מכתבים לקורדליה

.

בעקרון זה הייקו של אביב אבל אני מגיש אותו לכבוד פרח הוורד הנדיר שפותח את עליו העדינים ופורף את עצמו כמו כּוּס שמבחין בנוכחות האדון. הוא נולד כתום כהה, הופך לצהוב מדהים ולקראת הסוף מלבין כשלג.

אני משוגע על הוורד הזה.

קָטָקוֹמְבּוֹת לָךְ

הֵן הַכְּלוּב שֶׁל חֵירוּתֵךְ

וּפְרִיחַת הַלֵּב.

.

.

הקונבנציה המקובלת מעדיפה את בני אור על פני בני חושך. ע"ע 'באנו חושך לגרש' ו/או 'אין חיטוי טוב כמו אור השמש' וכיוצא באלו פתקיות דהויות נעוצות על לוח השעם הוירטואלי על קיר המבואה של טרקלין הקלישאות.

אבל מה קורה כאשר האור איננו מסיר אלא מליט את המסכים הכבדים של השקיפות ומעוור תחת אשר יבָאֵר? מה קורה כאשר המסכה איננה אלא חלק בלתי נפרד מהפנים ואחורי הקלעים ניצבים בכאב בחזית וההיפך?

הסיפור שלפנינו מציג עלילה המהפכת את תפקידיהם הקלאסיים של האור ושל החושך כמו גם של האשליה והמציאות ושל העירום והחיפוי. על כרחנו אנחנו נסחפים אל מחוזות בהם ההיררכיה בונה מחדש את הערכים הישנים ומלמדת שהדברים אף פעם אינם מה שהם נראים.

מַסֵּכוֹת וּמָסַכִים.

בחושך גיששו דרכם דרך הפרוזדור המפולש שנפער מאחרי הדלת הישנה כשנכנסו כמו לרחם מתוך הסימטא הצרה והמושלגת בואכה המדרגות הלולייניות העשויות ברזל זקן שחרק תחת רגליהם ואחרי כן הוליך אותה בתקיפות דרך עוד מסדרון חשוך ועוד דלתות כבדות שהדהדו באזניה בקצב אחד עם פעימות לבה כשידו כל הזמן לופתת חזק את עורפה עד שהגיעו אל מה שנדמָה לה כאותה עליית הגג שסיפר לה עליה.

ריח של בגדים ישנים הציף את נחיריה ותחושת רצפת העץ שנאנקה תחת הליכתם ומגע וילונות כבדים הרגיעו מעט את הצמרמורות שבעורה.

אבל היא ידעה מה עומד לקרות ונחשי פתן כבדים התפתלו בסבך הקבור במורד בטנה.

הדגדגן שלה פעם.

הוא הדליק אור עמום ועוד אחד.  מאותן מנורות שטווחן קצר אשר יוצרות הילה עמומה ומתח דק. מסביב למעגל האור הנמוך עמד חושך מעיק ומשהו באוויר העומד והלח הצמית אותה והקשה עליה לנשום. היא נלחמה על אויר. שפתיה התמלאו בדם והיו כבדות ופעורות ומשהו בתוך עורפה שמט את ראשה כמו היתה בובת סמרטוטים.

היא רעדה.

היא רעדה ללא מעצור עד אשר לפת באכזריות את שיערה וכפה את ראשה מעלה מסמא את עיניה בדמעות.

ואז הוא לקח אותה. 

הוא לקח אותה בכוח ובבוטות ובגסות שהדהימו אותה, כי לא ידעה כאלה קודם.  פניו לבשו ארשת של זאב טורף ועיניו היו כה קשות עד שלא העזה להביט לתוכן.  הוא ציווה והיא צייתה, נשנקת ומרוגשת וכבושה.

היא נבעלה ונבזזה וחוּללה בכל אופן אפשרי, פוערת את עצמה לפקודותיו ודופקת את עצמה עבורו בכל מיני חפצים ואביזרים שציוה עליהם.

