הכלוב הסודי

אתה שומע? רק רציתי שתדע שאני לא יודעת איך להפסיק לחשוב עליך. אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליך בכל יום. אצלי זה אחרת, אחד הדברים הקשים ביותר עבורי, הוא להכניס מישהו ללב. כזו אני היום, סגורה, לא נוטה לאהוב, לא נוטה להתאהב, ולוקח לי המון להכניס מישהו ללב, וכשאני כבר מכניסה, זה עוד יותר קשה להוציא אותו. להוציא משם אותך. זה כאילו שנעצת יתדות בכל חדרי הלב, ואני לא מצליחה לשלוף אותן ממני. אני עוד משחזרת בראש, כי, אני לא חושבת שזה נכון, או שאצליח להלחם במחשבות עליך, אז אני חיה כל פעם קצת מכל ההמון שעברנו ביחד. הבטחת לי עולם ומלואו ולא הבטחת לי דבר. התמימה שבי באמת שואלת את עצמי, בעיניים פעורות, לא הרגשת כלום? אפילו לא מעט? ואיך הלכת כך? איך הסכמת כלכך בקלות לוותר עלי? ותעלת הדמעות כבר יבשה, כמו בצורת במדינה מוכת שמש. הקלות שבה וויתרת עלי, היא הקושי שלי לשחרר אותך, וברגעים שאני כן מנסה להמשיך הלאה, שם אתה עולה לי בראש. ואתה כלכך לא מה שאיחלתי לעצמי. רחוק ממה שאיחלתי לעצמי, אבל, ידעת בדיוק איך לחדור. ידעת איפה לגעת. ידעת בדיוק מה אני רוצה, ידעת הכל. כך חשבת לפחות. לא ידעת שיש דרך אחרת. לא ידעת לעולם טוהר מהו. לא ידעת מהי אהבה ונתינה ללא גבולות. ובעיקר לא באמת ידעת אותי. אולי לא באמת רצית. היינו עסוקים. אתה בעולם נפרד משלך, ואני, הילדה המאוהבת בעולם שלנו. בעולם שיצרתי לנו. עולם שכלל לא שמעת עליו, והעצוב הוא, שלא היית מאמין שקיים עולם כזה, גם אם אלוהים בכבודו ובעצמו, היה מספר לך זאת במילותיו שלו.

עדיין שלך, עד הרגע שלא.

------
D.D.

יש אנשים שהבדסמ עושה להם טוב ועוזר להם לבטא חלקים בעצמם שפחות באים לידי ביטוי בונילה. הרבה שנים חשבתי שגם אני כזו, אבל יותר ויותר ברור לי שהבדסמ של היום פשוט מחליף את הפגיעה העצמית של גיל ההתבגרות. במקום לפגוע בעצמי ולהכאיב לעצמי אני מאפשרת לאדונים כאלה ואחרים להכאיב ולרסק. זה מייצר את אותו האפקט.

אני כבר לא מאמינה שאני ראויה לאהבה או אינטימיות או אפילו חיבה שאינה דרך שליטה. לא יכולה להבין למה שמישהו ירצה לבלות עם אישה כמוני בלי שאהיה נשלטת למופת אלא פשוט מי שאני מחוץ לכלוב.
שנים חשבתי שעולם השליטה נתן לי חופש ושחרר אותי למקומות נמוכים שהם בעצם מאוד גבוהים. היום אני מבינה שבמקרה שלי (שממש לא מעיד על יתר חובבי השליטה) זה הפוך לחלוטין. אבל אני כבר עמוק מדי בפנים ולא יודעת או מסוגלת לחזור לוניל.

אני במילואים איזה נצח שלא נגמר, פגשתי מישהו לפני כמה חודשים ובעיקר פלרטטנו בקטע לא מזיק אבל לגמרי משחרר בתקופה הזו. נשוי בטאבו + 2 חמודים. אני עוקבת אחרי מישהי פה ומהסיפורים שהעלתה הבנתי שזה בעלה!! הייתן מספרות לה או ממשיכות בכיף שלכן במה שלא מזיק ואולי היא ממילא יודעת או מציעות כבר שלישייה וממנפות את זה? (:

יש משהו ביכולת לפרוק את הלב פה באנונימיות ובאופן מוחלט, שמאפשר להקיא את המחשבות שלך בלי לסנן אותן יותר מידי.

