לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Nenya

מחשבות, תהיות, לבטים, ושתיקות, של אישה דומיננטית ועייפה... מבולשיט.

"To Be a Ringbearer is To Be alone..."
לפני 8 שנים. 28 בספטמבר 2016 בשעה 7:51
8:00 בבוקר, חתולינו בן העוולה (מכורה לזנב הג׳ינג׳י של בן האופל הזה)
מציק לחתולת הבית כהרגלו בקודש... (עם וותק של 15 שנה מעליו, שיכבד, בן נעוות המרדות)
בתגובה ליללה צורמת במיוחד הנשמעת ממגדל החתולים ״הבוער״ שלנו, ביתי יחידתי אשר טרם מלאו לה חמש שנים
שואלת בחרדה ״מה קרה?״
 
אני עונה באדישות מוחלטת -  פיקלס מציק לחונפש, וחונפש מרביצה בו תורה. (ליטרלי)
(אחרי הכל החתול בגודל של קוקר ספניאל, מהדס כמו ברווז ברחבי הבית באדנותיות לא לו, ועושה פזצטות כטוב ליבו בשטיח)
 
היא בתמימות מהולה בדאגה כנה - אולי היא לא יודעת שאני בחרתי בו? להיות שלי, ולגור איתנו לתמיד... 
 
אני (בעיסוקי בוקר, ביד אחת פותחת דואר, בשניה עונה להודעת טקסט, ומברישה לה את השיער במקביל...)
עונה כלאחר יד בכנות יתרה: היא לגמרי יודעת, והוא לגמרי לא מבין את מקומו, היא דומיננטית בהוויתה, גבירה אמיתית. והוא קצת מאזוכיסט או הרבה מטומטם,
אחרת היית מצפה ששנה אל תוך מערכת היחסים שלהם הוא יבין את גבולות הגזרה... 
 
היא באותה תמימות מקודם - מאמי, מה זה מאזוכיסטוס? 
 
אני - מחשבת מסלול מחדש... 
 
האיש מגיח מהחדר- עזבי למה להתאמץ יותר מידי? אנחנו הרי בעד למידה אקטיבית, תפתחי לה מנוי בכלוב, קצת אקסטרה קוריקולום, sharing is caring... לא!?
 
 
 
נטאשה אמרו על זה פעם:
כי זה רק עוד יום... עוד יום... עוד יום... (:
 
לפני 8 שנים. 19 בספטמבר 2016 בשעה 6:34

In your existence I find comfort
the embodiment of nature, sperm and sweat
No stork is going to deliver our baby,
No room on our rooftop ,too many puzzle pieces of broken dreams
I stand naked before you, cleansing my conscience by being too honest
Isn't it another form of being scared to death?
No unicorn will deliver our maybe...
No dragons are available to burn us down when we fail to decide...
It's just us,
What is it going to be?

לפני 8 שנים. 17 בספטמבר 2016 בשעה 8:38
שיערה השחור הארוך
הסתבך בכפתור מעילו
כשליטף את פניה רכות
וידה נדדה אל עורפו
ככה זה כשהמקום הנכון לגור בו הוא מתחת לסנטר
כששפתיו חונות במפתח צווארה
והרוח חופה של עלים מפזרת 
 
 
בדרך חזרה מסן פרנסיסקו, על קו המים היפיפה של האלף מון ביי, עננים אפורים בישרו סערה
והחיוך לא מש משפתיי כמו בכל פעם שהחורף דופק על הדלת, נכנס רטוב, שיערו סתור ועיניו אפורות ומלאות חום.

 

 

לפני 8 שנים. 23 באוגוסט 2016 בשעה 11:35
 
הרוך הנשפך ממנה מטעה
היא לא מאמינה במשחקים
לא בטקסיות מלאכותית, לא בבגדי עור שחורים
הרי ההכלה מגיעה על כל קשת הגוונים
כמו הסימנים על העור הלבן
כמו האמת שנצבעת בשקוף של דמעה
כמו הכמיהה שלה להתפשט ולנוח מלהחזיק חזק כל כך, כל הזמן...
 