הוא היה קשה אליה וחוסר הרחמים שבלקיחתו הפך את ערוותה למעיין של בוץ רותח. המיטה חרקה והרצפה דפקה כמו מטרונום מקולקל כאשר הזדיינו בטירוף ותשוקה והוא דופק אותה וחובט בתוכה כמו בוכנה והיא צועקת מעונג וכאב בעודו מענה את פטמותיה.

בסוף, פערה עבורו את ישבניה וכאשר חדר באכזריות ובעל את חור התחת שלה כפה על ידה להיכנס תחתיה וציוה עליה לאונן.

כשגמר, גמרה אף היא בתערובת של אנקות, אנחות כבדות וצעקות שהפחידו גם אותה.

היא צנחה תחתיה גמורה, מוכרעת ומוכנעת ומרחפת כששמעה אותו אומר משהו.

איכשהו קלטה שהוא לא מדבר אליה ונפנתה ונשענה להביט בו, לא מבינה.

ואז, לצליל שריקות וצעקות בראבו נדלקו האורות באולם הקטן  שמולם והקהל מחא כפיים בהתלהבות.

.

.

עלטה פרסמה פה אתמול פוסט יפה ונוגע על שביכה בין השאר את אופליה היפה, הקרבן הטרגית העצובה של שייקספיר וצירפה שני צילומים מדהימים ודרמטיים שצפים במים. נזכרתי בשיר לאופליה שכתבתי פעם ואני מצרף אותו כאן. השיר מוקדש לא רק לאופליה של המלט אלא לאופליה, נסיכת האופל הנצחית שנדונה לצוף בין עולמות עליונים למים עמוקים.

שיר לאופליה

שוּטִי בְּסַבְלָנוּת
אֶל חוֹפֵי הַחֲמַקְמַקּוּת
וְשָם נְטִי אֶת אָהֳלֵךְ.
עַרְפִילֵי הַבּוֹקֶר
יַעֲטוּ לָךְ גְּלִימָה
יַחְבְּשוּ עֲטָרָה
לְרָאשֵך הַפָּצוּע
עֵת תֵשְבִי
עַל כֵּס מַלְכוּתֵך
הַגַּלְמוּד.

נוּחִי לָךְ
בֵּין חֲבַצָּלוֹת הַמַּיִם,
עֵינַיִיך כְּמוֹ עָשָן
הַגוֹחֵן אֶל פְּנֵי היָם
נוֹשְאוֹת תְּשׁוּקָה
לְמָקוֹם אַחֵר
לְזְמַן אַחֵר.
אֲבָל הַיּוֹם
בְּתוֹך חִיבּוּק
הַמַּיִם וְהַזְּמַן
לֹא נוֹתַר עוֹד סִימָן
שֶפַּעַם הָיִית שֶׁלִי.

.

.

קצת תמים אולי אבל בדקתי ומצאתי שזה עדיין רלוונטי. תעשו עם זה מה שאתם רוצים.

************************************************************************************

כל מה שאני צריך לדעת כבר למדתי בגן

כל מה שאני באמת צריך לדעת לגבי איך לחיות ומה לעשות וכיצד להתנהג, למדתי בגן הילדים .החכמה אינה נמצאת על פסגתה של גבעת האוניברסיטה, אלא דווקא בארגז החול בגן.

אלה הדברים שלמדתי:

שתפו את החברים שלכם בכל. שחקו בצורה הוגנת. אל תכו אנשים. החזירו את הדברים למקומם. סדרו את הבלגן שלכם.

אל תיקחו דברים שאינם שלכם. אמרו סליחה אם פגעתם במישהו. רחצו ידיים לפני האוכל. הורידו את המים בשירותים. עוגיות פריכות עם חלב קר יעשו לכם טוב. הקפידו לחיות חיים מאוזנים - ללמוד קצת, לחשוב קצת, לצייר, לשיר, לרקוד, לשחק ולעבוד כל יום קצת. שכבו לנוח כל יום בצהרים. בצאתכם לעולם היזהרו ממכוניות, החזיקו ידיים והישארו יחד. היו מודעים לדברים הנפלאים. זכרו את הזרע הקטן על מצע של צמר גפן: השורשים מעמיקים, הצמח גדל מעלה ואיש אינו יודע בדיוק כיצד או מדוע, אבל כולנו כאלה. דגי זהב, אוגרים ועכברים לבנים ואפילו זרע הקטן בצלוחית - כולם מתים, כך גם אנחנו. זכרו את ספרי הילדים, את אחת המילים הראשונות שלמדתם - המילה הגדולה מכולן – להתבונן.

