מכתבים לקורדליה

.

משוואות השעבוד מחוללות את הפרדוקסים המענגים ביותר. שליטה היא פונקציה של זמן ושל פעימה. הצייד הטוב מוחק את מימד הזמן ואם הוא בצד הנכון של הלב הוא יודע להפוך את עצמו לטרף של טרפו.

קו הקשב עובר בין אינטרסים מנוגדים.

לחכות משמעו לרכב על יחידת זמן שדוהרת בפראות ואיננה מאפשרת לעבור ליחידת הזמן הבאה. 'לחכות ולתת לחכות זה אותו הדבר', אומר מרסיה לקאמיה בקולו של בקט ואני חושב לי בשקט על מעלותיה של הסבלנות ומחייך.

מַלְכַּת הָאִינְקָה

וְכַאֲשֶר אֱנְחַת עַל חוֹפַיִיךְ
אֱשְׂרוֹף אֶת סְפִינוֹתַי
כְּמוֹ שֶעָשָׂה קוֹרְטֶז
בְּחוֹפֵי הַיַּבֶּשֶת הָאֲבוּדָה.

וּכְמוֹתוֹ אֲחַלֵל אֶת מִקְדָּשַיִיךְ
וְאֲקַּח אוֹתָךְ בָּשֶּבִי
וְתִּהְיִי לִי לְשִׁפְחָה,
מַלְכַּת הָאִינְקָה.

וְלֹא אֲבִּיט אֲחוֹרָה
בְּגַּעְגּוּעַ אוֹ בְּעֶצֶב
כִּי בָּךְ אֵלֵד
אֶת נְעוּרַי

וְלֹא אֱשָׂא רֹאשִׁי
אֶל מֵעֵבֵר לָאוֹפֶק
כִּי בָּךְ אֲקִים
אֶת חֲלוֹמִי

כִּי עַל חוֹמוֹתַיִיךְ
הַמִּתְפּוֹרְרוֹת
וְעַל דָּמֵךְ שֶנֶאֱגַר
אֱטַּע אֶת פֵּירוֹתַי

וּבַלֵילוֹת, עֵת תַּחְלְמִי
עָל מַלְכוּתֵךְ וְרֹאשִׁי
בֵּין שָׁדָיִיך, אֲבַכֶּה
אֶת עֶצֶב גּוֹרַלֵנוּ

אֲבָל עִם בּוֹא הַשַּׁחַר

אָשׁוּב וְאֱבוֹז בָּךְ

וְאֱשְׁמַע אֶת תְּשׁוּקָתֵךְ

וּבְעֵינַיִיךְ אֱרְאֶה אֶת הָחַיִים

.

.

אחד הקואנים המפורסמים של הזן בודהיזם הוא הקואן של מחיאת הכף האחת. בזן בדסמיזם לעומת זאת, מוכר הקואן של מכת הכף האחת. הקואן הזה  שלפעמים מוכר גם בשם סטירת-הלחי-הממקמת עוסק בפצצה המצלצלת שמטלטלת לך את הפנים והנשמה.  זו הסטירה שמצניחה אותך על הברכיים עם ראש מורכן בגובה הביצים כשכולך רועשת בהפתעה, זעזוע, כעס ודמעות וגם הכרת תודה (שלפעמים מגיעה קצת באיחור) על כך ששוב שמו אותך נמוך במקום הכנוע שלך. בלי שטויות כמו להיות בגובה עינים הראש שלך נופל קדימה על אותו ציר שבעורף שלך שמופעל רק כשהוא מטיס אותך במכה אחת או אפילו במבט אחד למודוס של השפחה.

הכעס האינטואיטיבי הזה של מי שסופגת סטירת לחי משפילה בלי אזהרה מוקדמת הוא כלי שליטה רב עוצמה: זהו פרץ אנרגיה שבוקע במחאה אבל מבט אחד בפני הזאב הטורף שלו הופך את כיוון האנרגיה ומקבע אותך בתוך הצייתנות שיורדת עלייך כמו שכמיה כבדה ולוהטת שלופתת לך את הכתפיים.