מתי נגמר הזמן?
 
 
 
 
 
לפני 8 שנים. 9 באוגוסט 2016 בשעה 18:51
 
הם הכירו ב1930 בקירוב, בחבל טואט שבאלג׳יר, הוא התאהב בה כששאבה מים מהבאר קצת כמו יעקב ורחל... , 
אזר אומץ, דיבר עם הוריו ובאישורם ביקש את ידה מאביה. 
הם התחתנו היא הייתה בת 15,לאחר החתונה עברו במיידי לגור במתחם המגורים של הוריו.
אמו היתה קנאית מאד לבנה הבכור ובדרכים יצירתיות עמלה להקשות את חייה בכדי שזו לא תעז לנוח על זרי הדפנה ולו לרגע קט.
 
ישבנו על המיטה הישנה, חדר קטן, מצעים מהוהים. היא החזיקה את ידי בידיה העייפות והמגויידות, סיפרה איך חמותה הייתה מחלקת מטלות בכל יום, בין כלותיה ובנותיה.
באותו היום נתבקשה לאפות פיתות על הטאבון. היא עמדה וטרחה, הניחה את עיגולי הבצק מעל כיפת המתכת הרותחת... (ראוי לציין שהפיתה הראשונה נוטה לצאת לא מושלמת) הוא שעבר ליד, התבונן בה מאחור. בזווית עינו ראה את אימו מתקרבת, ביודעו מה תהיה תגובתה, ניגש לטאבון וללא היסוס הרים את הפיתה הסוררת ובלע אותה רותחת... 
 
הוא היה ההפך המוחלט ממה שהייתם מצפים ממישהו שגדל במדבר,שיער בלונדיני, עיניים כחולות וכשצעד בדרכו לאן שהוא, תמיד היה ספר נצחי כזה או אחר חבוק בין זרועו לחזהו הצנום.
בדרכו השקטה, בענוונותו הצליח לגעת בכל אדם אשר נקרה בדרכו, תמיד היה עסוק בטוב.
רק לאחר פטירתו כשהייתי כמעט בת 14 הבנתי כי גדולתו הייתה בנאמנותו לעצמו ולדרך, וביכולת שלו לעשות זאת מבלי לעורר אנטגוניזם. 
 
שנים אחר כך הם עלו ארצה, חיו במושב שכוח אל בדרום, הוא התקשה למצוא עצמו ועבד בכל מה שהיה בנמצא.
בעיות בריאותיות הקשו עליו מאד בעבודות פיזיות שדרשו כריעה מרובה, ותקופה חלפה עד שמצא עבודה קבועה המתאימה לכישוריו. היא לא בחלה, ויצאה לעבוד, קטיף בוטנים, איסוף תפוחי אדמה... ללא משוא פנים. מעולם לא התיחסה אליו בזלזול או תסכול בגין המצב. בחיפוש אחר עבודה, היה נוסע לערים שכנות עובד כמה ימים וחוזר, מביא איתו כסף, קניות וכל מה שנזקקו לו במשק הבית הקטן בו התגוררו בתקופה בה תלושי מזון היו באופנה.
 
אימי שעונה על משטח השיש במטבח עורה הבהיר והמנומש עומד בקונטרסט מושלם לשחור הזה.
היא קיבלה ממני מסננת קטנה וצבעונית, יש לה חולשה לאביזרי מטבח קטנים איכשהוא הם תמיד גורמים לה לדמוע...  
סבא שלך הכין לי כאלה מנחושת את יודעת? הוא היה יושב ודופק חתיכות מתכת וקופסאות שימורים עם פטיש, מכופף ומעצב עד שהיו לי סירים קטנים ומחבתות ואפילו משהו דומה לזה, הוא הכין לי פעם. 
לפני או אחרי שהוא זרק את המטבע? אני שואלת, היא צוחקת...
 
