אני ואני

אני אוהבת להיות נעולה.

לסגור אותו בכלוב הקטן שלו, בלי יכולת לזקור את ראשו ולהכתיב בשתלטנות את הקצב שלו, עיוור לגמרי גם אם היו לו שבע עיניים. הציווי הגנטי חזק מכל אבל שירתתי אותו נאמנה, עכשיו אני מצווה. ארצה, אתה לא בשליטה עכשיו.

הו בולבול, גברי ונוכח שכמוך, צועד בגאון ומוביל אותי הלאה ומטה. לא עכשיו, לא היום, אני מישהי אחרת, יפה נשית ונהדרת.

"אפשר קצת שיווי משקל בטירוף הזה" אני שומעת אותך אומר, ולא מתווכחת. אבל לא, נראה שאי אפשר, היום אני שולטת אבל הוא ישתלט מחר.

והרי אני כאן, זה לא יכול להיות מקרי המספר המיוחד הזה ממש חצי שטן, אלא אם כן הכל מקרי אפ׳חד לא יודע.

אזזז... . גל הולך וגואה, ככה הם באים - אולי בעצם ככה היא באה, הצד השני שלי שלפעמים מקבל פחות תשומת לב ולפעמים פחות. הגלים עצמם הם של תשוקה, אף פעם לא ברור לי אם יש להם משמעויות נוספות או שזה רק נסיון שלי להאדיר.

והריני. מיניות מתפרצת בקונטרסט מוחלט לג׳נדר החיצוני שלי, להיות יפה ונחשקת, צעצוע שכל מטרתו לעורר תשוקה ולספק אותה במסירות אין קץ רק שאני עושה את זה לבד בחדרי חדרים ולכן לא נותר לי אלא להיות המושא והנשוא, מה שאומר לא זו ולא זה בימים פחות טובים אך בואו נישאר חיוביים ונתרכז בטובים יותר. 

אז בינתיים אני מתייפייפת לכבוד עצמי. להתאפר אני לא יודעת, והלתגלח בקיץ אי אפשר מפאת ההכרח להתערטל בפומבי, אין לי עניין למשוך מבטים או תשומת לב לעובדה שאינני באמת ובתמים הקוף השעיר שאני אמור להיות. מה נשאר? בגדים, ונעליים, הו נעליים, גבוהות ומחודדות, חושפות בוהן או טומנות אותה בחרטום נפלא, תודה לאלוהי האינטרנט על אמאזון שעוקף את הפחד מחשיפה ומביא את שלל מרכולי העולם עד אליי, בעקבות גלי התשוקה יש הזמנה בדרך ולא רק משם, הפניתי פעמיי האלקטרוניים גם מזרחה בהיכרות ראשונית עם עלי אקספרס. מסתמן סשן צילומים למלתחה המרועננת בעוד שבועות אחדים. יופי.

יופי

אז מה זה אמר, דידלי סקווט נראה לי שזה הביטוי. טוב ידענו שזה רק חצי שטני במקרה הטוב, אם כי יצא יותר במשקל רבע עוף. נו מילא למי אכפת בעצם.

עייפות של בוקר, הבוקר הראשון של הסתיו, יוצא מהמיטה וחוזר לקחת את השמיכה לסלון, עוד קצת כרבול חתולים ודי, קם עושה את כל הדברים שצריך והנה אני מוכן אבל לא באמת, עדיין לא, ואני עושה כמה מהדברים שלא צריך אבל אני רוצה

ציפה, מרי ג׳יין קורצת ולא בא לי לסרב לה והבוקר מתרכך, נשטף בעמימות חמימה זכרונות של ימים קלילים יותר וגם ימים כבדים, כמה ימים כמה ימים, אותה המוסיקה של פעם חוזרת והכל מתעצם, עכשיו אני מוכן ואני יוצא לדרך, מחשבות מונחות על המדף במרחק נגיעה יכולות להתגבש כשרק ארצה אבל אני לא, בינתיים אני רק מסתכל תודה. יש כמה גשמיות, כמה חלומיות וכמה מסקרנות, על השחורות המבט שלי פוסח כי באמת שלא צריך

הרכבת מגיעה לתחנה, עד הפ׳ הבאה.

לא סביר אבל וואטאבס. אז מה עכשיו, רק צריך לקרוא בגאון - חזרתי לכלוב, אחה״צ של שיטוטים בין דומים ודומות גאים ומבויישות וכמובן גם ההיפך, שיבזה מזור מהול במרירות של אכזבות העבר אבל כשהציפיות מועטות האכזבה גם.

אני תוהה איך אתם חיים עם זה. אתם הפטישסטים, כמוני. הציצומנים מוגנים בלכתם ברחוב, מפשיטים את העוברות והשבות בעיניהם, ואילו אני אינני מפשיט כי מה שאני אוהב נמצא מול עיניי, כמות שהוא, בעטיפות החן האינסופי, הבגדים, האיפור וכמובן הנעליים,הכל במקומו מונח בדיוק מושלם בעוד אני מביט אובד עצות, הלום שיכרון באור ההדר שנגלה מול עיניי. מצמוץ. איפה הייתי, אה כן אני זוכר.

הדואליות. אני גבר. אני אשה. יותר גבר אבל לא רק. אני רוצה אותך, אני רוצה להיות כמוך. אני הכל ולא כלום, עוד פעם, ויש עוד. נשאלות שאלות, אבל אין לי תשובות, והשאלות גוועות אט אט כמו עציץ שמקבל מים אבל אין לו מספיק אור.