אני נע בשלב הזה בין שרידים של אהבה ובין שנאה, בין כעס עצום ובין געגוע.
לפעמים מכירים אדם וזה נדמה כאילו הוא יושב לך במדויק בכל המקומות הנכונים, והכל נראה גם מוכר וגם חדש, ובעיקר טבעי ונכון וזורם, ומילים כמו ״אהבה״ ו- ״עתיד״ זורמות באופן חלק וללא מעצורים, והנפש נפתחת, וזה הדדי ויפה ומרגש. עד שביום אחד, זה כבר לא. ומאחר שזה לא בינארי, כלומר לא קרה משהו מאד מוחלט שקוטע את הרצף הזה, הבורג הזה של ההדדיות משתחרר לו בהדרגה, עד שלאחר תקופה כזו או אחרת צד אחד נותר ״ומרגיש״, והצד השני - פשוט, כבר לא. והדינמיקה משתנה. ואתה קם יום אחד בבוקר ומבין שכל אותם אדנים שאיפשרו לך לפתוח את הלב, ספק אם קיימים עוד, אבל הלב עדיין נותר פתוח ובמקום שיישפך עליו צוף של קרבה, אהבה והדדיות, נשפכת עליו חומצה של ניכור וקור. ומשם מגיע עלבון. והעלבון לא יכול לכבות את האהבה באחת. ולפתע אתם כבר לא שניים שפוסעים יחד, אלא שני אנשים שפוסעים בשבילים שונים. רק שלאחד מכם היתה תקופה להסתגל לכך בעוד שאתה הבנת את זה רק בדיעבד. ואז אתם נפרדים והקשר נפסק באחת. והכאב עצום, וחודר ומשתק, והוא מעורבב באותו שלב עם עלבון והאשמה וטינה והמון אהבה שפנייה הושבו ריקם, יחד עם מחשבה שהצד השני בוודאי לא הוגה בזה בכלל. שמבחינתו השחרור נעשה עוד קודם באותם תנאי מעבדה. וטוב לו עם זה. זה לא מעסיק אותו יותר כלל, והוא כרגע בוודאי פוסע באפיקים חדשים כשראשו וליבו מלאים בדברים אחרים. בעוד שאתה יצאת טמבל. וזה עוד יותר מכעיס ומעציב. ואתה נע בין אהבה ובין שנאה ובין צער ויגון לאכזבה. והזמן מעמעם את הכאב אולם הוא לא מעביר אותו לחלוטין, לפחות לא עדיין. ואתה מעמיד פני שמח ועולץ, וצובר חוויות וריגושים, אבל זה לא באמת מעביר את הכאב ובסוף היום אתה מתקלח ושוטף מעליך את הדמות הזו שלבשת כדי לשדר לכולם, ואולי גם קצת לעצמך, שהכל בסדר, אבל האמת היא שעדיין לא הכל בסדר. עדיין לא. בסוף יהיה, אבל לא - עדיין. וזו האמת. ועכשיו, נמשיך להעמיד פנים. עוד קצת. סעמק עליך.

בטיול בחו"ל לכבוד היומולדת שלי. אני והבת-זוג.

אחרי שנים, כבר שיעממנו והשתעממנו אחד עם השניה.
גם סקס מי זכר כבר?
ואז נוצר לי חיבור עם נשלטת מהכלוב.
לא אמרתי לבת הזוג כלום.
זאת היתה נשלטת מדהימה.
ההתכתבות איתה היתה ההתכתבות הכי מעוררת, כיפית, מצחיקה ואינטליגנטית שהיתה לי מעודי.
היא פשוט אישה מבריקה.
קסם.
ציפור קסומה של הנפש.
התרגשתי ממנה.
ממש.
פתאום בנאדם שמבין אותי.
בנאדם שאפשר להסתכל בגובה העיניים.
שמתרגש מזה שאני מבין אותו.
כאילו חיכינו זה לו, שנגיע.
וחיכיתי לאדומות שלה בקוצר רוח.
כשהתעכבה, סבלתי בשקט.
וזה לא היה על סקס או שליטה. בכלל לא.
פשוט מכתבים ליריים ונפלאים, מלאי חן, שובבות לשונית והומור.
לא היה לי כזה דבר בחיים.
והיא גם הוציאה ממני את הביטוי העצמי המשובח ביותר שלי אבר.
ובת-הזוג לא ידעה שמאחורי גבה אני הולך ומתאהב.
היא ראתה שאני מבלה המון זמן עם הלאפטופ, אבל חשבה שאני סתם כותב.
בהשוואה לנשלטת הקסומה, בת הזוג החווירה. איפה היא ואיפה היא.
כמו להשוות מחשב קוואנטי לדלעת.
אבל אני נאמן.
אז בסוף תפשתי את עצמי בידיים, וסגרתי את העניין.
בת הזוג מעולם לא ידעה על הבגידה, חצי-בגידה הזאת.
(זאת בגידה אם לא נפגשים?)
צחוק הגורל, ששנה אחרי זה בת הזוג בגדה בי, אבל זה כבר סיפור אחר.
והנשלט הקסומה? התחתנה.
נשארתי קירח מכאן ומכאן.
קרמה? אולי.
בעסה בטוח.
אבל קסם של אישה.