את מוכנה עכשיו, כורעת, מפושקת, עם דגדגן פועם בהיסטריה והראש שלך בדיוק במקום כדי שידו תיסגר באכזריות על שערך והוא יוכל לאלץ אותך להפנות את פנייך למֶכָּה ולהרשות לך לעבוד את הזין.

.

האדנות היא מעשה קסמים. היד הקשה מכשפת אותך ואת רק מבקשת לנשק את האצבעות שמענות באכזריות את הפטמות שלך. את מצטמררת ועורך נעשה חידודים כשהוא ממסגר אותך כעבד ממין נקבה שאין בך תוחלת לבד מעבודת הזין. את סוגדת לזין ומרחפת לגמרי כשהוא משפיט אותך. והמחשבה שכשהוא מכאיב ומשפיל שזה מעמיד לו את הזין שואבת הכל מתוכך ואת מתרוקנת מרצונות, מכבוד, מגאווה ומעצמאות. את מתפללת שיצווה כדי שתוכלי לציית; את מבקשת שישפיל כדי שתוכלי להרטב. וכשהוא מוריד אותך באכזריות את מתחננת שיחפור בך.

תחמנית שכמוך: את תעשי הכל, אבל הכל כדי שיירק בפרצופך ויהפוך אותך לאסקופה הנדרסת. אחרת, איך תוכלי לענג אותו?

מַהָלְיָה

מַהָלְיָה עוֹבֶרֶת לְאַט

בֵּין קִירוֹת

הַכּוֹלְאִים

אֶת יָמֶיהָ

וּמְבָרֶכֶת עַל שְׁקִיעָה

הָחוֹתֶמֶת

אֶת דְּבַר הֱיוֹתָהּ

לוֹ

לְמְשִׁיסָּה.

מְסַמְאָה אֶת עַצְמָה

הִיא פּוֹשֶׁטֶת בְּנַחַת

בְּגַדִים וָעוֹר

וּבְחִירוֹת

שֶׁלוֹפְתּוֹת

וְנוֹתֶרֶת שׁוֹתֶתֶת

קָרְבָּן זֶבַח

תְּרוּעָה וּתְשׁוּקוֹת.

מַהָלְיָה נִרְדֶמֶת בַּלָאט

וּבַחֲלוֹמָהּ הִנוֹ בָּא

בְְּפֶתֶּל גְּאוֹן קַרְנַיו

פַּרְסוֹתָיו מְאַבְּכוֹת

מְנִיפוֹת

אֲבָק אֵשׁ

וְזַכְרוּתוֹ הַנּוֹצֶצֶת

כְּאֵיל מִלְחָמָה

נִנְעֶצֶת

אֶל לֵב שְׁעָרָהּ.

מַהָלְיָה רוֹקֶדֶת

רוֹקַעַת זִיקים

שַׂלְמוֹתֶיהָ

הֵן מַיִם, חוֹגְרוֹת

אֶת פָּנֶיהָ

וְאֶת עֶצֶב רַחְמָהּ

וּמְפַתְחוֹת מַחְלָפוֹת

הַנּוֹפְלוֹת עַל שָׁדֶיהָ

וְעוֹשׁוֹת בָּהּ צְלָלִים

וְרוֹקְמוֹת בָּהּ

מִינֵי מַעֲרוּמִים.

.

.

כמו בורג גדול שמסתובב לאיטו וחודר אלייך בדיוק במרכז הצ'אקרה של התשוקה כך הולך ומתהווה בך השעבוד בהתמדה, ביד קשה ובאדנות. כמו פלדת חרב הקטאנה של הסמוראי את הולכת ומוכנעת ומוכרעת אפיים ארצה ונענית ליד שמכופפת אותך וחותמת עליך בעלות ומרות. וכשאת עוברת – ומרצונך את עוברת אם אכן את עוברת – את מיצרי השליטה, את יודעת שמשם כבר אין דרך חזרה. את יודעת שאת קופצת את אותה קפיצה של פעם בחיים. את יודעת שמשם כבר אין דרך חזרה.  את מוטבעת. את נחתמת.

