מכתבים לקורדליה

.

Metamorphosis

הרגליים שלך מתפשקות מעצמן,

והגב שלך קעור כמו גיא כשאת

כורעת ומניפה גבוה ישבן פעור ומחונך.

אני רואה אנחה חרישית עוברת בך

כשהציווי החד זורק אותך כמו מצוק סלע רם

אל מיידיות מצמיתה של כניעה מטלטלת

 והכתפיים שלך

מתעגלות בהפתעה כמו תמיד

כשאת חווה את ההתמרה

הפלאית הזאת

המתכנסת אל שבריר

של רגע

ועושה בך את מעשה השפחה.

הלב שלך מתפשק מעצמו

ואת פועמת כמו הר ומסמיקה

כשהכוס שלך עולה על גדותיו.

לפעמים אני מצטער לראות עד כמה את מאולפת לצייתנות וכמה עמוק התמכרת לעבודת הזין.

לפעמים אני מצטער לראות עד כמה את באמת משועבדת, עבד ממין נקבה, אמה חרופה, אסקופה נדרסת. רכוש.

לפעמים אני רוצה למחוק הכל, להשיב את המרדנות והמלחמות הפנימיות ולהתענג מחדש על כל שלבי ההכנעה והאילוף האיטי והמייסר שכל כך התחננת אליו וכל כך נלחמת בו.

לפעמים אני רוצה להתחיל הכל מההתחלה, כמו כובש אכזר  אל שבויה חדשה ורועדת, כמו איכר אל קרקע בתולה.

אבל זה רק לפעמים.

כי לרוב אני זוכר שהבורג באמת אף פעם לא מפסיק להסתובב והוא ממשיך וימשיך תמיד להסתובב ולחדור עמוק ועמוק יותר. ויותר עמוק.

ולרוב אני פשוט מתפעם, כמו תמיד, מאותו שבריר רגע בו את מותמרת בעליל והשמיכה הכבדה של השליטה עוטפת את כתפייך ומשהו בך משתוחח וקורס פנימה והעיניים שלך מתחילות לרעוד כשאת מתחננת בלי קול ומקדמת את בוא היד הקשה.

ברגע אחד קצרצר את מחווירה – כשאת קולטת מה את חווה – וברכייך פקות ולפעמים את פשוט צריכה עזרה כדי לעמוד.

והרגע הזה, אותו רגע שפעם לא ידעת על קיומו ואחר כך לא האמנת שאי פעם יגיע – הרגע הזה הוא תכלית כל העשייה הקשה והמהפנטת הזאת והוא רגע של חשמל בוולטז' גבוה ושל השקט של פְּנֵי הסערה.

והרגע הזה הוא כל הרגעים של המבט. והוא כל הרגעים של הצל.

הוא אפס זמן והוא כל הזמן שבעולם. הוא הסיבה והוא התכלית.

הרגע הזה שווה הכל.

.

****************************************************************

*  הַתְמָרָה

.

הזמן הוא כמו אבק המכסה את התמונות הישנות וחודר אפילו לתוך האלבומים המוגנים ביותר והופך לערפל שמטשטש אבל גם ממתיק את סוכני הזכרון. דרך מסכֵּי החול המתאבך ובעיניים עצומות אני מדפדף בלי לגעת ורואה.

פּרוּסט, לוחם הזכרון שהיה הקרבן המובהק ביותר של מאבק בפגיעתו הרעה של הזמן, אמר פעם כמה קשה לו המאבק עם הרשמים האסתטיים היקרים לו ביותר כדי שיצליח לדחוף את היושר האינטלקטואלי אל גבולו האחרון והאכזרי ביותר.

 
אני רואה אותך מאוננת עבורי ופנייך מסכה של עונג וייסורים.
אני רואה אותך מזיעה דמעות של דם ומתחננת לשרת ולענג.
אני רואה אותך נאבקת בעירום ובחשיפה ובמבוכת עוצמת הרטיבות שמציפה אותך.
אני רואה אותך מתפשקת ונפערת וכמהה לשעבוד.
אני רואה אותך מעתירה את היקר לך מכל ומחפשת איך לתת עוד.
אני רואה אותך יורדת ומשרתת ומבקשת שייעשה בך הכל.
אני רואה אותך מפרכסת ועינייך רועדות כמו אצבעות ריגוש על גבך.
אני רואה אותך גומרת בסופת ברקים ורעמים וחשמל.
אני רואה אותך בוכה.
דרך צעיפי הזמן ורסיסי המים אני רואה אותך.
גם אם שכחת או תשכחי, גם אם נשברת או תישברי ואפילו אם אינך.
אני רואה אותך.
 