תחילת שנות השבעים אמא שלי פרגית צעירה ויפה מסתובבת בחצאית מיני, וציפורניים משוחות בלק ג׳מאייקה. הוא נכנס הביתה מתבונן ברגליה החשופות, האכזבה ניכרת בעיניו...
היא מתלבטת איך להגיב, הוא שותק, ניגש אליה וזורק מטבע על הרצפה
תרימי.... אומר בשקט.
היא לא מתבלבלת, מרימה אותו כמו ליידי, מתכופפת עם הברכיים ולא עם הגב...
הוא מחייך ואומר לה, בסדר.
ויוצא אל בית הכנסת.
 
היא לעומת זאת הייתה רכה וטוטאלית, ילדה 14 ילדים, איבדה 4 בינקותם הפסידה אותם במאבק לחיים הלא פשוטים של הסהרה וישראל של שנות החמישים, איבדה שתי בנות ללוקמיה, בנות 23 בהפרש של שנתיים, ואז אותו,את הירח והכוכבים שלה, האובדן הכי גדול שממנו לא חזרה לעצמה. 
הו אז רק בשביל הפינאלה בן נוסף התאבד... 
ועדיין, עבדה במשך שנים כאם בית בפנימיה לבנות דתיות בבני ברק, בישלה את עצמה על הסירים עד שיצאה לפנסיה בגיל כמעט 70. הם העריכו אותה מאד, ההקדשה על הסידור שהיא קיבלה כשעזבה הייתה מאד מרגשת... 
 
בימי שישי היה לוקח סל ארוז בכל טוב קוסקוס אמיתי עשוי ביד, ורוטב סמיך עשיר במגוון ירקות והכי חשוב 3 שקיות במבה לנכדים ונוסע באוטובוס עם כובע המצחיה שלו, עד לפרדס כץ, יורד בתחנה והולך עוד 20 דקות ברגל עד בית הורי.
הייתי ממתינה לו כמו שעון שוויצרי, רצה אליו וצועדת לצידו, בגילאים מאוחרים יותר, פשוט סוחבת את הסל גם אם רק בחלק קטן מהדרך. כשהגיע היה פורש לתנומה קלה, לכשהתעורר כבר הייתה מוכנה צלחת עם כל מה שאימי בישלה לשבת, עוגה פרווה ועראק איילה כי אי אפשר בלי... 
 
לאחר שסעד את ליבו היה מברך, וקורא איתי משהו, טור בידיעות שעיניין אותו, קטע מספר, ואולי סיפור חכמים. אז היה מחפש את משקפי הקריאה שהיו באופן מפתיע מונחות באין מפריע על אפו (:
מקפל אותן אל כיס חולצתו, חוזר אל כובע המצחיה האייקוני לוקח את הסל ובו תקרובות שאימי שלחה ויוצא אל תחנת האוטובוס. נמהר לחזור הביתה לפני שבת, להתכונן לבית הכנסת ולקידוש.
 
היא מעולם לא קנתה לעצמה שמלה. לכשהייתה זקוקה להן ועל אף שמעולם לא ביקשה, היה חוזר עם שקיות ובהן כמה וכמה. תמיד ידע את המידה, את הצבעים שתאהב, ואיזו מטפחת תתאים. 
הכבוד והאהבה שהוא רכש לה היו בלתי נתפשים לסביבה, בכל שנותיהם יחד מעולם לא קרא לה בשמה הפרטי ליד אנשים אלא אך ורק ״גבירתי״. לדידה אלוהים היה למעלה והוא למטה ולא היה איש מלבדו.
 
הוא לקה בשבץ בגיל 65, חצי גוף השתתק...
ופתאום אותו האיש שהייתי רצה לקראתו, מתופפת בצעדי הקטנים ומנסה להדביק את שלו.
הוא שחזר מבית הכנסת והניח בידי הקטנה פיצוחים וסוכריות... 
בילה שנה בכסא גלגלים בלי כל יכולת לבטא את עצמו, דוד שלי התגייס וטיפל בו מעל לשנה בבית יום יום קילח, חיתל, טיפל ללא כחל וסרק. בגילי הצעיר ובגין המגדר והצניעות הנדרשת, האכלתי אותו וקראתי עבורו, הוא מאד אהב רחל, ויהודה עמיחי, ז׳אק ברל, וגם תהילים... 
 
