מכתבים לקורדליה

.

דברי ימי הנגיעה נכתבים בזיעה ודם ושעווה. פס הקול של שדה האנרגיה מורכב מאנקות כאב ותאווה צליל סטירות ופכפוך של זיונים קשים. הכנעה היא עסק מסובך אבל היא תמיד היתה קיימת. מים זורמים רק אם יש שיפוע וכך גם ההיררכיה והדיאלקטיקה של האדון והעבד.

***********

צופי שמי הלילה מרחיקים את עצמם מה'רעש' האופטי של העיר ונודדים אל המדבר כדי להיטיב להתבונן בכוכבים. הם עם המשקפות והמצלמות שלהם הרחק ממקומות יישוב עם תועפות התאורה והקרינה שלהם. רחוק מהעיר המסנוורת המקשה כל כך את ראוּת השמיים הם מתמקמים עם בוא החושך וצופים בזריחת מיליארדי הכוכבים.

***********

אני רוצָה להיות לךָ, אמרת אי אז בחיים אחרים. אני רוצה להיות לך לחלוטין. שתעשה ממני חור. שתקח בלי רחמים. היה חשוב לָךְ להדגיש כמה את רוצה להילקח בצורה הגסה ביותר. הבוטה ביותר. בלי התחשבות. וכמה ריגשה אותך עצם הפניה אלי. עצם הבקשה.

את אישה חזקה וגאה. מה בשם שמיים מביא אותך לבוא אל גבר זר ולהתחנן שישפיל אותך וישפיט אותך עד עפר? למה רק עצם המחשבה איך הוא רודה בך ומצווה ומתעמר מפשקת אותך ומרטיבה אותך ומקשה עלייך לנשום?

למה חשוב לך שאהיה נוהג בך כמו כובש אכזר בשבויה שהוא משתמש בה כדי ככלי קיבול? למה את מתחננת: תהיה קשה אתי. תרמוס. תבעל. תעשה בי מה שאתה רוצה. בלי להתחשב.

אולי התשובה היא שרק בעילה קשה ואכזרית שמנכה החוצה (אבל לא מייתרת) רגש ורכות ועדינות יכולה לאפשר את חוויית הלקיחה הטהורה. המזוקקת. זיון של כוח שמייצר עוצמות שמזִינות את הנבעלת  לא פחות מאשר את הבועל.

אולי רק כאשר מוציאים מהמשוואה את הרכיבים מסיחי הדעת של המבטים הרכים והלטיפות הענוגות והפוצי מוצי למיניהם ומשאירים רק הדבר הגס והקמאי עצמו של כל אופני החדירה הקשה שמתחילה בחורים וממשיכה אל תוך הנשימה והנשמה, רק אז את יכולה להפוך את עצמך למעבדה אנושית ולכלבת נסיונות ולחקור את הדרך שבה היד הקשה מאשרת את הנשיות שלך ומפוצצת את הליבידו שלך ומסבה לך אושר.

כדי להיטיב לראות את התהוות הריקמה של העוצמה צריך להתרחק מהרעשים של הקונבנציות (הניאו-רומנטיות) של העיניים הרכות והלטיפות העדינות שמפריעות לזקק את מעשה הלקיחה ולראות את הדבר האמיתי. הנקי. ייתכן שלרכות ולעדינות יימצאו מקום וזמן. אבל אורן מאפיל על התמונה הצלולה של הבעילה הקשה ומקשה לחוות ולחקור אותה.

כדי להיטיב לראות את השמיים המשובצים ביהלומים צריך להעמיק אל תוך האפלה.

.

.

הַמָּקוֹם הָהוּא

הַמָּקוֹם הָהוּא

שֶׁסִיפַּרְתִּי לָךְ

הוּא מָקוֹם שֶׁל שֶׁקֶט.

הוּא

בִּירָנִית בָּצּוּק,

הוויה

נֶאֱחֶזֶת,

בֵּין הַזְּמָנִים,

בֵּין הָעֲנַנִים,

כֵּן,

הוּא מָקוֹם שֶׁל

שֶׁקֶט;

מָקוֹם  שֶׁ

מְרַחֵף עִם הַנְּשָרִים

הַדּוֹאִים

בַּדְּמָמָה הַשְּׁקוּפָה

וְהַטּוֹבָה

שֶׁל כָּל

הַלָּבָן הַזֶּה,

בְּהִילּוך אִיטִי,

נֶהְדָּר

בַּפַּסְקָנוּת שֶׁלוֹ,

מְרָתֵק

בַּפַּשְטוּת שֶׁל

הַנֶּרָטִיב שֶׁלוֹ:

אֵין יוֹתֵר לְמַעְלָה

מֵאֲשֶׁר הַלְּמַטָה הַזֶּה.