------
המלאך

יום אחד זה יקרה בלי שתרגיש. משהו ישתנה בה. היא תחצה את סף הדלת ותעשה טיפול יופי בפעם הראשונה בחייה. היא תירשם לשיעור הראשון בפילאטיס מכשירים. אומרים שזה השיעור הכי קשה… כל היתר כבר יהיו לה יותר קלים. היא תלך לעשות ציפורניים באופן קבוע. פתאום היא תסתובב בעולם זקופה יותר, גאה יותר ומטופחת יותר.

היא תבקש וגם תקבל העלאה בשכר. כל הזמן אתה אומר לה שהיא חכמה ומוכשרת, נכון? איזה כיף שגם יהי לה סימוכין לכישרון הזה בחשבון הבנק. היא תסיים את המסלול הארוך שבחרה לעצמה, ולא עם הלשון בחוץ. היא תחצה את קו הסיום כמו מלכה, בראש מורם.

אבל עכשיו עוד קצת קשה לה. היא עדיין נאבקת על מקומה. כשהיא מעניינת אותך, אתה שומר על קשר. אבל ברגע שהחיים נכנסים, היא כבר לא רלוונטית. היא חכמה ומבינה אותך, שאתה כבר לא בגיל או במעמד להשקיע בשביל פוטנציאל. אולי אתה מספר לעצמך שהיא תחכה, כי היא רוצה רק אותך. אתה מלטף לה את האגו כשנוח, מדבר איתה כשנוח, לא מדבר איתה כשלא. היא כבר למדה לא לנדנד לך. פה ושם היא עוד אומרת לך שהיא לא תישאר אם לא תדאג להתייחס אליה. לפעמים זה עושה לך משהו בבטן, לרוב זה לא מזיז. אבל, מבלי לשים לב, היא כבר חומקת לך מבין האצבעות.

היא כבר דואגת לבריאות ולרווחה הנפשית של עצמה. היא קובעת תורים, קונה בגדים, מטפחת את ילדיה ואת הקשרים החברתיים שלה. כבר יש לה מנוי לפילאטיס ותכניות לסוף השבוע. היא נערכת לסיום הפרויקט הנוכחי cum laude. היא כמו השמש, משפיעה חום ואור על הסובבים. אנשים מתקבצים סביבה, מעריכים את היכולת שלה להכיל ולהיות חברה, את השכל שלה, את הידע שלה ואת חוש ההומור שלה.

יום אחד זה יקרה בלי שתרגיש. הברווזון המכוער תהפוך לברבור מרשים ועוצמתי באמת. הלב הטוב שלה יישאר כזה, אבל הוא כבר לא יהיה שלך. אתה מבין? גם ליחפנית כמוה מגיע שיראו אותה. היא תמשיך קדימה מבלי להביט לאחור, ואתה תישאר שם, מתבונן ומשתאה, איך ייתכן שהיא הפכה לכל מה שאי פעם רצית לעצמך, אבל היא כבר שנות אור מחוץ להישג ידך. זה יבוא, אתה תראה.

בעולם כלשהו הייתי מקולרת אליך עכשיו בכלוב, והיינו כותבים פוסטים מקבילים על זיונים, מכות ואהבה.