לכשהסתיימה השבעה שלו, היא הקפידה לא להביט בעיניו של אחר, בכל פעם שנכנס גבר שלא היה חלק מהמשפחה הקרובה, או החברים אותם הכירה כל חייה, היא פרשה לחדר השני ממתינה ללכתו. 
אפילו כשהגיע הטכנאי לתקן את מכונת הכביסה, ביקשה ממני להתנהל מולו. זו לא הייתה פסיקת רב, או מנהג גורף. בינה לבין עצמה חשה כי היא בוגדת בזכרו על אף שזו אינטרקציה סתמית ותו לא... 
 
יום השנה שלך מתקרב, געגוע צורב,  רק שנתיים שאת כבר לא ומרגיש כמו נצח...
והמתנת לי עד שאגיע, עד שאהיה בארץ בכדי להפרד, בכדי ללטף ראש, בכדי לגעת.
אני אוהבת אותך, ולא פחות אותו, ואת כל השברים האלה שהותרתם בי, אלה שנותנים תחושה של היגיון איפה שיש כל כך הרבה לא... 
תודה אהבה יקרה שלי.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לפני 16 שנים. 21 באוגוסט 2008 בשעה 12:01

הוא התקשר היום בבוקר, מוקדם מידי, ואם לא הייתי יודעת שהוא עובר תקופה קשה סביר שהוא היה שומע צליל ניתוק...
"אני חייב לפגוש אותך, ..." , "חייב שתסדרי לי את הראש, הכל בבלאגן..."
"חייב...!!!" (כן לפעמים למרות גודל הטורסו שלו ורוחב העורף הוא נשמע כמו כוסית)
שתקתי בצד השני של הקו, לקחתי נשימה עמוקה והסברתי שאני לא יכולה לפגוש אותו כרגע, אבל למרות זאת ובעיקר בגלל, אני מוכנה להוות אוזן קשבת טלפונית.
לזכותו יאמר שנימוס הוא לפחות למד במהלך הזמן, אבל אחרי שהוא הבהיר את הערכתו למחווה, הוא חזר להתחנן שאולי בכל זאת ניפגש, אולי בכל זאת הוא יוכל להיות שם עבורי... אולי בכל זאת ...
שוב שתיקה בצד השני, חוככת בדעתי איך למקם את המילים בצורה שלא תשארנה מקום לתחנונים, זעקות שבר, תחינות...
אין לי מה לתת לך עכשיו, אני מסכמת.
וזה לא נתון לויכוח, אני מסייגת ותוחמת. (זהו המוקטעה בידינו...)
הוא שותק,
ואז אומר אולי את צריכה לשחרר, להרגע, אולי אני יכול לעזור?, אני נעה בין חיוך אמפטי לציניות מרושעת
בסוף מצליחה לכבוש את היצר ולא להכנס לו באמאמא של הצורה!
(בכל זאת על הנייר הוא התכוון לטוב, זה שהוא מאזוכיסט זה רק ערך מוסף... (: )

אני מבהירה לו שהשיחה הסתיימה.

וגלגלי המוח שלי לא נחים... ,
האם הוא יכול היה להתקרב אל קצה גבול היכולת של ההבנה של מה שאמרתי לו?
האם הוא מסוגל לעכל שאין לי מה לתת?, שאני מרוקנת מאנרגיה וצריכה שקט?

כמה מזה בכלל יכול לחדור למוחו הקודח, כשכל מה שהוא חווה באיזור שלי, זה עירנות, כח, ביטחון, אמון?...

האם הוא מסוגל להכיל את העובדה שאני חלשה עכשיו?, עייפה עכשיו? שקטה בתוכי בעבודות שיפוץ כי כשאתה תמיד חזק, בסוף מגיע הגובה של ההוצאה לפועל...