בואי נצרור את כל אוצרותינו ונישא אותם אל הים, אומר פאבלו נרודה ב'אודָה לדברים השבורים'.
כל מה שהיה שלנו פעם ישקע אל התוהו שמזמר כמו נהר.
מי ייתן והים יאחה את השבור בעזרת העמל הארוך של גאות אחר גאות.
כל כך הרבה דברים חסרי תועלת שאיש לא שבר אותם ועדיין הם שבורים.

.

אין לי מושג מה ההבדל בין הראשון לינואר לשנים עשר באוגוסט, למשל. או לתשיעי בפברואר. אני מבין שזה עושה משהו, לחלק מאיתנו, התחושה שכאילו נסגר מעגל ומתחיל מעגל חדש אבל המעגלים החשובים - אלה של החיים - לא עובדים לפי השנה הקלנדרית.

גם המעגל האסטרולוגי לא.

וגם מעגלי השליטה.

מזמן לא כתבתי לך. בשדות הגעגוע נרשמת רק רוח חרישית, אבל כאן, היום,  דגלים שחורים נחבטים מעל סוכות המצילים. בעצם, הרוח תלשה אותם כבר על הבוקר ואחד מהם עף לים וכמעט פגע בגלשן, אחד מאלה שעבורם זה היום הכי מוצלח בשנה. את יודעת, גלים של ששה מטרים זה כמו בית של שתי קומות. לתפוס אחד כזה זה לרכב על הגב של הנמר.

הרוח מטורפת וגם הגולשים. והנה מרחוק אני רואה גולשת שמזכירה לי אותך.

ואני נזכר איך סיפרת לי, פעם מזמן, שאת חולמת שאת באה לכרוע לפני.

...

מזמן לא כתבתי לך וצפוף כאן בין המילים.

קבלי אפוא נקודה על החשבון. שתוכלי לחבק אותה אלייך.

.

מחוות אמנותיות אינן מתרחשות בחלל ריק. כמעט תמיד אפשר לזהות איפה היו ניצני היצירה הזאת ומה ילדה היצירה ההיא. מעין מסע שורשים אמנותי. בניגוד לגניבות אמנותיות ששם - בגדול - אנחנו נוכחים במופעים של העתקה וחיקוי הרי שבתהליכים של השפעה והשראה אנחנו עדים לנביטה והפריה שרק מעצימים את היצירתיות העצמאית ולוקחים אותה קדימה אל מחוזות חדשים להיות בתורה משפיעה ומפריחה את הדברים שיצמחו בעקבותיה. אינטראקציה אבולוציונית וגניאולוגית אשר כזו אי אפשר לראות אותה  כפסולה או כרצויה אלא תמיד כהכרחית.

לא מכבר היתה בארץ הצגת מחול מאוד מעניינת אשר נקראת "טרגדיה". מדובר במופע מרשים וחזק שהכה גלים ועשה הרבה רעש באשר כל כולו נרקד בעירום מלא של רקדניו ורקדניותיו בלי הנחות ובלי כפל מבצעים. בפרומו צדה את עיני סדרת תנועות שחוזרת על עצמה שמאוד הזכירה לי משהו שנעשה מזמן לפני שרוב הרקדנים נולדו בכלל.

להלן הפרומו ושימו לב להתרחשות שבין הדקה 1:06 לדקה 1:35 וגם בדקה 1:57. אלה מביניכם שלא פוחדים מעירום רשאים לצפות בפרומו במלואו...מכל מקום את תשומת הלב אני מפנה לנקודות הזמן הנ"ל.

אחרי זה אתם מוזמנים לצפות בסצינה אדירה - חתוכה אמנם - מתוך סרט שרבים רואים בו סרט מופת מכונן (ואני לא מתכוון להתווכח איתם). אני לא יודע מה תחשבו אבל בעיני היה דמיון חד ולא מקרי בין הריקוד לבין הסצינה מהסרט.

מי שירצו הסברים יותר מפורטים ו/או הדגמות, נא להצטייד במספר ולגשת אלי בהפסקה.

חג שמח.

אפילוג.