אולי היו גם תמונות מהחיים שלנו יחד. סימני כף יד אדומים על התחת, סימני אצבעות סגולים ירוקים על השד, או היד שלך על הצוואר שלי בצמוד לקולר שנתת לי.
היינו מספרים את הסיפור שלנו, על איך הכרנו כששנינו נשואים ולא מאמינים בכלל שאפשר למצוא אפילו מישהו להשתעשע איתו, ואיך מהר מאוד הפכנו להיות איבר חיוני לקיום אחד אצל השנייה.
הסיפור הזה, היה לו סוף טוב, מבלי שיהיה לו סוף אף פעם. אולי היינו עוזבים את הבית ועוברים לחיות יחד, בבית שיש בו שרשרת על המיטה וכריות במקומות אסטרטגיים על הרצפה, והיינו קוראים לזה 24/7 ומצטערים שאין יותר שעות ביממה או יותר ימים בשבוע.
או שהיינו נשארים נשואים, פותחים את מערכות היחסים כדי להפסיק לחיות בשקר, חופשיים להראות את האהבה המטורפת שלנו מבלי להתחבא, והכל היה עובד מושלם, עם אהבה ומשפחה בבית אחד, ואהבה נוספת במרחבים הפתוחים.
היית מזיין אותי על שולחן מטיילים, כשאני גומרת בשרשרת וגונחת כאילו זה לא אמצע היום ואנחנו חשופים לגמרי, כאילו רק אנחנו קיימים בעולם.
היינו הולכים לים, מתנשקים במים בזמן שהרגליים שלי כרוכות סביבך והיד שלך תופסת אותי מתחת לבגד הים, ואז מתייבשים על החוף עטופים במגבת גדולה שמכסה את שנינו, שותים בירה ודוחפים ענבים לפה, והיית צוחק על איך אני חותכת אותם עם השיניים, במקום להכניס הכל פנימה וללעוס.
לפעמים היינו גם סתם הולכים יחד לסופרמרקט או לדואר, או מחממים כיסאות בחדר המתנה כדי לחדש דרכון, כשהראש שלי נח על הכתף שלך ואתה לוחש לי מה היית עושה לי אם לא הייתה אישה זקנה תמימה מהצד השני שלך.
להודעות שלך, שעכשיו מושתקות ומוסוות, היה צליל שמקפיץ את הלב בהתרגשות עם שם שמכבד את המעמד, בזמן שאצלך בטלפון הייתי "כלבה יפה שלי" או אפילו רק "אהובה שלי". אבל היה שם "שלי", והן היו נעוצות ראשונות למעלה, תחת אנשי קשר מועדפים.
בטח לא הכל היה מושלם, אבל היינו חיים את החיים האמיתיים ושמחים בחלקנו, ובעיקר שמחים על העובדה שאנחנו יחד.
אבל זה לא יכול להיות ככה.
אני בלב ובראש שלך, אבל לא יכולה להיות בחיים שלך, ואתה הדבר הראשון שאני חושבת עליו בבוקר והאחרון איתו אני נרדמת בלילה, אבל האנשים שאני אוהבת לא יודעים על קיומך.
אנחנו גונבים הנאות, אוספים דקות ושעות יחד וממשיכים להחזיק אותן חזק גם אחרי שחוזרים הביתה. אנחנו מחליפים מילים אילמות, מתחת לשמיכה או במקלחת, מתנחמים מרחוק באימוג'י של לב ומחייכים חזרה לנקודותיים וסוגריים על המסך. התמצית הזאת, האושר המרוכז הזה, הוא אוויר לנשימה, אבל כזה שמתמכרים אליו, שמפתחים תסמיני גמילה מכאיבים עד למנה הבאה שלו, כמו הומלסים של אהבה, שמתקיימים מחיבוקים ונשיקות, מתחת לגשר או על ספסל בגינה.
רציתי לומר לך שאני אוהבת אותך, ואני מתגעגעת אליך, ושאני כולי שלך, עכשיו ולתמיד. גם בעולם הזה, המקולקל, שעירבב בטעות אסור ושרוט, עם אהבת אמת של פעם בחיים.

------
כ"ב

יש לי חברים בדסמים מהממים. יש לי פה בלוג. יש לי בן זוג אוהב ומכיל. ועדיין - אני מסתירה את הפטיש שלי מרוב מי שמכיר אותי.
מה שאני הכי מתביישת בו בעולם הוא שמחרמן אותי לראות גברים שצריכים פיפי. בעצם - גם נשים, למרות שאני סטרייטית. כמה שיותר ויזואלי יותר טוב.
ואני בכלל לא בקטע של סדיזם או השפלה או משהו כזה. בכלל לא.
אולי עבורי זה קצת כמו אדג'ינג, אבל בלי נקודות יציאה. כי כשעושים אדג'ינג אז אורגזמה היא לא הכרחית, אפשר להרוס אותי או לוותר עליה. אבל עם פיפי אי אפשר, והמאבק של האדם נגד עצמו לא יכול סתם להסתיים באמצע.
זה מביך אותי כי זה אף פעם לא מתאים. זה לא הגיוני שלמישהו לידי לא נוח ולא נעים, ואני מתחרמנת מזה בלי שליטה בכלל. אין לי שום אפשרות לתעל את זה למקום אחר. והשכל הישר רוצה שהם ילכו לשירותים כבר, ושלא יהיה להם תור, ושהכל יחזור להיות רגיל.
אבל המחשבות האלה יחזרו אליי אחר כך, כשאהיה במצב רוח קצת יותר מחורמן, ואז אדמיין איך הם לא הולכים מיד, ואיך כן יש תור, ואיך הם לא מסוגלים לעמוד בשקט, ונושמים בכבדות, ועצבניים.
ומדי פעם אני חושבת שהייתי רוצה לסשן ככה מישהו. להיות השולטת העכזרית שמחזיקה אותו רק עד סוף הפרק של הסדרה. ואז רק עוד קצת. ומרגישה אותו לא מפסיק לזוז לידי. ואז כשכבר נותנת לו ללכת - נעמדת לו בדרך כדי להעסיק אותו עוד קצת. טוב, אולי יש בי קצת סדיזם.
נכנסתי לכלוב מלכתחילה כדי לחפש לי פה שותף לפטיש, ולא מצאתי כלום. אפילו כאן אני חריגה. וזה גורם לי להתבייש עוד יותר, ולהסתגר עוד יותר, ולתהות למה אני לא יכולה פשוט לאהוב איזה פטיש סטנדרטי יותר. שילקקו לי את הכפות רגליים או משהו.