האם בכלל נתפסת לו האפשרות שגם שולטת יכולה להגיע למצב של אין כח באמת... של רצון להטמע אל הכרית ולהתעורר לבוקר אחר
ואם זה המצב איך להתמודד עם העובדה ששלחתי אותו עכשיו בלי תשובות,
בלי לעטוף, לאזן, לארגן, לתקן...

איפה האחריות שלי...?

You could have it all
My empire of dirt
I will let you down
I will make you hurt
I wear my crown of s**t
On my liar's chair
Full of broken thoughts
I cannot repair
Beneath the stain of time
The feeling disappears
You are someone else
I am still right here
What have i become?

(NIN -HURT)

מסקנת המשורר: לנתק את הטלפון, הבוקר הוא אף פעם לא זמן טוב לשיחות כאלה...

לפני 16 שנים. 26 ביולי 2008 בשעה 2:10

נכתב ופורסם לראשונה באוקטובר 2006


לילה ראשון של חורף (חלק ב`)


ברחובות של תל אביב הלילה יש משהו ממכר, אני באופן כללי תמיד אעדיף קצת טבע וירוק על נוף אורבני, אבל בלילה הזה תל אביב מזכירה לי את הסמטאות של לונדון, אולי בגלל השלוליות הקטנות שניקוות בצידי המדרכה, והאפרוריות שעטפה את העיר לרגע...

אני נהנית ללכת בה, מרימה ביד אחת שמלה שחורה, מחייכת לעצמי שהגיע החורף ואפשר לחזור ללבוש את מלתחת הקטיפה בלי להזיע עד אי קיום כמו קובית קרח שנותרה בכוס גלמודה, סופרת את רגעיה עד קיצה בקיץ הישראלי הרותח...

צעדים קטנים,צליל העקבים הנוקשים על המדרכה הרטובה מתחרה בטיפות הקטנות שנוחתות על הריסים שלי, ושיחה עם מ` שמלווה אותי בפלאפון עד שהגעתי אל דלת המקום.
אין לי מושג מה אני עושה כאן...
הבטחתי לחברה לכתוב משהו לארוע הזה, ועדיין לא ברור לי מה מטרת המפגש חוץ מאולי סוג של הטמעות אל תוך קבוצה מצומצמת בקהילת הBDSM המקומית או לפחות כמה אינדיוידואלים ממנה שמרשים לעצמם להוציא את הראש ולהרים את דגלם מחוץ לכותלי הדאנג`ן השמור והבטוח...

לא הספקתי לכתוב לה, הייתי בטוחה שהערב הזה ביום שלישי, וגם ככה אני לא ממש מאושיות הסצינה מעולם לא חשבתי שBDSM הוא משהו פומבי, אלא יותר אישי... עם כל הכבוד לאקסהביציוניסטים שבנינו.

שלפתי מהמדף את אחת היצירות הקלאסיות לתחום פולין ריאז` סיפורה של O. וכשנכנסתי לדירה הזו לא לפני שמחקתי את הגשם מעל פני, והיטבתי את הליפגלוס, משנסת מותני, ומתיישבת מוקפדת וגאה, אל מול העיניים הבוחנות...

"גם לא חוסנה או אומץ ליבה לא הואילו לה כהוא זה כשהכירה את רנה. בתוך שבוע ידעה את הפחד אך גם את הוודאות, את החרדה אך גם את האושר.
רנה התנפל עליה כפיראט על שבויה, ושביה ערב לה, בפרקי ידיה, בקרסוליה, בכל איבריה ובנבכי גופה ולבה חשה עבותות סמויים, דקים כחוט השערה, איתנים מהכבלים שבני ליליפוט כבלו בהם את גוליבר, עבותות שמאהבה הידק ורופף במבט..."

תהיתי לעצמי כמה מהם מבינים את המושג כמיהה, מתבוננים בי עמוקות, מפשיטים אותי מנטאלית מהמנייארות הגותיות והבי די אס אמיות...
בוחנים את תווי פניי, זה לא יום טוב לעמוד מול קהל, הנשמה שלי צועקת געגוע... והחורף הגיע והוא כרגיל פותח בי דלתות שלא ממהרות להסגר...