בשלב כלשהו - היות וציטטתי מהזכרון - התחלתי לחשוב שאולי טעיתי וזה לא היה החוזה מלובלין שאמר "חביב עלי מתנגד נלהב מאשר חסיד מתון" אלא אולי היה זה אחד מתלמידיו , היהודי מפשיסחא שאף הוא נקרא יעקב יצחק בדיוק כמו החוזה. הקלדתי חביב עלי מתנגד נלהב מאשר חסיד מתון בגוגל. הגוגל ניסה לשכנע אותי שהייתי צריך לכתוב "מרתון" ולא "מתון" ואז הציג בפני את התוצאות. ועד מה הופתעתי לראות מה היתה התוצאה השניה!

אני מזמין אתכם להקליד בגוגל - חביב עלי מתנגד נלהב מאשר חסיד מתון - ולבדוק את התוצאה השניה.

שבת שלום.

.

5.

בשלב מסוים נפלטת לך אנחת "די" כבדה וכשאני ממשיך את פשוט מתחילה לצרוח.

אני שואל בקול רך ושקט שקט: את רוצה שאפסיק? ואת נושאת אלי עיניים רועדות ופנים מרוחות בדמעות שחורות ואני רואה איך נשימתך נעצרת כשאת רואה את המבע על הפנים שלי ואני רואה שאת פוחדת להגיד שכן. הרי המוטו הקבוע שלך הוא שאעשה בך מה שאני רוצה.

תראי כמה זה מרטיב אותך אני אומר תוך כדי שאני חופר בך והאצבעות שלי כמו בוטשות בתוך בוץ חם וסמיך ורטוב. ואני מתבונן בך ורואה איך מתהווה בך השינוי. כמו בועה גדולה העולה ממעמקים הוא מפלס דרך החוצה. אני כמעט יכול לראות איך בתוך הבטן התחתונה שלך את מתחילה לפרכס.

תראי איך את מתפשקת כמו שרמוטה שרוצה להידפק אני אומר לך ואת שוב מאבדת פעימה כשאת מרגישה את גל החום שעובר בך.

מה עובר בך עכשיו, אני מצליף בקול חד, תגידי בדיוק.

ואת יודעת שאסור לך לשתוק. ואת ממלמלת: אני רוצה שתשתמש בי...שתעשה מה שאתה רוצה. ושנינו יודעים שזה המקסימום שאת יכולה מתוך הערפל שאת שרויה בו. שאלה מילים שגורות וטקסיות בסך הכל אבל שהן מנסות לבטא את מה שאי אפשר לבטא ושרוצה להתלקח ולהתפוצץ.

אחרי שהסערה נרגעת ואנחנו שרועים בשקט וונילי כשאני מבלי משים מלטף אותך, את פתאום אומרת:

אתה יודע למה אני כל כך אוהבת אותך?

ואני שואל, למה?

כי אתה הדבר הכי קרוב לבן אדם טוב שאני מכירה....

.

4.

אחרי כל הזמן הזה את עדיין שונאת את הקיין. ולכן אני עדיין משתמש בו.

בהדרגה אני מגביר את ההצלפות עד שאת לא יכולה להתאפק יותר ואת מתחילה לבכות. אני לא מוותר. ואז את שוב נשברת ומתחילה לצעוק. בשלב מסוים את מתקפלת ושולחת יד אחורה בתנועה שהיא בין תנועה מגוננת על התחת ובין נסיון להרגיע מעט את הכאב.

אני לא מוותר. בקול חד אני פוקד עלייך לחזור למצב הכריעה הקודם. בשום אופן אני לא קושר אותך. אני רוצה שתהיי קשורה בחבלי השליטה. אבל אני גם יודע כמה קשה לך להחזיק כך מעמד.

אני נזכר איך אז, בהתחלה אחרי שסיפרתי לך את הסיפור על החוזה מלובלין הוספתי ואמרתי,

את יודעת, אני אוהד את החסידות למרות השורשים המִתנַגְדִיסטיים שלי (כך יצא לי פתאום).

את מכירה את הבדיחה על החסידות, אמרתי והמשכתי בלי לחכות לתשובה:

הרב ש"ך – מגדולי המתנגדים הליטאים בבני ברק אמר פעם משהו שנשמע כמעט כמו מחמאה על חסידי לובביטש הלא הם החב"דניקים. התפלאו מאוד הסובבים אותו שהכירו את הטינה שרחש לחסידות ושאלו אותו איך הוא מדבר כך והלא הוא שונא חב"ד ידוע.

