוזנך למשקוף הדלת או לכבול אותך עירומה במרתפיו העמוקים וכל מה שיעניין אותך זה איך לשרת ולענג ולרַצות.

למה לדבר הרבה. תמיד ידעת שיבוא יום ותתני את האמ'אמא של התחת.

.

.

אותו המקום, אותו הרגע בו ננעלות העיניים וחשמל אופף אותה ואותו, כאשר התודעות שלהם חודרות זו אל זו מבעד לעיניים ומרחפות ומסתחררות יחד הם חווים 'בום' גדול שמרעים בחלל החזה ומרעיש בקול דממה דקה.

הרגע הזה הוא רגע של אמת והמקום הזה הוא המקום בו אין היררכיה ואין הגמוניה ואין דיסטאנס כי שם נפגשות, נלפתות ונארגות הנשמות.

לא פעם שומעים דיבור איך 'משק כנפי הפרפר בג'קרטה מסעיר הוריקן המכה  בטימבוקטו'. יש המכנים זאת "כאוס" או נסמכים על הפרכת הסיבתיות שעומדת בלב מכניקת הקוונטים, ומבקשים להוכיח שהכאוס רק נראה מטורף אבל שבעצם יש סדר בשיגעון.

אבל, את יודעת היטב שהאמת הפוכה: שהשגעון הוא זה ששולט בַּסֵּדֶר ושדווקא התבקעויות ההוריקן בטימבוקטו הן שמבשרות את משק כנפי הפרפר.

היטב את יודעת שהעדינות והרוך שבך מבקשים לפגוש את הבוטות והיד הקשה ורק הסופה הקשה שמקמטת את אִדרות ליבך ורוֹדָה בך מקָצֶה ועד עָצֶה היא זו שבכוחה להצמיח את כנפי הריקמה השקופות שלך שאת מרחפת אִתָּן מעל שטיח אינסופי מתבדר של פרחי אלמוות הכסף*.

היטב את יודעת שדרך השעבוד היא רק שפה - אוסף מושגים ודקדוק ותחביר - שמאפשרת לאנשים, אדון ושפחה, למשל, למצוא את הקול שלהם. לאתר ולהכיר את הביטוי העצמי ואת הנתיב האישי שלהם בדרך אל פסגת ההר.

עולמות השליטה ודרכי השעבוד אינם אפוא אלא ארגז כלים המאפשרים לנו, בהיותנו יצורים של אור וחום, להידבר בינינו. לגעת. לדייק את הנגיעה באופן הכי נכון לנו.

שהרי מהי דרך השעבוד אם לא פענוח של כתב סמלים המאפשר לדוברי השפה הזאת לבטא את האני האמיתי שלהם לא כשהם לבדם מול הראי או שוחים עם עצמם בעירום של ליל ים שקט אלא כשהם זה מול זו, מתמסרים ביניהם בפעימות ובהלמויות לב בזירת מאבק בה הם נלחמים לחיים ולמוות אפילו שהם יודעים מראש איך הם רוצים שזה ייגמר.

...פעם לימדו אותי איך לבצע לולאה מורכבת בחוט ריקמה שיודעת ללכוד וללפות אפילו את הפטמות הקטנות ביותר ולסחוט אנקות כניעה של כאב, התפעלות ותשוקה. למדתי שהאדון יודע לסגור את כפו סביב ליבך העולה ויורד עם שדייך כשאת נלחמת על אוויר כמו ציפור מפרפרת ומרוגשת הלכודה בכף יד.

למדתי שהאדון יודע לדרוס אותך בכף רגלו ולגרום לך לזחול אליו ולבקש עוד ולשאת אליו כפות בתחינה שיאשר ויאמת אותך כשם שהוא מרשה לך לאמת אותו.

ולמדתי גם שלעולם אין לגעת בכנפייך. אפילו לא בלטיפה.

כי מה הן כנפי הפרפר אם לא יופי טהור עשוי מאור ירח ואבק כוכבים?