.

זונה היית לי

השקר הוא כמו סומבררו שנועד להגן  על קורי העכביש מפני אור השמש. יש האומרים כי השקר מגדיר את האמת ובתור שכזה קיומו איננו הכרחי או בלתי הכרחי אלא טאוטולוגי.  ובמילים אחרות: קלישאה.

אם אפשר להמשיל את החיים לים, אזי האושר הוא השקט שאחרי הסערה. מה זה אומר? זה אומר שרק אחרי הקצף והגלים הגבוהים והטירוף של המערבולות רק אז, כשהים פְּלָטָה וצבעו הופך ירוק עמוק רק אז אפשר להתכרבל בו כמו בחיבוק. זה אומר שלשקט אין מובן בלי הסערה שיולדת אותו או נולדת ממנו, בתורה.  אבל גם זו קלישאה.

השכל אומר לנו לאן צריך ללכת. לאן כדאי ללכת. אבל הלב אומר לנו לאן אנחנו באמת ר ו צ י ם ללכת.

ואין ולא יהיה לנו יועץ טוב ואמיתי מאשר הלב. ליבנו שלנו. פועם עמוק בתוכנו, הוא רוחש ויודע הכל. ללא יוצא מן הכלל.

ולעולם לא ישקר לנו.

*************************
 

את הרי יודעת שכולנו סוכנים נוסעים של אלוהים, אפילו אלו שאינם מתהלכים בצד הנכון של הלב. כי איך שלא תתנהל, נכון או שגוי, על דרך החיוב או על דרך השלילה, תמיד תהיה חץ על אותו שלט דרכים שמורה את הדרך אל האמת.

זה ימים רבים שלא כתבתי לך.

ואת יודעת.

שם, בין הצללים, מַלְאֲכַי השומרים אותך סוככים בכנפיהם על שנתך הצוננת כהבל נשמת ליל החורף הצעיר.

כבר לא נותרו דברים רבים לאומרם. ובדרכי שלי מן הסתם אשחית מילים לא מעטות כדי להצליח לשתוק אותם.

אני חושב שאתחיל לספר לך איך  התגלגלו הדברים כך שהפכת את עצמך להיות הזונה שלי. ועל אותה פעם בה הושטת אלי את ידייך הרועדות בתחינה שכמוה לא ראיתי מעולם לפני כן או אחרי כן:

"תגיד לי מי אני, כי שכחתי. תגיד לי מה אני כי אני בעצמי כבר לא יודעת יותר." דמעות ענקיות פרחו כמו בועות ענבר בעיני הטורקיז שלך.  "שכחתי, שכחתי הכל" פיך היפה התעוות בכאב וידייך נישאו אלי כידי תינוק המבקש להתערסל בחיק אמו.

"תגיד לי, בבקשה, לפני שאמות ולא אדע אפילו את שמי" אמרה כשידי נכרכו בכוח סביב גרונה.

*************************

הזמן עובר לטובתנו. משק גלי הים המפכפכים את אדוות קצפם אל החוף מתקתק את השניות העוברות בסך שלא על מנת לשוב. שהרי הזמן איננו מימד אלא מנוף.

תבורכנה אפוא הדקות המקרבות את הקץ – אותו אינני דוחק בשום פנים ואופן – עד אשר נהיה שוב מהלכים בגנו של הענק עם בוא האביב.

.

.

אֶלֶגִיָה

אֶלֶגִיָה אֵינֶנָה שִׁיר קִינָה

אוֹ הֶסְפֶּד

כִּי אִם סְפִינָה טְבוּעָה

בְּמַעֲמָקֵי הַזְּמָן הַקָּרוּא

כְּמוֹ אוֹרֵחַ דָחוּי

בְּזִיפֵי זְקָנוֹ וּמְעִילוֹ הָאֲפוֹר

אֲשֶׁר אֲנִיצֵי הַקָּשׁ

הַמְּבַצְבְּצִים מִקִרְעֵי כְּתֶפוֹ

מְבַשְׂרִים בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת.

אֶלֶגִיָה אֵינֶנָה שִׁיר קִינָה

הוֹ לֹא, אָח שֶׁלוֹ,

לֹא,

הַקְּינוֹת מְקַנְנוֹת בַּפְּלָנֶטָה

שֶׁל הַסֶּדֶר הַטּוֹב

שָׁם הַמָּוֶות עוֹבֶר בִּיְּרוּשָׁה

כְּמוֹ גֶּן מְקוּלְקָל

מֵאָב לְבֵן

לְפִי כְּלָלֵי הַטֶּקֶס הַמְרוּשָע.

