הכלוב הסודי

טוב, אז את האמת? לא באמת יכול להוציא אותך מהראש שלי.
כי לא באמת ניתן לשכוח אהבה כזו גדולה, אהבה של פעם בחיים.
תשוקה שלא זכיתי לחוות מעולם, כזו שלקח לי המון זמן להאמין שאני אוכל אי פעם להיכנס למיטה עם מישהי אחרת. כזו תשוקה שגם לאחר ש"הצלחתי" להתגבר על הפחד, ונכנסתי מעמידה בצל כל אחת אחרת.
ממש מנסה לשכוח, אבל לא באמת מצליח. למרות המרחק הפיזי, את מאוד נוכחת בחיי. בכל כך הרבה רגעים מדמיין אותך, ומתגעגע אלייך 💔 מאמין שאני נמצא אצלך בלב ובראש, למרות שמתבייש שפעם חששתי שזה לא המצב. הלב כואב יום-יום את הכישלון, ומזה זמן רב שואל את עצמי האם היום יש בי את הכוחות לשנות, לעשות שיצליח. מרגיש לי שכן.

זוכר כיצד הסתכלו עלינו, כמה קינאו. ובמידה מסוימת בצדק. זוכר שזה היה די נעים לשנינו. לדעת שיש בינינו משהו מיוחד, משהו אחר. אבל זה פשוט לא היה הזמן הנכון, וגם את זה ידענו "לנתח", ניתוח מאוד כואב. והחומרים שהאבסנו לא הצליחו להרדים. הפצעים עוד לא הגלידו, ומסתבר שאהבה, אינטימיות, מודעות ואינסוף שיחות לא מספיקים כשהעיתוי לא נכון. זה ממש כואב, והאמת שכאשר מזהירים אותי מספר לא קטן של אנשים מהרהורים על האפשרות, באופן לא מוזר בכלל זה רק מגביר ממש את הרצון.

ושוב, שואל את עצמי האם היום נוכל ביחד לעשות שיצליח. לקחת אחריות. אולי להתבגר .. ברור שיש בי המון חששות, אבל מרגיש שכן, ומאמין באופטימיות וגישה חיובית.

מרגיש מצוין מה אני רוצה, מרגיש שיודע מה את מרגישה, אבל לא יודע במה את מאמינה, והכי חשוב מה את רוצה. שנדבר על זה ?

מצטרפת לזוג קיים או לבן זוג אחד מזוג קיים.
לא מדברת על בגידות אלא בידיעה.
מצד אחד בא לי לנסות אבל מצד שני יודעת שתמיד אהיה הצלע השלישית או האישה שהיא לא 'האישה'.
כאילו.. אולי לחוויה חד פעמית? מה זה יתן לי? אבל מה אם זה כמה מפגשים או כבר ממש שיחות מעבר לזיונים?
כל פעם שעולה לי אפשרות כזאת אני לא יכולה להמשיך בגלל שממש מפריע לי שיש שם אישה פי מיליון יותר חשובה ממני שהוא גם דואג לה במציאות ויזרוק בשנייה אותי כשיש להם משהו וגם כולם באמת יודעים שהיא האישה שלו.
זה לא מספיק לי להזדיין וכל מיני דברים כאלה גם אם הם ממש בדסמ"ים ומחרמנים.
אבל אני לא ממש מוצאת רווקים פה שבראש שלי. ואלה שלא רווקים גם אם הם בנישואים פתוחים... מה הטעם אם בסוף אני רק עוד חור בחגורה? מה זה ייתן לי לדעת שאני רק עוד אחת שהוא מזיין ועושה לה דברים? במיוחד אם גם בת הזוג פה וממש אפשר לראות שהיא באמת החשובה לא משנה מה האחרת כותבת או חושבת.. ככה בינתיים אני רק מחפשת ומחפשת 😒

------
יגעת ולא מצאת

היית מוותרת על הבלוג שלך ועל הכתיבה עליו כי פתאום זה מפריע לו?