*  אלמוות הכסף הוא צמח עשבוני רב-שנתי שרוע. עליו קטנים, שפתם תמימה.  (ויקיפדיה)

.

.

בסוף היום ישנו רגע בו הצללים מתמהמהים וקרני השמש הגוועת מסרבות לפנות את השטח לנשיכותיו של החושך.

בסוף הדרך עולים אדים מהאדמה וריקודם מפתה ויופיים בלתי נתפס.

בסוף הזמן את מתפשקת ונפערת כמו לוטוס הנענה אל קולות האור הדועכים והלמות ליבך כמו תוף כבד מקפלת ומכריעה אותך.

את מעלעלת בדפי הזיכרון וליבך פוסח על פעימה כשעולים לך רגעי ההכנעה הקשים שזה מכבר למדת להפסיק להתרפק עליהם, רק לעטוף אותם ולהיעטף על ידם ולחוש איך הגולה הגמישה ההיא הקבורה בתחתית בטנך מפרכסת ומתעוותת ומציפה אותך ומאבנת את כתפייך.

וכשעזבת, עזבת אבל לא הלכת. וכשהלכת הלכת אבל לא עזבת. ואיך תעזבי כאשר לפיתתו החתימה אותך וסימנה אותך והכּוּס שלך לנצח בבעלותו.

וגם הלב.

וככל שהמעברים כהים וחשוכים וככל שהם הולכים וצרים ולחים וצפופים כמו רחם וככל שתעצמי את עיני האזמרגד שלך וככל שתרחיקי ובאשר תלכי:

לעולם לא תצעדי לבד

You'll never walk alone

When you walk through a storm
Hold your head up high
And don't be afraid of the dark

At the end of a storm
There's a golden sky
And the sweet silver song of a lark

Walk on through the wind
Walk on through the rain
Though your dreams be tossed and blown

Walk on, walk on
With hope in your heart
And you'll never walk alone

You'll never walk alone

Walk on, walk on
With hope in your heart
And you'll never walk alone

You'll never walk alone

.

.

שוב חלמת את אותו חלום. שוב אמרת, 'עכשיו אני יודעת שאני באמת שלך' ושוב העוצמה של הגילוי העירה אותך עם דמעות. 

כשהוא מעמיד אותך באמצע החדר אפילו שאת עדיין לא מוכנה ומצווה עלייך להתפשט עובר בך רעד.

כשהוא סוטר לך או מצליף בשוט על גבעות התחת שלך מתכווץ לך הכּוּס.

כשהוא אונס לך את חור התחת ומצווה עלייך לאונן מתכווצת בך פקעת התשוקה שבתחתית הבטן ומפוצצת בך ריקושטים של חשמל חי.

כשהוא מזיין כמו כובש שאונס שבויה ומצווה עלייך להסתכל עליו, מרשה לך לראות עד כמה את שלו, מתכווץ לך הלב.

.

.

באותו מעמד, באותו חיתוך זמן שארך שבריר שניה או שעה ארוכה, כאשר התקדמת כפופה ופועמת לאמצע החדר ושמעת את הפקודה החדה להתפשט, ידעת. ידעת בוודאות. באופן חד משמעי ובבהירות ידעת וזאת על אף הלאות המדויקת ההיא שהתחילה להתפשט בך מהעורף והכתפיים בואכה מרכז הגוף ומטה ממנו.

הערפל שאפף אותך קידם בברכה את הבוטות והזימה של הלקיחה חסרת הפשרות שנלקחת שם אז כשפשטת הרבה יותר מאשר רק את בגדייך.

עוד תזחלי ותשרתי ותענגי והאדנות עוד תפלח לעומק את ליבך המשועבד אבל את אותם רגעים מכוננים בהם נבעלת כמו זונה כורעת על ארבע ופוערת את לחיי התחת לנוחותו לא תשכחי לעולם.

וכשהוא נשלף ממך ובכוח אכף את ראשך ואת פיך ואת גרונך לנקות את הזין וסטר לך פעמיים ודמעות מילאו את עינייך רעדת וחשת קטנה.