אֶלֶגִיָה הִיא זוֹנָה,

זוֹנָה בַּת זוֹנָה

בַּת בְּלִי שֵׁם

הַקּוֹבֶרֶת אֶת הַבֵּן

לִפְנֵי הָאָב

וְהַבַּת לִפְנֵי הָאֵם

וְכָל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁעֲדַיִין

לֹא נוֹלְדוּ

הָאִם  שָׁמַעֲֿתָ?

הֵם

פּוחֲדִים כָּל כָּךְ

וּבוֹכִים כָּל כָּךְ

וְרוֹצִים חֲזָרָה

הַבָּיְתָּה.

.

ב-13 לאוקטובר, היום לפני חודשיים נפטרה ר. אחרי מאבק של שלוש שנים במחלת הסרטן. יש האומרים – מחלה קשה. יש האומרים – המחלה הארורה. אבל היא תמיד קראה לה בשמה. אירוני שדווקא היא ששנים הצילה וטיפלה וסעדה אנשים על פי התהום נפלה בעצמה. אירוני וכל כך לא צודק...אני יודע שתמיד אומרים אבל כאן באמת היתה מישהי זכה וטובה כמו מלאך ועיני האיזמרגד המדהימות והחיוך הקורן שלה המיסו לבבות.

מוות הוא פרידה אכזרית והחיים ממהרים להמשיך ולשטוף ומוחים עקבות ומטשטשים ראיות כדי להשכיח את קיומו של אותו אורח לא קרוא שאיש אינו רוצה לשמוע את דפיקתו על הדלת. אבל יש ובלכתו של אדם יקר ומיוחד מתפזרים זרעים – מאלה שנקלטים רק בחדר השמאלי של הלב – ומצמיחים כלילי חורש שבין עליהם הירוקים ופריחתם הוורודה מרחפות פיות שקולן מצלצל את חיוכו או חיוכה של הנפש היקרה שהלכה אך לא הלכה מאיתנו ואף פעם לא תאפשרנה את בוא הסתיו.

את הקטע הבא כתבתי אמנם לפני שהכרתי את ר. אבל הוא מרגיש כאילו הוא נכתב במיוחד למענה ואני מקדיש לה אותו ואני יודע שהיא היתה מאוד אוהבת את זה.

***************

בין הגלקסיות

אני כמעט יכול לראות אותך ענוגה כמו איוושת הרוח ועודך מהלכת בשדות העצב, כשאת תמיד על הסף, על שפת התהום, נקרעת בין העולמות.

הזמן לא יפגע בך, הוא אינו יכול לך.

הזמן לא יחרוש בך את תלמיו והימים יחלפו על פנייך הזכים בלי להותיר בך רישום או צלקת.

בדיוק ההיפך: בתוך הנצח אראה איך כנפך השבורה מתאחה ואיך פצעייך מעלים ארוכה ואף שיופייך ייעדר את תלמי העצב שרישומו נעדר מפנייך לא ייעלם מעיני כי הוא עדיין נוכח בתוכך וחורש בלא חמלה פיורדים עמוקים בהילת הענבר האופפת אותך.

אני כמעט יכול לחזות בך בעיניים מוגפות איך את הולכת דרך אותו ערפל, נסחפת לך בלי צל של מושג שאת נראית ונצפית, מרחפת לך ומשירה בהילוך איטי את צעיפייך ונותרת עם עירומך שאת לובשת כמו המפוארת שבאדרות.

לפעמים אנחנו מתעוררים מחלום ובליבנו ידיעה מוחלטת, בלתי הפיכה וחד משמעית שברורה לנו באופן מפתיע כמו ציור עמוס פרטים המאזנים את עצמם בתוך פרטיטורה של צבעים עזים ורכים. ההפתעה היא איך לא "עלינו" על זה עוד הרבה קודם.

אבל לפני תום הלילה, לפני תום השינה מתחיל משהו אכזרי ועצוב להתרחש.

כמו החול בארמון החול שהרוח מפוררת מול עינינו, כמו הספינקס שהולך ומיטשטש ותויו אובדים, כמו אותם פרסקו מדהימים בסרט "רומא" שהאויר מוחה אותם מול עיני החוקרים שגילו אותם, כך, פיקסל אחרי פיקסל, הולכת וניטלת מאיתנו החדות, הבהירות והידע שרק לפני לא הרבה זמן היה נחלתנו.