כל שעליכם לדעת נמצא איפשהו ברשימה הזאת. כללי הברזל: אהבה, היגיינה בסיסית, אקולוגיה, פוליטיקה, שוויון וחיים שפויים.

קחו כל אחד מהפריטים האלה והרחיבו אותם למונחים מתוחכמים של מבוגרים, ישמו אותם בחיי המשפחה שלכם, בעבודה, בממשלה או בעולם ותראו שהכול עדיין נכון, ברור ויציב. שערו בנפשכם איזה עולם טוב יותר יכול היה להיות אילו כולנו - העולם כולו - היינו מקבלים עוגיות פריכות וחלב קר בכל יום אחר הצהרים, ואז נשכבים לנוח עם השמיכות שלנו... אילו לכל הממשלות הייתה מדיניות בסיסית להחזיר תמיד דברים למקום ולסדר את הבלגן שלהן.

וזה עדיין נכון, ולא משנה בני כמה אתם - בצאתכם לעולם, כדאי להחזיק ידיים ולהישאר יחד...

רוברט פולגום.

.

שידור חוזר של שידור חוזר.

במקור כיניתי את הקטע הזה סיפור בשורות קצרות כי לא היתה בו הקפדה על מקצב ומשקל. ולכן כנראה גם לא ניקדתי אותו. הפעם תיקנתי קצת והורדתי כמה הברות וניקדתי אותו ועכשיו הוא בדיוק באמצע בין סיפור בשורות קצורות לשיר בשורות ארוכות. ואיתכם הסליחה...

מִילִים פְּשׁוּטוֹת

כְּשֶׁאֲנִי חוֹצֶה אֶת הַמִּפְתָּן מִבַּעַד לַדֶּלֶת

אֲתְּ מְחָכָּה לִי בִּפְנִים.

עַד שֶׁהַדֶּלֶת נִסְגֶּרֶת אַחֲרַי

מִצְחֵךְ מְנַשֵּׁק אֶת הָרִצְפָּה שֶׁלְרַגְלַי.

מִין שַׁלְוָוה בּוֹטַחַת שׁוֹרָה עַל שְׁנֵינוּ

כְּשֶאֲתְּ חוֹלֶצֶת אֶת נַעֲלַי

וּפוֹשֶׁטֶת אֶת כָּל בְּגָדַי

ואז עוֹטָה עָלַי אֶת חָלוּק הַמֶּשִׁי הַכָּבֵד שֶׁצִּבְעוֹ

אָדוֹם נִפְלָא שֶׁנֶּאֱרַג בְּאוֹסָאקָה וְהִגִּיעַ

לְפּוֹרְטוֹבֶּלוֹ רוֹאְד כְּדֵי שֶׁאֲקְנֶה לָךְ אוֹתוֹ

לְמַעֲנִי (אוֹ אוּלַי הַהֶפֶךְ).

עִם נַעֲלֵי הַבַּיִת הַקַּלוֹת וְהַקְּרִירוֹת שֶׁאֲתְּ

מַחְלִיקָה עַל רַגְלַי בַּחֲשַאי, מִבְּלִי שׁאַרְגִישׁ

כִּמְעַט

אֲנִי יוֹצֵא מִבַּעַד לַצִּילוֹנִים הָוֶנֶצְיָאנִיִים שֶׁצִּבְעָם

הַיָּרוֹק בַּהִיר מַרּגִּיעַ אוֹתִי תָּמִיד

אֶל הַמִּרְפֶּסֶת הַמַּשְׁקִיפָה עַל הָמְפְּסְטֶד הִית'.