את חומר ביד היוצר.

אִילוּף

לְאַט וּבִכְאֵב

אֲתּ נִצְרֶפֶת

בּכוּר הָהִיפּוּךְ,

מֵחוֹשֶך אֶל אוֹר,

חוֹם תַּחַת הַכְּפוֹר,

וּבְעֵינַיִיךְ הָרוֹעַדוֹת

אִישׁוּר:

הַמַּגָע הַזֶה הוּא טוֹב.

וּבְרַחְמֵךְ הַמּפַרְכּס

אִישׁוּר:

כָּך אֲתְּ רוֹצָה לְאֱהוֹב.

לְאַט וּבִכְאֵב

אַתְּ נִשְׂרֶפֶת

כּמוֹ דַּפִּים רַכִּים שֶל סֵפֶר

וּכְמוֹ אוֹתָהּ צִיפּוֹר

אַתְּ שָׁבָה וְנוֹלֶדֶת

נְקִיָה

מִתוֹך הָאֵפֶר.

.

.

סיפור ישן (ויש האומרים שהוא אמיתי):

אי שם מעבר לצללים, לדמיון ולאשליה ישנו הר. גודלו עצום. קילומטרים רבים רוחבו וכך גם אורכו וגובהו. הוא עשוי מפלדה, קשה כיהלום ומסתורי כחידה אילמת.

פעם באלף שנה מגיעה ציפור קטנה לחדד את מקורה על ההר.

וכשההר יישחק כך ויכלה וייעלם כולו מרוב חידודי מקור – מן הסתם יחלוף יום אחד מהנצח...

 יש ואת שואלת מהי האהבה.

ואין לי תשובה.

אבל גם אם אי אפשר לספר א ו ת ה אפשר לספר אודותיה.

לספר על כל קשת הצבעים הנפרשת בין העבותות הכבדים ביותר לקורים הדקים כמו קרני אור.

קודם ואחר כך ותמיד אפשר לספר אודותיה כמו גששי הלב המפענחים עקבות וסימנים וריח המכוונים אל ריחופה.

לספר על כל קשת הצבעים הנפרשת בין העבותות הכבדים ביותר לקורים הדקים כמו קרני אור.

הכי טוב הוא לספר דבר אחד בכל יום.

כמו שני זוגות עיניים שנפגשות ומבזיקות את אותו חיוך מסוים שצף ומבקיע מבפנים.

או מגע גב יד רך על לחי מתרפקת.

או הנשימה הנעתקת, הפעימה המדלגת והדם שאוזל או ממלא את הפנים כשמושא האהבה עולה מול העיניים.

כתבי דבר אחד בכל יום. היי בצד הנכון של הלב. הקשיבי בשקט והניחי לו ללחוש לך את סיפורו של אותו יום. עצמי עיניים. ואז כתבי אותו.

אחרי אינספור ימים וסיפורים תהיי כאותה ציפור.

.

.

השמש השוקעת מציירת פסטלים על הסימנים הנפוחים המתארים את הכניעה המחשמלת שאת חווה ואת התחינה החנוקה להיבעל כמו שבויה הנתונה למרמס תחת מגפי כובש אכזר. הלמות ליבך המפרפר עולה כמו תוף כבד וכובש; את נדמית לציפור קטנה המפרכסת ורוטטת בידיו ואת מפחדת שליבך יפקע תחת העוצמות שפוערות ומרטיבות לך את הכּוּס וכופות עלייך כניעה מפושקת וכמיהה שייעשה בך הכל. את כבר לא יודעת אם השוט שוקע בבשרך או ניתז ממנו; את לא יודעת; את לא כבר לא יודעת כלום. כל מה שממלא אותך הוא הרצון לנשק את היד האוחזת בשוט ומתוך הרעד שלך את רוצה לאשר ולהצהיר שאכן כן, נכון: אחרי ככלות הכל זו באמת היד הקשה שמגדירה אותך וממקמת אותך ובפשטות ובתום את אוהבת אותה עד מתום.