וכשהצביע על הרצפה, מקום בו שפך את זרעו ונקווה השתן שהשתין עלייך וציווה עלייך ללקק, ידעת.

.

.

לעיתים קרובות אופף אותך עצב כשאת חושבת על הדרכים המאובקות המתפתלות בתוך הנשמה ועל הקרוסלה הבלויה שמהפכת בין שקט שמרעיש באוזניים לצעדים בודדים הטובלים ביחפם עמוק בתוך אפר וולקני.

את מחפשת אבל ייתכן שמעצם ההגדרה את מנועה מלמצוא.

לפעמים את מנחשת שהחיפוש הוא מצבך הקיומי אבל את מחמיצה באופן קבוע את המתנה הזאת שהיקום העניק לך מפני שאת מבלבלת בין אי-מציאה לבין אבדן.

הטריק הוא כמובן לא למצוא את מה שאת מחפשת אלא למצוא את מה שלא חיפשת. לאפשר לגל גדול לחבק אותך במותניים ולסחוף אותך איתו בדיוק כשחשבת לצוף לך בנחת על המים.

ותרי לו, שטיא! ותרי לעצמך...צאי מאזור הנוחות שלך.

תלמדי לבקש.

ולא, אל תדפקי על השולחן כשאת מבקשת.

(אבל אם את מוכרחה לדפוק, תדפקי עם הלב לא עם האגרוף).

ותלמדי לבכות כשעושים לך טוב. לא רק כשאת משועממת.

כמו באגדות ההן כשהלחש מופר והקללה העתיקה מוּסרת ואור גדול חודר צמרות כהות עלווה ובוחן כליות ולב. ורחם. וכּוּס.  יש מי שעבורם שעבוד מתקשר עם אפלולית ועם הריח של טחב וירוקת הצומחים בין שורות האבן הישנה של קירות רעועים.

אבל שעבוד יכול להיות גם דאייה שמרחפת בתוך אור שקט או בריזה מפתיעה הלוטפת את פנייך או חלום מענג במתיקותו שבו ככל שאת נופלת למטה כך את מונפת למעלה בעיניים עצומות ורועדות.

לעיתים קרובות אופף אותך עצב כשאת חושבת על הרוח בחדרים הריקים.

ביום ההיפוך, בסטונהנג', קיבלו המוני אנשים שחיכו מאז השעות הקטנות של הלילה את זריחת השמש המסתורית שפונה אל בין עמודי האבן. רק שלא הרבה זמן אחרי זה התעבתה כיפת ענני בדיל כבדים מעל מעגל האבן ועמעמה והאפילה את מישור סולסברי. אבל אז, כמו בחלום, בדיוק בחצות היום נבקע מסך העננים ונוצרה מעין אליפסה מעל עמודי האבן והשמש ירדה ישר והציפה את לבבות מאות האנשים שהיו שם בין העמודים הכבדים ואני חשבתי עלייך, מגששת בעיוורון את דרכך אל המינוטאורוס.

מוזר, אבל בסטונהנג' העננים תמיד נפתחים עבור השמש.

לעיתים קרובות אופף אותך עצב כשאת מבקשת בליבך להיקשר עמוק ולשרת ולציית  ושישמע אותך סוף סוף. ושיראה. שיאיר, יחשוף, ויטיל מרות במבטו. שישים לב שאת שם. לרגליו.

העצב הוא בן הזוג הדחוי של האושר ורק כשבאה השמש ומפזרת את אדי הצללים כמו ערפל הנמוג מעל פני הים את יכולה להבין איך זה שזה כל כך מחמם לך את הלב כשמרשים לך לכרוע ולעבוד.

210621

.

https://www.bbc.com/news/uk-england-wiltshire-48703632

.

הֲדָפַקְתָּ וְגַם נִמְצַצְתָּ?