"חירותה אבדה לה?, אז אבדה לה חירותה, תודה לאל!!! אבל היא הייתה קלילה, אלה בין עננים, דג במים, אבודה מרוב אושר... כי באותם נימים דקים, אותם כבלים שכולם אחוזים בידו של רנה היו הרשת היחידה שבה עבר מעתה זרם החשמל של חייה..."

בחור נאה לבוש שחור מתבונן בי בשקט מפינת החדר, בניגוד מוחלט לאהבות שלי הוא קרח, ומדוקדק לפרטים. אני משווה לקולי מימד של עוצמה... מונעת ממנו כניסה אל המקדש הפנימי, השברים שבי שאני אוספת כבר הרבה יותר מידי זמן...


"... וזה היה כל כך נכון, שכאשר הרפה רנה מאחיזתו בה - או שהיתה סבורה שהרפה כי נראה נעדר, או התרחק אל מה שנראה ל O כאדישות, או נמנע מלראות אותה או להשיב למכתביה, והיא חשבה שאינו רוצה עוד לראותה, ושלא יאהב אותה או שאינו אוהב אותה יותר - הכל נצמת בקרבה, היא נחנקה.
הדשא השחיר, היום לא היה יום והלילה לא לילה, אלא מנגנוני תופת שהחליפו אור בחושך רק כדי לענותה.(סיפורה של O -פ.ריאז` עמ` 77 )"


שואלת את עצמי מדוע מספר שלם שבו יש אין ספור תאורים מיניים שסביר שהדף היה מסמיק למולם, ולמרות שרוב הנוכחים בחרו בקטעים כאלה ליצג את עצמם בערב הזה..., בחרתי להסביר איך O אוהבת את רנה, איך בי די אס אמ זה לא רק משחקי שליטה, כי אם ביטול עצמי מתוך ערך עצמי, תוך אמון טוטאלי בצד השני וידיעה קוהרנטית שהוא לא יבטל אותך בין אם בגין כבוד והערכה על נתינת השליטה וההתמסרות, ועל אחת כמה וכמה אם יש שם אהבה...

הוא ניגש אלי, מחזיק שתי כוסות יין אדום ומגיש לי אחת, אני מתבוננת בו בשתיקה, וגומעת לכדי טעימה לא יותר... המארחת נדחפת בין שנינו ומציגה בנינו, מחמיאה כמו מארחת טובה לשני הצדדים ומריירת על הבחור בדרך... באצבעות ארוכות משוחות בלק אדום היא מגרשת ממנו שערת חתול סוררת, והוא מתנצל: "זה החתול שלי..." , אני מחייכת בהבנה ומורידה אחת מהבגד שלי, מגישה לו אותה כמחרישת סוד, שלא יאבד את האינדיוידואליזם שלו בגלל הצורך שלה במגע...

הוא צוחק...

אני משאירה אותם ביחד, נפרדת מכולם ויוצאת אל הלילה ... יש לי טרמפ שמחכה לי שני רחובות מכאן, אני מתעקשת ללכת, הלילה הזה גשום ואני אוהבת חורף...
נושמת מלוא ראותיי את האויר הקריר ומבינה שזה רק עיניין של זמן עד שהיא תקרא לי שוב, עד שאני לא אוכל להחזיק מעמד ואסע כדי לנשום אויר אחר... עד שאתן לעצמי לברוח לחורף הנצחי שלי בלונדון...




הערות: הקטע המצוטט מתוך סיפורה של O - פולין ריאז'
חשוב להצהיר שקטע זה הוא אחד מספורים בספר שבאמת עולים בקנה אחד עם התפישה של כותבת הפוסט על עולם הBDSM .
פולין ריאז` הינו שמה הבדוי של כותבת הספר אשר יצא ב1954, שמה האמיתי של הסופרת הינו, דומיניק אורי.