לִכְרוֹעַ.

לָשֵׂאת אֲגָן וַגֵו,

וְלְהָנִיף:

לְהִיפָּעֵר לִרְוָחָה.

(כָּך וְעוֹד,

בֵּין שְׁלָל מִילוֹת הַפְּעוּלָה

אוֹ הַמִּילִים הָאֲחֵרוֹת, דְּהַיְינוּ -

מִילוֹת שֶׁל אִי-הַפְּעוּלָה).

אֵי מִזֶה טִיפַּת זֵיעָה זוֹחֶלֶת -

עִנְבּר גָּרוּי נִגָּר-

וְהַשּׁוֹט אֲוִיר פּוֹלֵח,

אִיוְשָׁה נִיתֶּכֶת,

מַרְטִיטָה בָּשָׂר וּרְקָמוֹת,

דּוֹגֶמֶת

כְּלָיוֹת וַלֵב.

הַשׁוֹט שׁוֹרֵק,

חוֹתֵך,

פּוֹרֵס לוֹ סִימָנִים

בְּגַעַש,

פּוֹרֵשׂ חָסוּת

הַמִּתְמַצַעַת

כִּדְבָר אֲדְנוּת.

לִכְרוֹעַ.

לִפְשׂוֹק וּלְהַבְלִיט,

לְהַסְגִּיר יִּחוּם כָּל קֶרֶן

נָשִׁיּוּת הַשּׁוֹאֶפֶת

אֶל הַצֵּל.

(כָּך וְעוֹד,

מִילִים שֶׁהֵן עֲשִׂיָּה אוֹ

שֶׁל אֵין-עֲשִׂייָה  -

כְּלוֹמַר,  בְּדִיוּק הַהֶפֶך).

בָּגוּף הַשּׁוֹט

מַבְקִיעַ,

כּוֹבֵשׁ אֶל יֵעוּדוֹ

וְבָּחֶדֶר אֵד זֵיעָה

נִיתֶּזֶת

וּנְשִׁימָה נֶחְטֶפֶת

בִּתְשׁוּקָה.

בָּחוּץ שְׁקִיעָה,

עַרְבַּיִים מְטַפְּסִים כּמוֹ

קִיסוֹס

הַזּוֹחֵל עַל הקִּירוֹת

וּבִּפְנִים – הַשּׁוֹט מוֹסִיף

וּמְטַפֵּחַ, מַאֲדִים

אֶת פִּרְחֵי הָאַהֲבָה.

לִכְרוֹעַ.

לְהֵחָשֵׂף כַּשֶּלֶג

עַל פִּסְגָּה

עֵת שֶׁמֶשׁ

אֲדוּמָה צוֹבַעַת

אֶת פּרִיחַת הַדַּגְדְּגָן.

(כָּך וְעוֹד,

מּילּים שֶׁל צֶבַע וְגְוָנִים

אוֹ אוּלַי מִנֶּגֶד -

בְּשָׁחוֹר וְלְבָנִים).

.

.

 אותו חדר, אותה חורשה, אותם שיחים, אינם אלא פנינים הנשזרות כמחרוזת של דברי ימי הלקיחה. לנצח יהא גבך סומר וליבך מכה בפראות כל אימת שתעברי ליד החורשה ההיא או בחורבה הסמוכה ליקב ההוא בהן נלקחת ביד קשה ובזין גס וברוטלי. לנצח תגאה בך התפשקות וערוותך תרטב בשפע ליד הדירה ההיא או דרך העפר המוליכה לשום מקום, במיוחד בלילות חשוכים חסרי ירח.