מְנַדְנֵד כִּסֵא בְּתוֹךְ הַנּוֹחוּת הַקְּרִירָה

וּמֵצִית סִיגָרִילוֹ דוֹמֶנִיקָנִי שֶׁאֲתְּ קוֹנָה בְּהַזְמָנָה

אֵצֵל הַטָּבְּקָאִי הַפָּרִיזָאִי שֶׁלָךְ.

מִתוֹךְ הַבַּיִת אֲנִי מֵרִיחַ אֶת הַקְּטוֹרֶת מְאֶֶדְגְ'וֶור רוֹאְד

שֶאֲתְּ מַדְלִיקָה בְּדַרְכֵּךְ לַמִּטְבָּח לִמְזוֹג לִי כּוֹס גְּרָאפֶּה

וּלְכַבּוֹת אֶת הַתַּנוּר שֶׁחוֹבֵק בְּחוּבּוֹ אֶת אֲרוּחַת הָעֶרֶב

שֶׁלָנוּ.

הָאִם תִּרְצֶה לְהִשְׁתַּמֵש בִּי, אֲדוֹנִי? אֲתְּ שׁוֹאֶלֶת

בְּעֵינַיִים מְעַט מְעוּרְפָּלוֹת

וְהַצְּרִידוּת הַצָּרְפָתִית הָרַכָּה שֶׁלָךְ

דּוֹרֶכֶת בִּי מֵיתְרֵי פְּלָדָה דַּקִים.

מִקוֹלֵךְ אַנִי לָמֵד שֶׁטֶּרֶם הִתְרַחַצְת וְהִתְבַּשַּׂמְת

וְהִתְכּוֹנַנְת כְּמוֹ שֶׁאֲתְּ אוֹהֶבֶת לִהְיוֹת לִי.

עֲדַיִין לֹא יָקִירָתִי אֲנִי עוֹנֶה בְּחִיוּךְ

אֲבָל לְכִי לָךְ

בְּכָל זֹאת אֶל חֵיקָם שֶׁל הַמַּיִם

וּבֵינְתַיִים אֵשֵּׁב לִי כָּאן וְאֲבָקֵשׁ לִי

מִילִים פְּשׁוּטוֹת,

מִילִים לֹא מְשוּמָשוֹת

מִילִים שֶׁיּוֹדְעוֹת לִרְחוֹץ וּלְבָשֵּׂם

כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְעַנֵּג בָּן אֶת לִיבֵּךְ.

.

מעשה השליטה נעשה ללא מגע יד אדם. השליטה מתגשמת כאשר רצון טהור נפגש ברצון טהור ושניהם כמהים לחוות נגיעה של עוצמה: זה מבקש להצמית, לנגוש, לדרוס וזו מבקשת להיות צמיתה, שבויה, אסקופה נדרסת. ואיך יודעים? באמצעות העיניים, ומפתח הלב והצ'אקרה השביעית. זו שלישיית האמת האולטימטיבית. וכשהעיניים נפגשות באמת מרגישים בום גדול במפתח הלב והצ'אקרה מתחילה לפרכס. ואז ורק אז הגוף נכנס לתמונה של הנגיעה.

במילים אחרות: קודם נבראת ומתגשמת הנגיעה בלב, בנשמה, בחיים ורק היא מאפשרת את שניים ואלף גווני הנגיעה בגוף שממילא אינם אלא פרשנות שלה.

בִּרְבוֹת הַיָּמִים

בִּרְבוֹת הַיָּמִים,

הַזִּכָּרוֹן הוֹלֵך וְנַעֲשָׂה מַיִם

וְקוֹשֵׁר חוּטִים

לַמְּאוֹרָעוֹת

וְהוֹפֵך אוֹתָם בּוּבּוֹת

וּמַרְקִיד אוֹתָם

כְּרְצוֹנוֹ.

בִּרְבוֹת הַיָּמִים

כַּפּוֹת הָרַגְלַיִם

הוֹלְכוֹת וְנַעֲשׂוֹת

כְּמוֹ מִזְבֵּחַ

שֶׁאַתְּ מִתְחַטֵאת בְּפָנַיו

כְּכַלְבָּה

וּמוֹדֶדֶת מוּלוֹ

בְּאֶצְבַּע מְצוּצָה

אֶת עוֹצְמַת הָרוּחַ.