כמו צ'רלי ב"פרחים לעכבר לבן" שבאמצעות ניתוח הפך ממפגר לגאון ועכשיו בינתו הזמנית, מתברר, הולכת וניטלת ממנו תא אחר תא, כך מיטשטש ונמוג אותו דבר נפלא שרק לפני זמן כל כך קצר היה שלנו, וחיינו אותו וחווינו באמצעותו את אותה תחושת אושר חריף שאין לטעות בה באשר היא אופפת אותנו מבפנים ומבחוץ ומתאפיינת בכך שאין עליה תג מחיר.

אני כמעט יכול לראות אותך חזקה כמו הרוח, בעודך מהלכת בשדות העצב, כשאת תמיד על הסף, על שפת התהום, נקרעת בין העולמות.

הזמן לא יפגע בך, הוא אינו יכול לך באשר הינך קפואה בין העולמות אך מתהלכת בממלכתו כבתוך שלך ומתרפקת אל ניצני צער ואושר שקורנים ממך ואלייך.

כי כולנו נתיני הזמן, ורק ביד הזמן הכח להביא לנו גאולה.

ורק מתוך הצער נולדים החיים.

אבל את אמרת שתחכי לי. עד כלות  אמרת, עד סוף כל הימים.

וחתמת במילים "אתה יודע"...

דעתי נחה אפוא ואני שקט.

כי אני זוכר ויודע שמעולם לא הפרת הבטחה ולעולמים גם לא תפרי.

****************

נדמה לי שכמעט אף אחד או אחת כאן לא הכירו את ר. או אף לא ידעו על קיומה. היא היתה קומבינציה ייחודית של נוכחות חזקה אך שנחבאת אל הכלים.

אלה שהכירו אותה הכירו אותה כ-בת הים הכחולה.

שב הספן מן הים. שב הצייד מן ההר.

אני את שלי אמרתי.

13.12.19

.

.

הדקויות הקטנות של הקיום אומרות את דברן בין שהן נהירות לנו או נעלמות מעינינו. אלה לא המהלכים הגדולים שקובעים את גורלנו, הרי הם עצמם נולדו מתוך מהלכים קטנים מהם בהרבה, סתמיים כביכול, חסרי משמעות אפילו.

זו לא הקרבת המלכה הגרנדיוזית שבאמת מנצחת עבורנו את המשחק אלא דווקא אותה הזזה סתמית וקטנה של הפיון, עשרה מהלכים מוקדם יותר, הזזה שבקושי שמים אליה לב ולא מייחסים לה את העוצמה הגלומה ביכולתה להפוך את המשחק על פיו.

את עומדת כצאן המובל לטבח ועירומך מתנשם בכבדות, בקול, בתשוקה ובמבוכה ואת שואלת את עצמך מה הביא אותך למקום הזה, בזמן הזה מול הגבר הזר, המוכר, הקרוב, שעיניו לוקחות אותך ובוזן הקר משפיל ומרומם אותך באותו זמן באשר את יודעת היטב כי כך הוא מביע את תשוקתו.

מצחיק עד כאב שלפעמים פלחים כל כך קטנים של ההתנהלות שלנו מתבררים כהרי גורל: אותה הסטת שיער מעל כוס הקפה באותו היום; הטעות בספרה אחת במספר הטלפון שחויג; הים שהיה גבה-גלי מכדי להיכנס לשחות בו.

את יודעת שבשעות ובימים הקרובים תבחני את הסימנים שישאיר בגופך ובליבך ותתרפקי עליהם כאילו כל עולמך ממוקד בהם. ובעוד חלק ממך יודע שהסימנים באים אך גם הולכים, יש בך גם ידיעה נוספת שהכריעה שאת כורעת מולו, לא זו שבחרת בה אלא זו שהוא מאלץ אותך לכרוע,  באה מאותו מקום, בלתי מובחן כמעט, שמאמין כי נבחרת לא בגלל שאת מסוגלת לרדת אלא בגלל שאת יודעת לקום.

הקמטים הזעירים של ההתרחשויות עוברים לעיתים כל כך קרובות על פנינו מבלי שנבחין כלל כי פני השטח אינם חלקים. קורה A ואנחנו רואים B שדומה לו כשתי טיפות מים ואם עפעפנו לשבריר והחמצנו את ההבדל ייתכן ועברנו מבלי משים לפאזה אחרת, פלנטה אחרת, גלקסיה אחרת, ולא זוּ בלבד שלעולם לא נשוב הביתה אלא אף זוּ שכלל לא נהיה מודעים לכל העניין.

את תוהה, כמו תמיד, בטרם יהיה גובֶה בך את תאוותו ביד קשה ובוטה, איפה בדיוק, ומתי, ידעת שזו דרכך לאהוב ולהיות נאהבת. את תוהה ואינך יודעת. את רק יודעת שכשאת נבעלת כך, מחוּללת, מוצלפת, מושפלת, שבים אלייך, כמו חיילים ותיקים הנאספים אל הדגל, אותם זכרונות שמוצאם לוטה בערפל, בילדות הרחוקה אפופת הצללים והלחישות המהוסות.