תנוחת המוחל

כְּשֶׁהַזַּיִן מַשְׁפְּרִיץ

אֶל גָּרוֹן מַעֲרִיץ

וְנַעֲשָׂה בָּךְ מַעֲשֵׂה הַבְּלִיעָה

מִתְפַּשֵּׂק הַחֲרִיץ

וְנִרְטָב מוּל הַשְּׁפִּיץ

וְהַכּוּס עוֹשֶׂה עֲלִיָּה

תנוחת הלוחם

הָיִיתִי עָסוּק וַאֲפִלּוּ טָרוּד

כְּדֵי לֹא לַהֲפֹךְ לְעָנִי מָרוּד

אֲבָל פֶּתַע פִּתְאוֹם בִּשְׁעַת הַמֵּרוֹּץ

בְּמַצָּב שֶׁהָיָה דֵּי יָרוּד

הוֹפִיעָה הַזּוֹתִי עִם הַתַּחַת בַּחוּץ

אָז אַחֲרֵי הַיַּשְׁבָן

בּוֹ בִּקֵּר הַקָּטָן

הַזּוֹתִי בָּכְתָה

אַךְ בְּפִיהָ מָחֲטָה

אֶת מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הַמָּצוּץ.

תנוחת החולם

1.

כְּשֶׁאֵיל הַנִּגּוּחַ

עָסַק בְּמִקּוּחַ

וּבִקֵּשׁ לִפְרֹץ לַיַּשְׁבָן

הַכּוּס הִתְחַנֵּן

וּבִקֵּשׁ לְאוֹנֵן

מֵאֱלוּל וַעַד מַרְחֶשְׁוָן.

2.

אַתְּ מַגִּישָׁה בַּקָּשָׁה

שֶׁהַיָּד הַקָּשָׁה

תַּעֲשֶׂה בָּךְ אֶת זֶה,

שֶׁתַּכְאִיב וְתִרְדֶּה

בְּמַגָּע גַּס לֹא עָדִין

תִּתְעַלֵּל בְּפִטְמָה וְעָטִין

וְתוֹצִיא אוֹתָךְ לַמִּרְעֶה

3.

אַתְּ עוֹד מְאוֹנֶנֶת

וְאָז מִתְחַנֶּנֶת

עִם קְשִׁירוֹת בִּשְׁנֵי הַשָּׂדָיִים

שֶׁלַמְרוֹת שֶׁמַּשְׁפִּיל וּמֵבִיךְ

אָז שֶׁלֹּא יִפָּסֵק בָּךָ עֲדַיִן

כִּי לֹא רַק לַתַּחַת אֶלָּא גַּם לְפִיךָ

מַגִּיעַ לִבְלֹעַ מָנָה של שְׁפִּיךְ

וְלָךְ - לַעֲבֹד אֶת הַזַּיִן

.

.

כולנו יצורים של אור שזקוקים לאור השמש כדי לפרוח ולגדול. גם כשאנחנו צוללים למעמקים. ומה שהכי מאפיין קשר בין יצורי אור היא העובדה הפשוטה שהם צריכים זה את זה כדי להגדיר את עצמם לעצמם וכדי לסמן את העובדה שהם חשובים זה לזה. וזאת את צריכה לדעת: קל לזהות כשאת חשובה למישהו שהרי זה כתוב על פני כל המרחב שביניכם באותיות של קידוש לבנה.

************

כמו קליפת עץ עבה ומבוקעת את מגינה על תוכך הרך בחומות מגן ומגדלי שמירה. את מכירה את כל הסיפורים והחארטות. היית שם. עשית את זה. אין תרגיל רמייה שנועד לגרום לך לתת את התחת שאת לא מכירה. הכי הגונים הם אלה שאומרים ישר שהם רק מחפשים לזיין וללכת הלאה. הכי גרועים הם אלה שמחפשים התמסרות טוטאלית ואשר האדנות היא עבורם מניפולציה מכוערת שנועדה – כדרכם של עכבישים – למצוץ את לשדך ואז להותיר אותך מיובשת וריקה וללכת הלאה.