בִּרְבוֹת הַיָּמִים

נִשְׁכָּחִים הַמַּעֲשִׂים,

נִשְׁכָּחוֹת הַפְּעִימוֹת

וּבַת הֶמְיָה עוֹלָה -

פַעֲמוֹן הַחֵירוּת הוּא כְּלוּב

שֶׁדַלְתּוֹ פְּתוּחָה:

צְאִי לָךְ! עוּפִי!

אַךְ אֵינֵךְ יְכוֹלָה.

.

.

את הקטע הזה פרסמתי כאן בדיוק לפני עשר שנים. בראש השנה תש"ע. אני מעביר אותו לכאן בלי שום שינוי למרות שאני נתקל כאן במפתחות שאני לא זוכר אילו מנעולים הם נועדו לפתוח.

חדוות החיים II

החיים חזקים מן המוות.

לחיים יש נוכחות של קול והוא צליל שירת המלאכים המפנים להם דרך.

כמו חליל שטס בגובה פני המים להתחמק ממשושיו של הראדאר, בעודו לוחש לחן עלום. כמו קרעי נוף מסתוריים וחד-פעמיים הניבטים מבעד לערפל החלבי הסמיך. הוא שר, וצלילו הוא קול הדם הרותח בעורקים בדממה דקה.

כמו מלמולי פלג חסר שם שמימיו מדלגים על חלוקי גרניט מִשְיִיִם למגע המשקיטים את דנדוני אותו פעמון כנסיה כבד ההולם בתוך הגוף. הוא בא ממקומות עמוקים והולך אל מקומות עמוקים וצליליו הוגים מנטרות מתוקות של קסם וצביטות עדינות של סיטאר מסלסל בריח קטורת וקינמון.

כמו המוסיקה של השקט שלפני האהבה.

החיים חזקים מן המוות.

לפחות פעם אחת עם כל סיבוב של חמשת המחוגים  החיים צועקים את לבלובם עמוק מתוך הגוף.

גם שעון עומד מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום.

או שלא. ייתכן שלא כך יש לגזור שעה נכונה.

אבל החיים, הם חזקים מהמוות.

כמו מים הם מחלחלים ובוקעים מכל מקום, בכל מקום, בשום מקום.

החיים עצמם הם מקום.

אולי אין עוד חיים כמו החיים שנחווים בזמן שמזדיינים.

אם ישנו מעשה שבתוכו החיוּת פועמת כמו סופר נובה, משהו שבתוכו מטפסים יחד אל ראש הר וקופצים ממנו לתהום ונשארים בחיים – זה כשמזדיינים.

כשמזדיינים הזכר מספר לנקבה מהם כללי החיים.

והנקבה נענית ומתפשקת כמעט באין ברירה – זהו צו החיים.

כשמזדיינים הנקבה מספרת לזכר מהי האדמה ומהם השמיים.

והזכר נענה וחודר ובוקע ומזריע ומפרה – כך, בשם החיים עצמם.

כי בין השאר, במקור, מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו – אנחנו מזדיינים כדי ליצור חיים. ואין עוד מעשה בורא כמעשה הפראי, הקמאי ולפעמים הברוטלי הזה. ואין עוד מעשה בורא כמעשה המרכבה הכל כך עדין הזה הנרקם כמו מוסיקה של עולמות עליונים.

המוסיקה היא המתמטיקה של העטיפה. יחסי הכוחות והאיזונים של כוחות המעטפת שולחים פעימות שאיש אינו יודע מהיכן ומהי הורתן אך מתפזרות כמו קפלי מים המתפלגים במעגלים בפני חלוק אבן הפולח אותם.

אבל זו הרוח שנושבת בנו מבפנים ומשיבה בנו צלילי פָּנים ואגן שלוקחת אותנו למעוף מזמזם לראות את מקום הולדת החשמל היודע לבקע עולמות לקול חליל פאן עמוק ונמוך ורך עם העוצמה שמרטיטה אותו.