אותה יד שהצמיתה אותך אי אז, אותו סרט שבו נעתקה נשימתך למראה הגיבורה השבויה, אותן נשים שפחות במטעי הדרום הנלקחות וספק מתמסרות ספק נאנסות על ידי האדונים. חשמל מכה בך מאגן ועד דגדגן כשאת מדמיינת אותו מכופף ומכריע אותך ועושה בך ומחלל ודורס.

את יודעת שאת עבד ממין נקבה, אסקופה הנדרסת ורכוש שהוא עושה בו מה שליבו חפץ. אבל באותו זמן עצמו את יודעת גם שאת הכוהנת הגדולה העובדת את הזין ומשועבדת לו עד כלות וליבך מתרחב בגאווה ובהתרגשות.

הדקויות הקטנות של הקיום אינן נעדרות אירוניה. הקלישאה המכריזה על בואה בקול צורם גורסת כי אלוהים נמצא (או נמצאת) בדברים הקטנים. אבל אם תחשבו על הכאוס ועל אי הוודאות של הייזנברג תבינו שאלוהים אחראי (או אחראית) על הדברים הגדולים.

על הבלגאן של הדברים הקטנים של חיינו אחראיים אנחנו לבדנו.

.

.

תן לי לספר לךָ משהו.

אתה חושב שהיא רוקדת בשבילך כי אתה האדון והיא השפחה. תחשוב שוב. היא שונאת לרקוד לראווה. מן הסתם יש לזה סיבות מסובכות כי הרי היא רוקדת כל כך טוב. היא רוקדת נפלא. היא קצת מעבר לגזרה של רקדנית אבל הקצת הזה הוא שעושה אותה כל כך סקסית. גם את זה היא לא אוהבת. היא לא מסתדרת כל כך טוב בתוך גוף-דוגמנית-העירום שלה. הפְּנים שלה, האישיות האמיתית שלה, הם לא של כוסית. הם של מישהי עם גוף גרום ונוקשה.

היא נדלקת לאט. לאט מאוד. בניגוד להרבה מאוד שפחות שאתה מכיר, סקס לא מעסיק אותה כל הזמן. עד שאתה לא מגיע אל הליבה הרותחת שמוסתרת עמוק עמוק בתוכה אתה חווה מיפגש עם מישהי כמעט פוריטנית, כמעט א-חושנית וביישנית שאוכלת בשביל לחיות ולא ההיפך, שלא אוהבת לצאת, לבלות ולשתות. בדיוק ההיפך ממך.

והיא לא כאן כדי להיות מוכנעת. היא חזקה ובטוחה. היא כאן כדי להישלט. יש הבדל עצום והוא ההבדל בין מי שרוצָה כוח לבין מי שרוצָה נגיעה. כי מי שיודע איך לגעת יקבל את המלוכה. וכשהיא תאמר: אני שלך, עשה בי מה שאתה רוצה תדע שעברתם את הרוביקון. שאתם שם. שאתם מהלכים בשדה העוצמה.

איך, בשם אלוהים, הפכתם לאדון ושפחה? כשמשחזרים את זה מצטייר סיפור של שרשרת בלתי אפשרית של זיווגי מקרים. כי הרי כלפי חוץ אתה נתפס כמו שיא הקלילות והנרקיסיות. למה ללכת סחור סחור? אתה אשכרה רדוד, שטחי, בלתי מתחייב, פלרטטן. היא שנאה אותך. היא שנאה את העולם שאתה מייצג. את הדברים שאתה אומר. את התיאורים שאתה מתאר. את סוג הנשים שאתה אוהב להיות איתן בקשר. אתה מזל אריה, מוחצן, בולט, קצר רוח וחסר סבלנות אל מי שלא נופלים מיד בשבי קסמך. איש רעים להתרועע ומסמר המסיבה. והיא, מזל בתולה, מופנמת, מתרחקת מרעש, ביקורתית וחדה כמו תער. זאבה בודדה. כנראה זה מה שמשך אותך, החידה הזאת, הפער שבין המראה הסקסי וההתנהגות המנוכרת. ניסית להתקרב בדרכים הרגילות שלך, ברעש וצלצולים וקיבלת קילוחי מי קרח על הראש. נעלבת. נפגעת. הפכת עוין. אבל המשיכה אליה לא נרגעה. שלא כמנהגך כתבת אליה. היא לא ענתה. באופן חריג באופן קיצוני כתבת שוב והיא ענתה לך קר ומרוחק וביקשה שתפסיק. אמרת לה שאתה רוצה להיפגש איתה. פעם אחת. ואחרי זה לא תפנה אליה יותר. ואז אחרי שתיקה ארוכה חזרה אליך. די הופתעת כשהסכימה וזה תפס אותך קצת לא מוכן שהרי ידעת שלא מגיע לך אותה. קבעתם לא בבית קפה אלא באמצע הדרך, בשדרה לחוף ים בעיר שהיתה רחוקה וזרה לך ושם טיילתם קצת ברוח הסתווית על פני טיילת נטושה עד שהתיישבתם על ספסל בקצה השדירה ליד דקל שצמרתו נחבטה ברוח כמו דגל ערירי. היה לכם קר. השמיים קדרו והגלים שכהו הצליפו על מעקה הטיילת.