את ממש חווה פרפור קרדיו-וסקולרי כשאת מבינה ולא בשכל שאכן ידע אותך. המשמעות הפתאומית של המילה הופכת לחוויה כל-חושית כשאת מפנימה את כל הרכיבים של הלקיחה הזאת ואת חווה סוג של הארה כשההבנה הזאת נוגהת עלייך.

את מתקשה לנשום כל אימת שמשתחזרת בך אותה לקיחה בוטה וכוחנית שנלקחת כאן וכאן. וכאן. תרתי משמע. ואת קרובה לדמעות כשמראה העמק בו נבעלת עם רדת הלילה חולף על פנייך מבעד לחלון המכונית וגופך זוכר את הכאב ואת הרעד ואת הגמירה המפוצצת שחווית כשציווה עלייך לקרוא בשמו.

ואחרי נסיעה כזאת, כשאת חוזרת למקום לו את לפעמים קוראת בית, את עומדת ליד החלון ומביטה בעיוורון החוצה אל החשכה ובידך המכתב האחרון אותו סרקו עינייך כבר כל כך הרבה פעמים דומעות ואשר מילותיו נחקקו בך באותיות של אש מלובנת ממש כאילו נחרצו בבשרך.

את יודעת לקרוא לא רק מה שכתוב שם אלא גם את כל מה שלא כתוב. את צפה ומפתלת את גופך כמו נחש מים כשאת שוחה וחולפת בין המילים. לא עם העיניים את קוראת ולא עם המחשבה אלא עם סורק חלקיקים שעושה את דרכו ממעמקי הרחם שלך ועד מקלעת השמש שם ליבך למד זה מכבר את לפיתת אצבעותיו:

את יודעת שזה לא על הגאוגרפיה של המקום הפיזי או על נקודת מפגש הקואורדינטות שבו היית לי.

ושלא חשוב אם היה זה כאן או שם, או אם לפני שנה או חודשיים ואם הלכנו ברגל או הגענו ברכב.

כי בכל מקום בו רציתי אותך, שם קראתי לך בשם ושם נולדת בעצם מחדש. 

ובכל מקום בו הרשיתי לך לעבוד את הזין היה הוא המקום האחד והיחיד שלך ושלי. 

וכי בכל מקום בו לקחתי ואקח אותך שם היינו ונהייה, אחרי הכל, בחלקת אלוהים הקטנה שלנו.

I said, 'Thou art harsh, like such a one.'

'Know,' he replied,

'That I am harsh for good, not from rancor and spite.

Whoever enters saying, "This I," I smite him on the brow;

For this is the shrine of Love, o fool! it is not a sheep cote!

Rub thine eyes, and behold the image of the heart.'

Rumi

.

.

קטעי שיחה שותקת...

...את תמיד שואלת על הכניעה. את מנסה להבין מה קורה שם ואיך את פתאום מוצאת עצמך רועדת ואיך את פתאום חשה איך אחד אחרי השני מוּרָדִים מתגי השליטה שלך ונכבית האחיזה שלך בסובב אותך ואת מתערפלת ופתאום כל מה שאת רוצה זה לכרוע ולהיות כאסקופה הנדרסת.

ואני תמיד אומר לך שזה לא אני עושה. שזה הדיאלוג עושה, ואת תמיד חושבת שאני מתבדח – זה כן אתה עושה כי זה אתה שעושה את הדיאלוג!  

ואז אני אומר לך שאני לא יכול להיות קשה אלייך בלי שתרצי שאני אהיה קשה אלייך. אבל בשלב הזה את כבר מעבר להגיון והשפתיים שלך כבדות והלשון שלך רדומה וקשה לך לנשום כשאת לוחשת – תהיה קשה אלי.... ואני שותק והשתיקה שלי מגבירה עוד יותר את הלפיתה שאת חשה במפתח הלב ואת הפרפורים שאת חשה בצ'אקרה של התאווה, אותה פקעת, ספק בלוטה ספק שריר שממוקמת בערך באמצע הדרך בין הטבור לדגדגן.