נמאס להתחרמן לבד. בסוד.

אני עושה השתדלות גדולה מאוד להמנע מפרצי כתיבה כמו בעבר. הבלוג שלי מוכר מדי, והאנשים מכירים אותי, וזה נותן תחושה של חוסר אפשרות לשחרר. ויש לי המון מה לשחרר. מאז הסיום האחרון, אני כל הזמן ישנה. פשוט ישנה. לא מצליחה לקום לפני השעה 15.00, השיא שלי היה שעה 12.00. אני לא עובדת, אני מנסה לקבוע ראיונות, ולא מוצאת מוטיבציה ללכת אליהם פיזית, ואני פשוט מבריזה ונעלמת. ולא רק להם, גם לאנשים בחיים שלי. שום דבר לא מעניין אותי, יש לי בולמוסי אכילה, מיניות זה חלום רחוק, אין לי חשק אפילו לעשות את המינימום. למרות שלפעמים מצליחה ומארגנת בבית. יש לי רגעים של שמחה, אבל הם מעטים. אני לא יודעת איך להתמודד עם הדיכאון המוזר הזה. זה סוג של מצב ביניים, שמצד אחד יש רצון להשתפר ומצד שני אין כוחות. אין טיפול ברקע. כל דבר שדורש מאמץ של מעבר ללחיצת כפתור אחת מייאש אותי. נפתחות הזדמנויות ואני טורקת להן את הדלת. מה אני עושה? איך קמים כשאין מוטיבציה לקום? פעמים קודמות הצלחתי למצוא מטרות לחתור אליהן, ועכשיו כשיש לי כאלה, אני מפחדת להכשל בהן אז לא מנסה ופשוט ישנה כל היום. יש כאן מישהי שעוברת משבר כזה בגיל 30? אני מרגישה שכולם זזים פשוט זזים ואני נשארת פה תקועה. נמאס לי להתקע. והכל קשור בכסף. אפילו טיפול. והכסף נגמר אני ממש באדים האחרונים.

------
מקווה לטוב

אין לי איזה תוכן משוגע לפרוק.
אין כאן איזה משהו גדול להגיד.
לא יהיה כאן "וואו" פקטור, או זיקוקים,
או איזה ריגוש פסיכי.
להיפך. כל זה היה בהתחלה.
ונראה שאיפשהו במורד הדרך, זה נעלם.
אנחנו, איכשהו, נעלמנו.

אז עכשיו נשארה שיגרה. זוגיות. סוג של סטטוס-קוו
רגוע שבו את בשלך, ואני בשלי, והתחושה הזאת
של הנשימה נעצרת, הרגע הזה שבו אני רואה
אותך בחדר, וכאילו כל האויר נשאב ממנו, הטריגר
הזה שבו כל פגישה איתך מלווה בשעה של כאב
בטן מתהפכת, שבו כל מגע שלך מכבה לי את
המוח כמו להפליפ סוויץ של מוניטור מת,
כל אלו.. נמסו לכדי יבבה חרישית. קו שטוח. רגיל.

אני יודע איך מערכות עובדות, וקראתי מניסיון חיי
על אבולוציה של התאהבות, ועל פוקוס, על איך כל
התקופה האחרונה, וכמובן החיים עצמן, מציאות
היום יום, מה לא. אני מבין. אני יודע. באמת.
ואני דועך.
ואני אוהב.
וזה כואב לי.

אני מנסה לשים את האצבע על מתי בדיוק עברנו
מרומן ותשוקה, לחברות עמוקה.
ולא באמת מצליח.
לא שיש בזה משהו רע.
אני פשוט מתגעגע לבעלים שלי.
זה הכל.

על החתום,
כלבלב.