מה אמרת לה כשטיילתם שאיפשר לה להתקרב אליך כדי להתחמם ולקבל את היד שלך שחיבקה אותה אליך? אולי זה לא היה מה שאמרת.

אולי זה היה כל מה שלא אמרת.

אולי זו היתה ההתנהלות השלווה שלה שנדבקת ממנה. השקט שבו דיברת, העדינות של המחוות שלך. סף הדמעות שהתקרב אליך פתאום כשהבנת שהיא גורמת לך להרגיש.

אולי היה זה הבום בלב שעבר בה כשהבינה שאתה מרשה לה לראות שאתה פגיע. אולי זה שהכלת את הפחד שלה לאבד את השריון. ההבנה של שניכם שאתם במחוזות לא כל כך מוכרים לכם. ההתרגשות שבחלחול של העובדה שהנגיעה הזו מענגת אתכם. הפעימה שפסחתם כשהעיניים שלכם נפגשו וננעלו.

אולי פשוט היה לך מזל של אחד למאה מיליון.

ואולי, כמו ג'ק ניקולסון בסרט 'הכי טוב שיש', פגשת את זו שגורמת לך לרצות להיות בן אדם טוב יותר.

.

.

לדעת את עצמֵךְ

אני שואל בלי קול: איך זה שבתוך השעבוד המצמית הזה שאת נכנעת אליו וזוחלת בתוכו מוצלפת ומושפלת, איך זה שדווקא שם בתוך הלמטה הכבול  הזה מתרוננת בך תחושת החופש והריחוף אל על?

ואת עונה לי באמצעות עינייך: אין זאת אלא שכאשר העכבות מתפוגגות ואני יכולה לחקור באמת את עצמי ואת התשוקות שלי ששם ורק שם אני חווה את האושר הגלום בלהגשים את מי ומה שאני.

*****

ישבנו בבית קפה ואת מסכת לי בספל את מעט גרגרי הסוכר החום ובחשת בשיא העדינות כמו שאני אוהב כדי לא לקלקל את הארומה של הקפה. אני אוהב לראות איך את דואגת תמיד שהרצון שלי ימולא. איך את מסדירה עם הברמן או המלצר את הקפה המוקפד שלי – חזק מאוד, חם  ובעיקר בלי קצף. דברים קטנים. דברים של משמעת פנימית. שעבוד פנימי. נימוס אלמנטרי של שפחה. לעולם את לא דואגת לקפה שלך לפני שלי. לעולם את לא מתחילה לשתות לפני. כשאת ישנה ואני מתעורר את תמיד פוקחת עין תורנית ובה שאלה אילמת אם אני רוצה שתעשי משהו. בימים הראשונים הפעים אותי לראות צל של עצב על פנייך היפים כל אימת שקמתי, למשל לשתות מים במקום לצוות עלייך שתביאי לי מים.

וזאת הסיבה שבגללה היית היחידה שהרשיתי לה לקרוא לי – "אדוני".

******

שאלו את עצמכם:

האם עוברים בָּךְ פרפורי ריגוש בתחתית הבטן כשאֲתְּ רואה איך עומד לו הזין כשהוא מכאיב לך.

האם אתה נדרך כשהיא אומרת לך אני שלך, עשה בי כל מה שאתה רוצה.

האם נרטב לָךְ הכּוּס בשנייה אחת כשאת רואה את ארשת הטורף שפניו מקבלים ואת יודעת שהוא עומד לדפוק לך את החור של התחת וביד קשה וגסה על העורף מפנה לך את הראש מכריח אותך להסתכל בו.