------

 M

ככל שהבטן שלי גדלה ומתעגלת ככה אני מרגישה את האיבה שלה כלפיי. הילד השלישי שלי גדל בתוכי ובתוכה שממה. כבר כמה שנים שהיא מנסה למרות שהיא משווקת לכולם שהיא לא ושמה הלחץ הזה עם הילודה בישראל. זה שורף לראות אותה ככה. היא משקיעה את עצמה במלא דברים, עפה על זה ועפה על זה, אבל מעקמת את האף אל מול ילדיי במפגשים אליהם כולנו מגיעים איתם והיא לא. והלא הזה זועק חזק. היא מעקמת את האף אל מול הבטן שלי. 'בטח לא נשאר לך כוס' היא כאילו צוחקת. 'נשאר, נשאר צר' עונה לה בעלי שמאזין לשיחה, כמעט מנסה למחוץ בגופו את המבטים הלאה ממני. אני לא יודעת באיזה שלב החברות שהייתה לנו נצבעה בצבעי הנסיונות שלה להרות בלי להצליח. ניסיתי להיות שם, ניסיתי לא להעיק, ניסיתי להצניע את חיי, ניסיתי להצחיק, ניסיתי פשוט להיות, ניסיתי לשאול מה צריכה. זה כנראה חזק מאיתנו, הפוריות שלי אל מול הזמן שלוקח לה. אולי אפילו גדול עלינו ועל החברות שהייתה. הייתה. ככה זה מרגיש. חברויות נגמרות מהרבה סיבות. כנראה שבכל זאת לילודה בישראל יש השפעה לא כל כך נעימה.

במסיבת קינק השניה בחיי…הגעתי עם עוד שתי חברות מהתחום ונהנתי כמו שלא נהנתי מיימי. זאת הייתה מסיבת תיקון למסיבה הראשונה שהייתי בה עם גבר שלא התאים לי.
אני זוכרת שראיתי אותך כמה פעמים יוצאת ונכנסת מהמסיבה לעשן, לא מחפשת אינטרקציות, שותה ורוקדת…
די בשלך…
בשלב מסוים ישבת על הספסל בחוץ עם אותו גבר גדול מימדים לידך, כאילו הצבת שומר ראש, ועישנת את הסיגריה שלך…היה חורף וקר וכולם הצטופפו מתחת לפטריית חימום.
כנראה שהלבוש הלטקסי המינימלי שלך לא הספיק בשלב מסוים אז נעמדת והתקרבת להתחמם מהגוף חימום…
אני זוכרת שצחקתי על זה עם עצמי… איך כמו עכברים כולם זזים בבת אחת לצדדים מבלי שהשמעת אפילו רצון, כדי שתוכלי לחמם את גופך היפה
ששיערך הקצר אינו מכסה…וכרגע גם בקושי בגדייך.

אני זוכרת שבסוף פניתי לזה שאיתך למרות שהוא לא מה שעניין…והוא הפנה אותי אלייך…לא ידעתי מה להגיד כל כך כי ״את יכולה לעשות ממני כלבה״? נשמע לי קצת תוקפני 😄 וזה לא שהיה לי קל לפנות אלייך
אז בסוף החמאתי לך על הלבוש.
את הודת לי וחייכת חיוך גדול והנחת עליי יד, ואז
המשכת לכיוון הפח כדי לזרוק את הסיגריה.
ונכנסת חזרה…
וזהו
נפנפת אותי בחיוך

מאז הבנתי שזאת את כי הלבוש מאותו ערב מככב אצלך בתמונת פרופיל… מאז חשבתי עלייך וקראתי אותך וגמרתי חזק
לפחות עשרים פעם
על הביטול בחיוך שלך
על זה שרציתי שתעשי ממני כלבה…

אולי יום אחד

------
כלבה בפוטנציה 😉

עכשיו ,במלחמה.
לפעמים אני חושב שזו הדרך הכי טובה
לפתור לכולם את כל הבעיות שאני מייצר.
נכון ,זו בריחה ,זה לא להתמודד
אבל ברמת הפתרון, זה הכי פשוט
אין בלאגן כולם יוצאים בסוף עם פגיעה מינימאלית , והזכרון דוהה עם הזמן .
אבל באותה נשימה של מחשבה עולות גם כול הסיבות האחרות של למה לא.
למה להלחם ,למה לא לוותר ולמה להתמודד.

אני אנצח
בסוף זה חייב לקרות.