אומרים לי תמיד שמכיוון שבדסם נסוב על היררכיה ועל לקיחה לא סימטרית אז שאף אחת שמצאה את עצמה פצועה על אם הדרך לא תתלונן: הרי היא בעצמה אמרה לו – קח ממני הכל ואל תשאיר כלום.

ואין טענה יותר מכוערת ומסריחה מזאת.

כי 'לקחת הכל ולא להשאיר כלום' היא פרוצדורה שלא רק לא משאירה את השפחה ריקה ורצוצה אלא ההיפך – כשההיררכיה אמיתית ועמוקה הריהי הליך בונה וממלא. ואל תגידו לי שזה פרדוקסלי שהרי מעצם ההגדרה שלו העולם של הבדסם הינו עולם של פרדוקסים. כששני אנשים מבטאים קירבה, אינטימיות ואהבה באמצעות יד קשה ומשפילה האין זה גדול הפרדוקסים? 

אבל העכבישים, אותם מניפולטרים מחוננים, הם סוג מסוים של הוויה אנושית חולה וכרותת רגש הנסובה על אנשים שאינם מסוגלים לייצר אנרגיה משל עצמם ולכן הם מכייסים אותה מכאלה שכן מסוגלים.

ומי שיודע ומי שמכיר את עולם הבדסם יודעים היטב ששפחות אמנם מתמסרות מרצונן וזוחלות מרצונן מכיוון שזה מרגש אותן אבל זו טעות קשה לראות בהן אנשים חסרי ערך שזקוקים לשליטה מבחוץ כדי לקבל את האנרגיה הדרושה להם.

כי 'להיות שפחה' הוא לא שווה ערך של 'להיות חלשה'. ממש לא. ההיפך. התכונה העיקרית של שפחה היא היכולת לייצר אנרגיה משל עצמה (אחרת העכביש לא היה מתעניין בה). כי התכונה העיקרית של שפחות היא שההתמסרות שלהן משמעה הצורך להעניק את האנרגיה שלהן החוצה, למי שמחזיקים את המפתחות הנכונים לדלתות המגן שלהן.

וראו זה פלא: מפגש בדסם אמיתי מבוסס לא על גניבת אנרגיה של מי שאין לו ממי שיש לה אלא ההיפך – מפגש בדסם אמיתי הוא מיפגש של שני מבועי אנרגיה שיוצר חוויה חדה ועוצמתית שמתרחשת תחת השילוב של שתי האנרגיות שנפגשות כאן: זו התובעת וזו הנתבעת. והשילוב בין שני מקורות האנרגיה הוא זה שיולד את חווית הר הגעש (או סתם את הריגוש והשמחה שבלב).

וזה ההבדל העיקרי בין מי שיודעים איך לפתוח את הדלתות לבין מי שמשתמשים במפתח גנבים כדי לפתוח אותן: הראשון הוא מהסוג שנותן לָךְ לא פחות משהוא מקבל אם לא יותר. השני הוא מי שמשאיר אותך מרוקנת, פצועה ומרומה.

ואיך מבדילים ביניהם? לא בקלות. צריך אוזן מאוד רגישה לזהות בתוך הדיאלקטיקה המתיָפְיֶפֶת של המתחזה את הרצון שלו לקחת לסחוט ולרוקן ולהבדיל בינה ובין הדיאלקטיקה של האמיתי שגם הוא רוצה לקחת אבל משאיר אותך מלאה וטעונה.

וזה נייר הלקמוס שמבחין בין העכביש לבין המנהיג: הראשון הוא כָּרוּת רגשי וכייס. והשני מאדן אותך ומכניע אותך כי את חשובה לו.

ואמרתי לך מההתחלה שאת זה לא כל כך קשה לזהות.

(ועכשיו תכרעי יא שרמוטה ותפערי את פלחי התחת השמן שלך ותפשקי אותו לרווחה).

.

.