.

.

...אותה ספק גלימה ספק אדרת כמו מצע פלומת אווז שמתפזר סביבך כמו שלג או כמו ערפל של שוקולד סמיך וחם שאופף אותך ומתחיל לחדור אל כתפייך ולהחליש אותן ולהכביד עליהן מבפנים וכבר קשה לך להחזיק את הראש ואנחה קטנה נקרעת ונמלטת ממך וכתפייך פקות ואת מרגישה איך משהו בך מתמזער ואיך את מתחילה להצטמצם פנימה ואת מרימה עיניים רועדות ובחוץ הכל נראה לך כמו אש ואת רוצה לסגוד אבל לא יודעת איך. את צריכה פקודות. את צריכה שיורו לך ויצוו ואת רוצה שיורו לך ויצוו ואת רוצה לציית, אלוהים כמה שאת רוצה לציית!

“Hope” is the thing with feathers -

That perches in the soul -

And sings the tune without the words -

And never stops - at all -

And sweetest - in the Gale - is heard -

And sore must be the storm -

That could abash the little Bird

That kept so many warm -

I’ve heard it in the chillest land -

And on the strangest Sea -

Yet - never - in Extremity,

It asked a crumb - of me.

                                       Emily Dickinson

המשך יבוא

.

.

במסגרת השידורים החוזרים אני מגיש משהו שהיה כבר פעם (אבל בתוספת בית אחד חדש).

הָעֵינַיִים שֶׁלוֹ

הָעֵינַיִים שֶׁלוֹ

שׂוֹרְטוֹת

אוֹתָךְ,

סוֹקְרוֹת אוֹתָךְ,

סוֹרְקוֹת אֶת בְּשָׂרֵךְ

בְּמַסְרֵקוֹת שֶׁל אֵשׁ.

הָעֵינַיִים שֶׁלוֹ

מַרְעִידוֹת אוֹתָךְ,

סוֹפְרוֹת אוֹתָךְ

בִּנְצִיבֵי קֶרַח,

רוֹשְׁמוֹת כָּל זִיעַ וַרַעַד

שֶׁל עוֹרֵךְ הַמְּבַקֵשׁ לְהִיבַּקָע.

הָעֵינַיִים שֶׁלוֹ

מְאַשְּׁרוֹת אוֹתָךְ,

מַכְרִיעוֹת אוֹתָךְ,

מְפַשְׂקוֹת אוֹתָךְ  עַד הַבָּשָׂר הָחַי

קוֹלְעוֹת בָּךְ שְׂרִיגִים

מַעֲשֶׂה תַּחֲרָה וּכְתָּרִים.

הָעֵינַיִים שֶׁלוֹ

מְשַׁכְּרוֹת אוֹתָךְ,

בּוֹעֲלוֹת אוֹתָךְ,

שָׁרוֹת לָךְ שִׁעְבּוּד חֲסַר

פָּנִים וָשֵׁם

כְּמוֹ כָּל הַחֲלוֹמוֹת.

הָעֵינַיִים שֶׁלוֹ

מַרְקִידוֹת אוֹתָךְ,

מַגְלִידוֹת בִּכְפוֹרָן

גּוּשִׁים שֶׁל רִיגוּשׁ

בִּגְרוֹנֵךְ.

הָעֵינַיִים שֶׁלוֹ קָשׁוֹת

וְדוֹרְשׁוֹת

וְעוֹשׂוֹת אֶת תּוֹכֵךְ

הָרָך

חִידוּדִין חִידוּדִין

אֲך לִיבּוֹ סוֹרֵק אֶת שְׂעָרֵךְ

בְּחוּמוֹ.

שבת שלום.

.