התשובה הראשונה שעולה היא יורה מילים לתוך חלל הסייבר, אז נשאלת השאלה במה או במי אני מצפה לפגוע. כי במילה יורה גלומות אפשרויות רבות, המילה השניה שמגיעה היא משליך, אני חושב שזה יותר מדוייק כי המילים האלה עולות במין תחושת קבס, והופה, הנה המילה השלישית - להקיא.

אני חושב שהושפעתי מאד מהספרים שקראתי ומהסרטים שראיתי, ולעתים קרובות אני תוהה אם אני קיצוני בתגובותיי או מייצג את הרב, פחות או יותר. קל מאד להאשים את הוליווד, האנדר דוג מצליח בגדול, זוכה בעושר ואושר וכמובן גם בבחורה היפה, בחיים רובנו לא זוכים להגשים את החלום הזה, והוא היה קיים הרבה לפני הוליווד. פעם לאגדות היה סוף רע, אולי כי כשהן נכתבו חשבו מחבריהן שהתהילה שמורה לאלים, בכל מקרה בשלב כשלהו הרים ההפי אנד את ראשו ומאז אנו שבויים באיזו פנטזיה בלתי אפשרית, או אולי אני שרוי לבדי בחלום ואם אקיץ אראה קהל פרצופים מגחכים לעברי בבוז שאולי מהולה בו חמלה ואולי לא כל כך.

אפרופו פנטזיות, בכיתה א׳ ישבתי ליד ילדה בשם בתיה. היו לה נעלי לכה אדומות ומבריקות, ואני הייתי מניח את קצה ראשי על השולחן ובוהה בהן ארוכות. בכיתה ב׳ היא הלכה לבית ספר אחר, ומאז לא נודעו עקבותיה ורק זכר נעלי הלכה האדומות נותר.

והיתה את זו שהייתי מאוהב בה. חלמתי שאני מציל אותה משלל איומים ואסונות, והיא גומלת לי באהבה אין קץ. אני חושב שזה רץ בראש שלי שנה בקלות, ואז היו התפתחויות מפתיעות, אבל לא בא לי על זה עכשיו.

פאסט פורוורד

אני יורד להפסקת סיגריה. פחות בשביל הסיגריה, יותר בשביל ההפסקה, אחרי שעה שעתיים במיזוג הנצחי של בניין המשרדים אני רוצה רגע בחוץ. היא יורדת לסיגריה גם, אני שמח וגם עצוב בגלל שאני שמח, ואני מנסה לא לתקוע מבטים אך נכשל כישלון חרוץ, אני לא יכול להוריד ממנה את העיניים והיא יודעת את זה. היא יפה, היא זוהרת, היא מושכת. יש לה רגליים ארוכות נעוצות בנעלי עקב מנצנצות כמו סוכריות ואני תוהה מה היא חושבת לעצמה

הוא רוצה אותי. זה נכון אבל הוא לא יודע מה הוא רוצה. הכל ולא כלום. להיות איתך. להיות כמוך. דבר מאלה אינו אפשרי.

הוא מסתכל לי על הרגליים. האם היא תוהה, מרגישה שיש כאן מוקד עניין מסויים או אולי היא יודעת, מודעת בדיוק למה שאני, פטישיסט שמשתוקק להיות מתחת לרגליה, שפל וכנוע ככלב ממושמע ואהוב, ולו רק הייתי כלב שהינו דבר שלם שיודע מקומו, כלב בלבד, בלי החתול הגאה שחוסה בצילו משליך יהבו על גאוותו ומלקק הרבה יותר עמוק מפרוותו, כן פצעים גבירותיי ורבותיי זה נכון

סוטה. גמד. מכוער. הסיגריה נגמרה, הגיע הזמן לחזור למעלה למשרד. אני אוסף את השברים ביד נאמנה והולך לכיוון המעליות. היא נכנסת למעלית הראשונה שמגיעה ואני מחכה לבאה

אני מפרסם בלוג. ואתם הקוראים המזדמנים הישמרו לכם, זה עלול להיות מכוער. בעצם קורב לוודאי, בטוח למעלה מתשעים אחוז. באט איי דייגרס.

אז בלוג, כן, בו אתבכיין על שלל קורותיי ושטויות שכאלה. יהיה נופך בדסמ״י לדברים, בטח, אני לא פה במקרה. הגעתי לפני הרבה שנים, היה לי אז שם אחר שהשלתי מעליי בתום הסיבוב הראשון, אז התחדשתי והתחמשתי בשמי הנוכחי. גם הוא כבר ראה ימים יפים יותר, נקרע הוטלא והתבלה, אולי אני לובש אותו מכורח ההרגל, אולי הוא כבר התאים עצמו לגופי והוא נח כל כך, או אולי גופי הוא זה שהתאים עצמו אליו, בכל מקרה אין זה משנה כל עוד אני מתהדר בו. מן הסתם עודני מחפש את, אם כי את מה או את מי הם פרטים שכבר מזמן אבדו מן הדעת, ונותר רק זכר החיפוש ללא מושא כלשהו שניתן להעלות על הדעת. 

פטישיזם, אוקיי, נתחיל מזה, ואם כבר נתחיל אז נתחיל מההתחלה. גיל 5, לפני השינה, בקומה התחתונה של המיטה. במחשבתי, דארת׳ ווידר. שחור ומבריק, מלא עוצמה. הוא חוטף אותי, או בעצם סוג של בולע לתוך החליפה שלו. בהמשך הוא מלביש אותי כילדה. זו הפנטזיה הראשונה והראשונית, ומה ילד בן 5 אמור לעשות עם זה לעזאזל.

מספיק לפעם ראשונה, זה נראה לי שלם.