האם עוברת בְּךָ תחושת ניצחון כשהאשה הגאה מבית הקפה שישבה מולך אז, בראשית הכל, ובחנה אותך במבטה כאומדת מה אתה שווה, מתפתלת עכשיו לרגליך, מלקקת את הרוק שלך מהרצפה מחושמלת בתשוקה ומתחננת שתשפיל אותה.

האם אֲתְּ מתפשקת מאלייך כשהוא לא נותן לך שנייה לנשום, שנייה להתאקלם ולוקח אותך בגסות ובאכזריות ברגע שעברת את סף דלתו, כאילו היית אחרונת זונות הרחוב שמזיינים בעמידה בעבור פרוטות.

האם אתה אוהב לראות איך העיניים רועדות לה כשאתה סוטר לה ומכריע אותה ארצה באכזריות ואז מביטה אלייך מלמטה עם עיניים דומעות ומהופנטות כשאתה מכריח אותה בכוח לעבוד את הזין.

האם את מתרגשת רק מעצם המחשבה איך הוא מצווה עלייך לאונן ומסרב לאפשר לך לגמור לא חשוב כמה את מתחננת והאם את אוהבת את הידיעה המוחלטת שאפילו הגמירות שלך שייכות לו כמוך וכמו כל החורים שלך.

כל אלה הם כאין וכאפס ליד ההכרה ששבית אותה ושעבדת אותה והפכת אותה לשפחה וכעת אתה שולט בה לא רק מכף רגל ועד ראש ומכוס ועד פטמות אלא שהנשמה שלה שבויה אצלך בכף היד ורועדת כמו ציפור קטנה שיודעת שהיא כבר לא תעוף אלא אם יעלה מלפניך הרצון.

כל אלה הם כאין וכאפס ליד ההכרה שנשבית בידיו ואת נתונה לו כחומר ביד היוצר ואת מבקשת לאבד בין ידיו כל כבוד וגאווה ולהיות לגמרי שלו. ליד ההכרה שליבך, לאו דווקא גופך, הושם בכלוב ושמעולם לא הרגשת חופשיה יותר ונקיה יותר.

*****

אין מתוק יותר מהחופש להיות את.

ומה הוא החופש להיות את? הוא אותו מפתח המסיר את הקליפות ומקלף את המסכות ומאפשר לך להישיר מבט אל עצמך.

והוא החופש המאפשר לך לדעת את עצמך.

.

קורים של אור ירח

מזמן לא כתבתי לך. ואת תמיד מבקשת. עם העיניים. עם הפנים שלך שמתרככות. את נראית ואינך רואה.. שפתייך כבדות. נעות בלי קול ואת נלחמת על כל שאיפָה. (ואת כה יפָה....)

אני רומז לך על סוד קיום הקורים. אני לא נוגע. לא מזיז. אני רק מראה לך אותם. מי שטווה אותם ומי שבפועל מכניע וכורך אותם סביבך זו את. הם שקופים, דקיקים ובעלי עוצמה מצמיתה. כמו קרני אור ירח המשרטטות את מתווה השעבוד.

ועדיין, את תמיד מתפלאת איך מתרחש הקסם הזה ומפני מה כל כך קשה לך איתו. את מתביישת בצורך שלך בכאב. בהשפלה. או אולי הם רק סמלים שמסמנים משהו אחר, עמוק יותר? כלומר, אולי את לא מבינה שהכאב וההשפלה הם לא באמת כאב והשפלה אלא ייצוגים שמנכיחים ומאפשרים זרמי עוצמה תת-קרקעיים. שיהיה ברור: אני לא מתכוון שזה ב"כאילו" ו/או שזה 'משחק תפקידים' כפי שמוכרים לנו הפקידים. בדיוק ההיפך: שעבוד עמוק הוא הדבר הרציני ביותר בעולם. וכשזה נעשה ברצינות זה אמיתי:  מכאיבים באמת ומשפילים באמת ולא משאירים מוצא או מרשים לנשום. אבל אלה כאב והשפלה של עולם אחר. של הוויה אחרת. השפלה או יד קשה שמבטאים קשר שעבוד היא לא השפלה כשמישהו זר ברחוב יורק עלייך, למשל. וכאב שמסב לך מי שאת כנועה לו ו/או אוהבת הוא לא כמו כאב של הזרת ברגל כשנתקלים ברהיט.

דעי אפוא שהיד הקשה היא שפה. היא שפה בוטה. חזקה. כוחנית. היא נועדה למי שנגיעה חזקה היא דרך המלך עבורם כדי להרגיש באמת עד הסוף ולהתמכר לניצוצות העוצמה.. היא שפתם של מי שצריכים להרגיש איך בורג השליטה נוקב אותם ממפתח הלב ועד העצם. כשאת מתחננת להיות מוצמתת את למדה שהיד הקשה היא שפה של עוצמה.