ישנן אינספור אפשרויות לסדר זכר ונקבה ורק אפשרות אחת מהן יודעת לבנות בהם שלם שאיננו גדול ואף לא קטן מסכום חלקיו אלא פשוט נפלא מהם.

החיים חזקים מן המוות.

החיים פורצים ובוקעים ומפלסים להם דרך גם כשאין עוד דרכים.

החיים חזקים מן המוות.

החיים חזקים אפילו מהחיים.

שנה טובה.

.

שנה טובה.

אני מאחל לכולנו

שנלמד לראות טוב יותר.

שנלמד להכיר את עצמנו טוב יותר.

שנלמד שאין 'אחר'.

האחר הוא אחי.

האחרת היא אחותי.

האחר הוא אני.

בתוך כל אחד ואחד מאיתנו ישנו 'אחר'.

אני מאחל לכולנו שנלמד להבין קצת טוב יותר מה אנחנו עושים.

Triumph of Life

תְרוּעַת נִצָחוֹן - חֶדְוַות הֶחַיּים

רַק מִי שֶׁהָיָה בּתוֹך כּוּס מְבַעֲבֵּע
הַנּוֹשֵא קוֹלוֹ בְּתַחֲנוּנִים
יוֹדֵע אֶת טַעַם הַדֶּרֶך לְגַן עֵדֶן.
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּמַיִם,
בְּתוֹך הָוָאגִינָה הָחַקְרָנִית וְהַשּׁוֹאֶבֶת,
בְּאֵר שֶׁפֶע שֶל תְּשוּקָה מְפַכְפֶּכֶת,
אֲנִי יוֹצֵר חַיּים.
בְּתוֹך הַנִּקְבָּה הָחֲשׁוּכָה וְהַלוֹפֶתֶת הַזֹּאת
אֲנִי רוֹקֵד אֵת קוֹל תְּרוּעַת הַנִּצָחוֹן
שֶל הָחַיּים.

חלק שני - מחר

.

הכל מים (אמר תאלס) או שאולי הכל אש (אמר הרקליטוס) אבל על הדברים החשובים באמת (אמר וויטגנשטיין) אי אפשר לדבר. אותם יש להעביר בשתיקה.

לא תמיד אפשר לנפות את הדיבור מתוך השתיקה. המים מים והאש אש אבל שום אקסיומה או טאוטולוגיה בעולם לא יכילו אפילו שבריר אינפורמציה ממה שמבט עורג אחד יכול להביע בשתיקה שלו.

כבר כמעט  שכחתי איך העיניים שלך נפערות כשאת גומרת והקולות הבלתי רצוניים שנובעים ומתפרצים לך מכל הגוף הופכים לגרגור בלתי נשלט שעוד רגע יצרח וינאק את עצמו עד בוא הרעד ומופע הדמעות המלוות כמעט תמיד אורגזמה חזקה שבאה כמו גלי לבה דוקרים  עמוק מתוך הרחם דרך המגברים היושבים בך במפתח הלב.

אין עוד מראה מפעים ומרתק כמראה הנשיות המגשימה את עצמה בנוכחות עוצמה לופתת.  אין עוד כמראה הנקבה הנספגת ומוכרעת כך   בתוך האנרגיה האימתנית הזאת    שמשתחררת לעיתים בבת אחת ולעיתים באיטיות  מענה לפי ההכתבה של הזכר המפרה את לבלוב כל הקצוות המתמלאים דם ורצפטורים ארוגניים והופכים את השפתיים, הפטמות והדגדגן לפירות כבדים המשתוקקים להיקטף.

מהי שליטה אם לא היכולת לשעבד לרצונך מהות שלמה הנמצאת מחוץ לך, מחוץ לגוף שלך ולהפוך אותה ליצור רועד ומתפתל כחלק בלתי נפרד מקצב הדופק שלך?