שלוש שפחות, ברונטית, בלונדינית ובהמה נפגשות לשיח בריזה אפריטיפי ומחליפות רשמים.

האדון שלי, אומרת הבלונדינית, מענה ומגרה אותי עד שאני מתפוצצת מתשוקה (היא אמרה חרמנות אבל אני מנסה לשמור על שפה נקיה כאן) ואז הוא מכריע אותי על ארבע ומסדר אותי ככה שיהיה לו הכי נוח, עם התחת גבוה והפנים לרצפה וקורע לי את החור של התחת ומסנן לי תוך כדי שהוא דופק – יא חתיכת שרמוטה, שרמוטות לא מקבלות להידפק בכוס ולגמור, את מבינה? את פה בשביל לתת את התחת ולשרת, את מבינה? ואני מייללת שם בהתחלה כי זה כואב לי כי הוא נועץ בלי חומר סיכה אבל אחר כך זה נהיה חלק יותר ואני נצבטת כי זה מפסיק לכאוב ואני אוכלת את הלב שאין לי לתת לו את הכאב זה ורק מחכה לראות אם יחליט לגמור לי בתחת או שיישלף החוצה ויכריח לי את הראש אל הזין שלו ויגמור לי בגרון ואז הוא גם מצווה בקול צרוד – תבלעי הכל יא זבל, והצרידות שלו אומרת לי הכל ואני יודעת שאני כל כך רטובה שאני יכולה לגמור אם רק אצמיד חזק את הרגליים ואתחכך אבל אני לא מעזה כי זה שלו ורק הוא שולט לי בגמירות.

היא משתתקת ונראית פתאום רצינית מאוד ואילו שתי חברותיה חיוורות ומתנשמות.

האדון שלי אומרת הברונטית, בפגישה הראשונה שלנו כשעמדתי בכניסה, הכריח אותי להוריד את החולצה והחזיה עוד כשעמדתי בכניסה ורק במזל לא עברו אנשים. ואז כשנכנסתי, ציווה עלי להוריד את המכנסיים עד הקרסוליים וגזר לי את התחתונים והכריח אותי לדדות ככה עם המכנסיים מופשלים עד הפינה של החדר ושם העמיד אותי עם הפנים לפינה וכופף אותי והצליף בי עשר הצלפות עם שוט זנבות ובין הצלפה להצלפה שאל – את רוצה שאפסיק? ואמרתי שלא. ואז הוא שאל, את רטובה? ואמרתי שכן. ואז הוא ציווה עלי לבדוק ובדקתי ואמרתי שכן, אני מאוד רטובה ואז הצליף שוב, חזק ובלי רחמים. ואחרי עוד עשר הצלפות הוא הלך והתיישב על הספה וציווה עלי לזחול אליו ככה, עם המכנסיים מופשלים וכשהגעתי אליו הוא ציווה להוריד את המכנסיים ובעוד הוא יושב על הספה ואני זרוקה מתחתיו הושיט את הרגל שלו ופישק לי את הרגליים ובדק לי את הכוס עם קצה הנעל שלו ואז ציווה עלי לאונן על הנעל שלו. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הוא ציווה עלי לאונן עד שארגיש שאני גומרת ואז להפסיק. בפעם השלישית כשהפסקתי הוא שאל את רוצה לגמור ורציתי לענות לו, כן אדוני אבל התביישתי ורק הנהנתי עם הראש והרגשתי כמו איזה סמרטוטרית, עירומה בלי מחסה, עם שיער סתור והאיפור נוזל בגלל הדמעות ואז הוא הרשה לי וגמרתי כמו שלא גמרתי אף פעם בחיים.

עכשיו היה תורה של הברונטית להיראות מחושמלת.

ואז הן פנו להתבונן בבהמה והרימו גבה בשאלה.