------
פוסט של פריקה

אולי תקרא, אולי לא, אולי תחשוב שזה ממני, אולי לא.
רציתי לומר לך שאני מתגעגעת. אני עדיין מתגעגעת אליך. אני חושבת עליך כל יום, ושומעת את הקול שלך, והעיניים שלי מתמלאות בדמעות.
אני רוצה ומנסה לשים אותך מאחור, אבל זה עדיין לא קרה.
אני לא אפנה אליך. זה לא יקרה. היית מאוד ברור. אם תחפש אותי אתה תמצא בקלות, אחרת אני לא אגיע.
לפעמים אני חושבת, אם תגיע, יש לנו סיכוי? אני יודעת שעדיף שלא תגיע. אתה מכאיב לי.
הייתי יהירה. לא חשבתי שאני אתאהב. שנים שאמרתי למה זה טוב?
ואז הגעת.
מאז עברו חודשים ועדיין שורף לי.
אתה לא קיים יותר ואני בוכה ביחד עם הילדה הקטנה שבי שלא רוצה להיות לבד. שרוצה יד שתחזיק בה, שצריכה חיבוק. שרוצה כל כך שתחזור.

העיר שלי היא פסע מהעוטף. בזמן שבקושי הבנו את מימדי הטבח והאסון, בין אזעקה לאזעקה, כשבעלי ואני אילתרנו איך לאבטח את הממ"ד והילדים, הבנתי.
הבנתי שהשולט שלי, זה שמספר לי שאני שלו, שאני נושמת אותו, בולעת אותו, בוכה ושמחה ממנו, מדממת למענו, כואבת בשבילו, זה שמלטף לי את הראש ונשבע שישמור עליי ויידאג לי... הוא בעצם בדיחה.
הוא לא ישמור עליי בחיים.
הוא לא ידאג לי בחיים.
אם אמות הוא אפילו לא יהיה פסיק בעתיד ילדיי, בשמירה עליהם ובאהבה כלפיהם.
אף אחד לא יידע בכלל מי הוא.
אם אגסוס בממ"ד מילותיו הגבוהות לא יעזרו לי. לא ישמרו עליי.
הבנתי.
שדאגה אמיתית זה לאלתר משואב אבק ומגב סגירה, למצוא סכינים ולהחביא, להסביר לי מה נעשה אם ככה או ככה והכל ברוגע כדי שהילדים לא ידאגו.
הדף הלבן של הכלוב סופג הרבה בולשיט.
הבנתי שיש בולשיט שכבר אי אפשר לספוג.

התסכול ניגר לי אל בין הרגליים. כבד כמשקולת הלתי נסבלת. ניגשתי לחדר שלי במשרד, לחצתי "פליי" על שיר ששמעתי אצלך, והושטתי יד, מאוננת לעצמי אל תוך הקצב שלך. כשזה עליך זה מותר. זה אפשרי. בלי שזה אתה אין מיניות, אין צורך, אין רשות. אין רגש. וגם אין חשק לחפש. זה רק אתה בתוך הראש והלב. אין מקום לעוד אנשים. זה השיר שלך, כמו שאולי הרשית לי לאונן ככה במשרד. אחרי חצי דקה הפסקתי כי הדלת לא נעולה. ולכתדע אולי יש גם מצלמות במקום הזה. נותרתי חרמנית ומתוסכלת. אסור לי לאהוב אותך. מסתבר. ככה שמעתי עד כה לפחות. לא יודעת. בכלל רציתי להגיד לך בטלפון שהתגעגעתי.
השיר מתנגן. והלוואי והמציאות גם.
שהגל הזה יעבור. ואמשיך לי. שוב. לדרכי.
*או שתתחרט

------
שרמוטה מטומטמת

למה לקרוא לזה ככה?

באמת, לא יכולתם נגיד פשוט לומר הפלה בסיכוי קטן, כמו מעונן חלקית, 5% סיכוי לממטרים דמיים.

באמת, היכולת של גינקולוגים להגדיר דברים בצורה הכי נוראית שיש, זו באמת יכולת נשגבת ששמורה רק להם, קבלו את הפנינה הבאה "הריון גריאטרי"

ולמי אומרים את כל ההגדרות המזעזעות הללו?

- לנשים הורמונליות! באקסטרים! 

תכלס, לא ברור לי האם גינקולוגים הם יותר סדיסטים או מזוכיסטים

( כותבת כדי להרגיע את עצמי, וכותבת כאן כי זה מוקדם מידי בשביל לספר, בדיוק מהסיבות האמורות..., אוף)

------

סבתא בהריון ראשון