רק מי שחווה את הציות המטלטל וחש את ההתכווצויות החד-פעמיות האלה  של כוס שמנוני ונוזל המתפוצץ  לתוך כף ידו אחרי אדנות ארוכה וקשה יודע מהי עוצמת שליטה ומהו כוחה של היכולת לצמצם את העולם כולו להוויה מרוכזת אחת, לחור לופת ופועם שאין לו תכלית ויעוד זולת העונג שיש ביכולתו להעניק לזכרות הקשה המשפיטה ומשייכת אותו.

כבר כמעט שכחתי איך את גומרת כשאת נצמתת כך בתוך העוצמה שמשרגת את שנינו  בריקוד מחשמל שמוציא מאיתנו הכל כשקצות האצבעות שלי מפיקים חשמל וקצות הגוף שלך סופגים אותו לתוכם ומפוצצים את העירום המפושק שלך כמו צעקה רוטטת וחיה ההופכת אנרגיה לחומר או ההיפך.

אנשי העץ מתמחים בבניית כלי נגינה שקבורים בתוך הגוף. קתרוסים המשמיעים כמו לחש-סירוניות מוזיקה שאינה נשמעת או נתפסת לאוזן אדם אך היודעת לבוא אל לב האדם ולעשות בו שידמע דמעות של געגוע בלתי נתפס. האוקיאנוס רובץ לו כחיה קדמונית עצומה ולוחש לנו חלומות ובין העצים הרוח שמופיעה יש מאין מאוושת בשערותיהן של פיות היער את אותו כאב צובט שמצמידים אל הלב כמו קונכיה על האוזן השרה חרש גלי זכרונות של ימים רחוקים.

.

אם השוט מצייר פרחים רק על העור והנשמה נשארת עצובה אות הוא כי אינכם בצד הנכון של הלב.

אם השוט הוא רק שלוחה של הזין ולא מסמן ניצוצות עוצמה אות הוא כי אינכם בצד הנכון של האדנות.

ואם השוט רק מוריד ומכפיף אותך ולא מתיר את אסורייך אות הוא כי אינכם בצד הנכון של החופש.

גדול ורחב הוא העולם. ואת מציגה את עצמך לראווה תחת כל עץ רענן. כלומר אֶת התחת הרענן שלך על כל גבעה. אלוהים חננה אותך בגוף חלק ומדליק ואת לא מתעייפת מלחלק טיפים המייצגים בנדיבות עוד ועוד  רכיבים של האמנות החזותית הזאת הנדמים להיות במיטב המסורת של עירום מהלמוט ועד רוברט בלי לשים לב שאת לגמרי בתחום הכחול.

וגם אם בין כל רודפי הזימה מלקקי השפתיים ומגירי הריר יהיו אחד או שניים ראויים שתרצי להיות להם ואשר אליהם בעצם את מנסה להגיע - מה אז? מה באמת יש לך להציע מעבר לדימוי הזנותי של חתולת מין? לכמה זמן יספיק הדלק של יפי חמוקייך ותאומי הצביה המושלמים שלך? אני הייתי אומר שאוקיי, את המבחן הראשון עברת. ייתכן שאת לא סתם כוסית אלא כוסית-עם-אישיות המוכרת לא רק ציצי אלא גם נרטיב מנומק. אוקיי. אבל מה יש שם מעבר? מה באמת יש לך להציע? כי אלא אם לנצח את רוצה לארח אורחים לרגע ולדלג מפגע לפגע את צריכה לשלוף קלף מהותי יותר מהשרוול שלך. כי אם את צריכה מישהו שהזין העומד שלו יהיה עבורך כמו חום השמש שמערסל לך את הלב את צריכה להציע קצת יותר מפטמות וערווה. בין אם את מבליטה אותם באמצעות הצל או מסתירה אותם באור. את שנלחמת בשיניים ובצפרניים בשדים שלך יודעת שאי אפשר לגרש את השדים אלא אם מתמקמים בצד הנכון של הלב ומתבוננים להם ישר בעיניים. ואיך תעשי את זה אם את כל הזמן מסתתרת מאחרי שובל הסקס הניגר שאת משאירה מאחורייך כמו שביל פתיתי לחם שהצייד משאיר לציפורים המסכנות?