ההיפך, אמר הרב ש"ך. אני מאוד אוהב אותם. הם הדת הכי קרובה ליהדות שאני מכיר...

המשך יבוא

.

3.

מצא חן בעיני לספר לך על הרבי מלובלין בעוד הזרע שלי מטפטף לך מהתחת בלא שאני מרשה לך לנגב או להתנקות. כמו עיט התבוננתי איך כל נים של שליטה פעל עלייך בין אם היית מודעת לו אז ובין אם לאו. ארוכה הדרך לטיפררי אומר השיר האירי ממלחמת העולם הראשונה וכך גם ארוכה הדרך לעבדות. אירוני? כן, אבל כל כך ארוטי...

- אחרי הבעש"ט ותלמידו דב בער המגיד ממזריטש – התחלתי לספר - התפצלה החסידות לזרמים רבים עם רבנים רבים  ואחד הבולטים שביניהם היה  יעקב יצחק הורוביץ שהיה ידוע בזכות ראייתו החודרת מעבר למראות בשר ודם וכונה "החוזה מלובלין". רבות סופר ודובר על החצר החסידית של החוזה ועל יכולות הראייה המיסטיות והמופלאות שלו. אבל אני רוצה לדבר על האמירה הבאה שלו שנהג לשנן לתלמידיו:

"חביב עלי מתנגד נלהב מאשר חסיד מתון".

מהרבה בחינות היתה זו אמירה בעייתית. שהרי המתנגדים עשו את המוות לחסידים ואפילו קראו להם כופרים בעיקר ומחללי שם השם. מה פתאום חביב עליו האויב? ועוד אחד נלהב?

אבל החוזה תרץ בקלות את הקושי: "המתנגד לכשיהפוך  עורו יהפוך חסיד נלהב. והרי ההתלהבות היא לב ליבה של החסידות. ואילו החסיד המתון הוא כמו פרוֶוה  לא לפה ולא לשם. ואין לנו ממנו נחת כי הוא פושר".

הסתכלתי בך ישר דרך העיניים ואת הסמקת והשפלת עיניים.

התלמידים תהו – המשכתי - איך זה ברור לרבי שהמתנגד יהפוך עורו ויהיה לחסיד. אבל לרב לא היו בכלל ספקות. היה ברור לו שהמתנגד הנלהב יכול למצוא מוצא להתלהבות שלו רק במסגרת חסידות. כי המתנגדים מעצם טבעם הם קרים, רציונלים. לא רוצים ולא יודעים לפעול מהלב ולא יודעים ולא רוצים להתחבר אל האש.

השתתקתי והבטתי בך שוב.

היה שקט לכמה רגעים.

ואיך זה קשור לקיין, שאלת לבסוף בעיניים מושפלות אבל נדמה לי היה שאת מתחילה להבין.

השנאה הזאת שאת מביעה, לקיין ואולי גם לי ברגעים הקשים מאוד היא אנרגיה ברמת נפיצות גבוהה. מי

שיודע איך לרתום את האנרגיה הזאת ולהפוך את הכיוון שלה מחזיק בידיו כלי שעבוד רב עצמה.

השתתקתי שוב וחייכתי חיוך רחב.

שאלת אותי בעיניים למה אני מחייך.

כי משעשע אותי לצייר לך בדיוק מה נעשה ומה ייעשה בך, עניתי. פירוט אופני השליטה בפנייך לא יכול להכין אותך כביכול ולסייע להתנגדות כזו או אחרת שעשויה להיות בך. ההיפך. משעשע אותי להראות לך בדיוק את הקוּרִים ולצפות איך את מסתבכת בהם ומשתעבדת יותר ויותר עמוק.

לא אמרת דבר אבל פנייך היו חיוורים וראיתי את הדופק על צווארך מסגיר את הריגוש שבך. רעד זעיר, מעין צמרמורת עברה בך בכל הגוף.

אני רוצה. אמרת בלחש.

אני כל כך רוצה.

המשך יבוא

.

2.

...מעינייך ניבטה שאלה שהיססת לשאול אותה. לא עזרתי לך. מבע של תחינה היה על פנייך אבל התעלמתי ממנו.

לבסוף לחשת בשקט:

- למה אתה אומר שאתה שמח? פחדתי שתכעס עלי מאוד שאמרתי שאני שונאת קיין...