את יודעת למה כשהעוצמה מתחילה להשפיע עלייך את מרגישה חסרת אונים? לא כי את חלשה. וזה לא באמת חוסר אונים. זה מה שהעוצמה עושה לך. היא מחשמלת אותך ואת מוסרת את עצמך לחשמל הזה ולזיקוקים שהוא יורה. את מתרפקת אל החשמל והתחושה המעקצצת הזו שאת חשה היא בעצם תחושת ההתמסרות.

לא כל אחד יכול לייצר חשמל. ובין אלה שמייצרים אותו לא כולם מייצרים את אותו החשמל ובאותה רמת מתח והתנגדות. אבל חשמל אפשר לייצר בהרבה דרכים. לחלקן יש מחיר כבד: חשמל של כור גרעיני, חשמל של דיזל, של פחם... ולעומתם יש חשמל של מים, של רוח, של אור השמש. אני אוהב את אור השמש. זהו האור החם היחידי. זהו החום המואר היחידי. אבל גם את הרוח אני אוהב. והמים.

הסיבוב של טחנת הרוח לא טוחן דבר, רק את ההתנגדות שלך. ומבלי שאת מרגישה גם ההתנגדות שלך יוצרת חשמל. והרי בנוכחות החשמל את תמיד מתפשקת ונכנעת. יוצא אפוא שזו את שמכניעה את עצמך.

מש"ל. כמו שתמיד אמרתי לך.

.

.

יום אחד מהנצח.

אין כמו סטירה בהפתעה כדי להכניס אותך בשבריר שניה אל תוך החשמל. בפעימת זמן אחת ובלתי נתפסת את נזרקת לעולם ההוא שאת כל כך אוהבת אבל גם כל כך זהירה לגביו. לא בקלות את הולכת למחוזות השעבוד. יש בך עדיין חלקים שמתקוממים נוכח הגילויים על עצמך שאת מתוודעת להם תוך כדי שאת נלקחת ביד קשה. אכזריות כשלעצמה בלי ההקשר של הנגיעה ממש לא מדברת אלייך; למעשה גילויים של אכזריות סתמית דוחים ומכבים אותך. אלא שעדיין לא הצלחת לאפיין מתי זה ואיך זה שפתאום היד הקשה והנוהל האכזרי והבלתי מתפשר כן ממיסים אותך ומרטיבים אותך ואת מתפשקת בלי שליטה. עדיין לא הצלחת להבין איפה בדיוק עובר הציר הזה שמצית בך חשמל ומרטיט בך את הבטן התחתונה מבפנים והופך אותך ליצור שמבקש לזעוק את הכניעה שלו כך שתנקוב את הרקיע.

את יודעת שזה מתחיל בעיניים. אבל לא כל זוג עיניים. רק העיניים שלו. את יודעת שבכל העולם כולו ישנם אולי שניים שלושה אנשים שהמבט שלהם יכול לגרום לך להשפיל את שלך. ולהפוך אותך לכּוּס רוטט שמבקש להיקרע. אלה העיניים שטורפות אותך. שאומרות לך שאינך אלא שלל. בז לבוז אותו. את רק חור לדפיקה. ואת תתחנני שינהגו בך כך, ביד רומסת ומשפילה. וגם אז זו תהיה רק עצם שזורקים לכלב, אומרות העיניים. טובה שעושים לך אם את מתחננת יפה ואם נדמה למישהו שתמצצי הפעם בצורה עוד יותר מוצלחת מהפעם הקודמת.

את אשה גאה. יפה. מפלסת דרך מוצלחת בעולם הגברים הזה שרובם מוכנים ליפול לרגלייך. והנה בא הכובש וקצר אותך בחרמש רצונו וטירופו והפך אותך לאסקופה נדרסת.

ואת לא מבינה עד הסוף איך זה עובד ומה קורה שם ואיך את מרשה שזה יקרה.

אבל את יודעת שכשאת שם את חיה. בצעקות הכאב והתענוג שלך את שרה את חדוות החיים.

את יודעת רוב הזמן שאת חלק ממשהו שהוא גדול ממך.

אבל כשאת שם תמיד מגיע רגע – ולפעמים את מבינה את זה רק אחר כך, אחרי מעשה – רגע שבו כבר אינך חלק ממשהו גדול ממך אלא הנך בעצמך אותו המשהו הגדול.

יום אחד כמו כולנו את תמותי וגופך ימוג. אבל את הרי תחיי והפעימות יתמזגו עם הכוכבים והרגעים בהם היית והשתתפת בהוויית אותו משהו גדול ירצדו את אהבתך לנצח.

.