לאדון שלי קוראים מאסטר, אומרת הבהמה ואני שפוטה שלו בלב, בגוף ובנשמה. הוא מאלף אותי לשרת אותו ולעבוד את הזין. בפעם האחרונה הוא פתאום תפס אותי חזק בשיער והרים לי את הראש והכריח אותי להתבונן לו ישר בעיניים מה שאני כמעט אף פעם לא עושה. הוא תפס והסתכל בעיניים והסתכלתי לתוך העיניים הכחולות שלו עד שהן נעשו אפורות ונהייתה לי סחרחורת והרגשתי איך אני הולכת ונעשה יותר קטנה ויותר קטנה והרגשתי שאני הולכת להתעלף וכנראה שבאמת התעלפתי כי מצאתי את עצמי בידיים שלו. התחלתי לבכות פתאום. אני חושבת שזה היה הרגע המאושר בחיי.

מה תשתו גבירותי? שואל הברמן.

.

.

שיחה עם אבן*

תגיד, מה נראה לך, זה הכל על שליטה ושעבוד, הצלפות, השפלות וזיונים קשים? נכון, אתה מספר לה כל הזמן איך היא עבד ממין נקבה, עבד של הזין ואסקופה נדרסת (והיא עושה במכנסיים ונמסה כשאתה עושה את זה), אבל רבאק, באמת ז ה כל מה שיש שם?

אתה באמת חושב שהחשמל והניצוצות שעפים כשאתה לוקח ומזיין הם בגלל שהפכת את הזין שלך ללולאה שכרכת סביב הצוואר שלה ואתה חונק ומרפה ומשתעשע בה כמו ילד שמשחק בבובת סמרטוטים?

זיבי.

קח, תעיף את כל מה שלא פיזי. תנכה את הלחשים של הלב. תפחית, תצמצם, תסלק הצידה את הבום שחובט אתכם כשהעיניים שלכם נפגשות, תמחק את הגעגוע לערבסקות המדהימות שהנגיעה שלה מציירת בך, תוריד את האש שבוערת שם גם כשאין מימוש בפועל של היררכיה אלא מציפה אותך רק כשאתה מנסה להיזכר בחום הגוף שלה שאופף ומחבק אותך.

וכשהוצאת את כל זה -  מה נשאר שם חוץ מגוף?

באמת? כלום. כי הגוף מת כשאין בו נשמה.

כי האילוף האמיתי הוא קשירת קשרים, אומר השועל לנסיך הקטן. créer des liens. סלק את הקשרים ונשארת עם כלום. לכל היותר – נשארת עם הזין ביד. אבל זה מה שכמעט תמיד קורה. רק אחרי שהולכת אותה אל הדלת ושלחת אותה אל המדבר – ולא חשוב כמה נדמה לך שהיו אלה הסיבות הנכונות - רק אז אתה מבין שאלה לא היו הכריעה או הזחילה או התחנונים שלה שתרשה לה לענג ושתכאיב.

רק אז אתה מבין שאלה היו הקשרים. אבל אז זה קצת מאוחר מדי, לא?

שהרי מה הם הקשרים האלה? הם כל מה שאיפשר את עבודת הזין, כן, אבל הם משהו שנמצא מחוץ, מעבר ומעל לפעלולי הגוף. 'קשרים' כשמם הם: הם מה שמשאיר את הסימנים הכי לוהטים והכי מרגשים בעולם והם הסימנים שאי אפשר לראות אותם וכמעט אי אפשר לדבר עליהם; שכשהם שם הם מאפשרים לך לנשום. ולשמוח שאתה חי.

ולשמוח בה. כן. 

ואם בטיפשותך לא השגחת בהם ולא נאחזת בהם וויתרת עליהם היא תלך ותלך עד שתמצא ואז באמת תישאר עם הזין ביד.

או, ליתר דיוק, מה שיישאר הם רק ייסורי הגעגוע אל מה שהיה וכבר לא יהיה ובחדרים הריקים יהדהד רק קולם של אוקיאנוסים אבודים שלוחש לך בעצב מתוך הקונכייה.

*ותודה לויסלבה שהרשתה לי להשתמש בשם.

.