סובבתי אותך ועברתי בעדינות עם האצבע על סימני הקיין ההולכים ומתנפחים. נשיפה של כאב נפלטה ממך. גם העדין שבמגעים כואב אחרי הצלפה בקיין. מוזר, אבל המגע הגס כואב פחות.

-אחרי כך אמשח לך קרם מזין, אמרתי לה.

- ובעוד כמה ימים כשהסימנים ידהו אחדש לך אותם עם בונוס. הוספתי בקול נמוך.

יכולתי לחוש איך את נדרכת וראיתי איך הפנים שלך שינו צבע וידעתי שאת שוב עפה לשם. וידעתי שאת שוב נרטבת כמו גייזר.

עשיתי יו טרן ושיניתי את הנושא.

-אספר לך סיפור שאימצתי ממרטין בובר. אמרתי.

- את יודעת מה זה חסידים ומתנגדים, נכון?

-כן, אמרת, עם עיניים גדולות וקמטוט אף קטן של חוסר הבנה.

-תיכף תביני את הקשר, אמרתי וחייכתי. היינו חדשים אז ועוד לא ידעת שכשאני מתקשה, תרתי משמע, אני נוטה להראות רך יותר ומחויך.

הפכתי אותך אז בגסות וחדרתי בכוח עמוק לתוך התחת שלך בלי ריכוך או סיכוך או אזהרה מוקדמת וחילצתי צעקה של כאב והפתעה שהתבקעה ממך. הושטתי יד מסביבך ובעודני דופק את חור התחת שלך כמו פטיש חציבה התחלתי לחפור לך בכוס ביד גסה וחסרת רחמים מענה את הדגדגן שלך בעוד ידי השניה קמוצה בתוך השיער שלך מושכת לך את הראש לאחור כמו קשת דרוכה שהמיתר שלה מתוח ורועד והחץ מתחנן להיירות ואת צורחת בטראנס מכאבי הביתוק של הזין הקורע אותך מאחור והיד המצמיתה לך באכזריות את הראש ואז מבוא הגמירה שזורקת אותך וגם אותי לתוך ענן של חשמל פראי מזוקק וחופשי.

המשך יבוא.

.

1.

ושוב העיניים שלך ביקשו להתכרבל. היטב את יודעת שאני לא מרבה בחיבוקים. ולא מהסיבה הרגילה שבגללה אנשים מתקמצים על מחוות רגשיות – כאשר הם תקועים בשלב האנאלי וכואב להם הלב לתת משהו – אלא מפני שאני מאמין כי נדירות המחווה מעלה פי כמה וכמה את ערכה. וההיפך – ככל שעולה התדירות יורדת הרמה והמחוות החשובות כל כך הופכות חבוטות וחסרות משמעות.

אני לא איש של טקסים, אבל הטקסיות חשובה בעיני. פרדוקס? אולי. אבל כל דרך ההיררכיה והשעבוד רצופה בפרדוקסים.

אבל הפעם לקחתי ועטפתי אותך עמוק בידיים ובעוד ראשך טמון בצוארי הרגשתי דמעות גדולות וחמות שפלסו דרך מעיניך והרטיבו את חזי.

"אני שונאת קיין" היה אחד הדברים הראשונים שאמרת לי אי אז בהתחלה. ועל מחטים בפטמות לא היה בכלל על מה לדבר. אני לא מהמרבים לדבר. אני כותב. אבל אז דיברתי יחסית הרבה בהשוואה אלי. ציירתי עבורך משוואה שקראתי לה המשוואה הראשונה של השעבוד. צחקת לי בפנים. כמובן, לא בגלוי; מחית רק במרומז ומתוך ההיררכיה אבל ראיתי לבטח שבתוכך אמרת לעצמך – no way. על מה הוא מדבר, לעזאזל ומה הוא חושב לעצמו. וחייכתי אז וחזרתי והבטחתי לך שיבוא יום ותתחנני. לא שסתם תתרצי ותסכימי שאלה הדברים שייעשו בך. לא. הבטחתי לך שתזחלי עם הזנב בין הרגליים ותתחנני שאעשה בך כל מה שאני רוצה. כולל אלה.

ואני זוכר איך כשדיברת אז על הקיין התגובה היחידה שלא ציפית לה ממני היתה חיוך. ואז חייכתי שוב וקדחתי ישר אל עינייך ואמרתי: אני שמח על זה.

.