לילימיי

קיבלתי הודעה מאחד,

שרוצה לשרמט אותי.

חייכתי קלות, וחסמתי אותו.

נפתחה לי כל הרשימה.

אמרתי לעצמי "לילי, בואי נספור

כמה חסומים צברת לאורך השנים".

מה אומר ומה אספר...

כשהגעתי ל-70 ,

השתעממתי עד מוות, והפסקתי לספור.

אם יש משהו שאני לא אוהבת,

זה כשמזיינים לי את השכל,

או שנכנסים לי, בלי רשות

למרחב האישי שלי.

כןן, אני אוהבת את השקט שלי.

הוא חד וחלק. בדיוק כמוני.

http://67.media.tumblr.com/0ebe5b25fd811d5084fcd1be0b1b2c21/tumblr_nc3u4sSFdy1smv9jio1_500.gif

http://66.media.tumblr.com/2f2b67fb418bad0f1fdbdb5a70886b88/tumblr_n5o90oHIyl1rtequ6o1_500.gif

פעם, הוא היה

האריה שלי.

היום, כשבא לקחת

את הילדים...

ביקש לעלות לשירותים,

כי עוד שניה בורח לו.

כמובן שהסכמתי.

הרי אני,

משחקת עם אריות ידועה.

תמיד התקשתי להבין,

את אלו שמתחילים איתי,

הנמצאים בזוגיות ונילית פתוחה.

על פניו, זה נשמע

מאוד מתקדם ונאור.

אבל כשיורדים קצת לעומק המחשבה,

זה מרגיש כל כך בודד.

http://67.media.tumblr.com/010959dddb71e5d9dfccc76c90f498b9/tumblr_nkejgyOqir1rgvxn8o1_400.png

מה הטעם, להתחנן

להיות לי מאפרה אנושית,

או ללקק את סוליות מגפיי המטונפות,

אם הם רוצים שזה יהיה בדלת אמותיי...

ולא בפומביות שאני רוצה,

במסיבות, למשל.

אני צריכה עבד מסיבות.

הנה, אמרתי את זה.

לא בא לי להיות איתו בבית.

בביתי, אני נמצאת מספיק.

הצרכים שלי, הם שלי

ואם לא תוכל לספק לי אותם,

אין לי מה לעשות איתך.

השימוש שלי בך, הוא לפי צרכיי

ולא לפי צרכיך המתחבאים.

אני, חופשייה אני.

מעכבות, מסודות, מהסתרות.

אם אתה לא שם, בחופש הזה שלי

אין לי שום צורך, להשתמש בך.

הבנת, ילדון?

 http://66.media.tumblr.com/38a332832f95c60b2d67fce3f48d7ab8/tumblr_njq8n0RyA21sulnzno1_500.jpg

בכל מקום,

בכל דרך בה אלך,

אראה, קצת יותר

ממה שכולם רואים.

זוהי מתת אל,

או קללת אל,

אך ככל שעוברות השנים,

אני מקבלת את עצמי, יותר.

אני מרגישה,

לפני שרואה.

אני חשה,

לפני שמספרים לי.

מריחה את הזיכרונות,

נוגעת בתוך התשוקות.

לא זורמת עם הזרם,

איתנה, מתוך שורשיי.

אני פוסעת בשבילים,

לעיתים מוכרים, לעיתים עלומים.

יודעת את עצמי.

מודעת לחולשותיי.

מודעת לחוזקות שלי.

דולפינה, בים פתוח ועוצמתי.

כשנשלט, שמתחשק לי עליו

כותב לי "יקירה",

זה הכי מוריד לי.

הוא לא יודע, המסכן

שהוא הועבר באותו הרגע,

לתיבת ה"יקירים".

שם, בתיבה

נמצאים כל אלו שהורידו לי את החשק,

ורוב הסיכויים, שלא ירדו לי

לעולם.

אני שרוטה, אני יודעת

אבל משום מה, אני נמשכת

להכי בעייתיים שיש.

כשאני חושבת על בני הזוג שהיו לי,

כשאני חושבת על האבא של הילדים שלי,

כולם, ללא יוצא מן הכלל

היו בעייתיים ושרוטים לא מעט.

לא פעם, אני תוהה אם יגיע...

"הדפוק הזה, שעושה לך טוב"

כמילות השיר.

http://66.media.tumblr.com/08410012937dc1dedc504628c96e9798/tumblr_nw8uz9BRKP1uo7ripo1_1280.jpg

נו, טוב

אלך לאונן קצת.

זה, תמיד עושה לי טוב.

* שבת טובה שתהיה, "יקירים" שלי *

}{((:-

החיבוק שלי כאן,

גם אם לפני רגע,

ירקתי לך בתוך המשקה.

החיבוק שלי כאן,

גם אם לפני רגע,

בעטתי לך בביצים עד שראית כוכבים.

החיבוק שלי, כאן

בלי קשר לנשלט ושולטת.

הוא כאן, להשאר

גם אם קשה לך עם זה.

http://www.taiwan.cn/xwzx/qwqs/201502/W020150217341057814914.jpg

 http://www.wallpaperawesome.com/wallpapers-awesome/wallpapers-strange-funny-weird-crazy-absurd-awesome/wallpaper-weird-man-slave-of-woman.jpg

יש משהו מדליק,

בגבר גבוה, שזוחל על הריצפה.

כאילו, כל עוצמתו

מזדקקת עכשיו,

לזחילה אחת, משובחת.

נמוך.

מאוד נמוך.

הכי נמוך שאפשר.

ובמקום הנמוך הזה,

עוצמת הסגידה, נראית לעין.

אני רק יכולה לדמיין,

מה עובר לו בראש.

אני מביטה בו, לרגליי

ומחייכת.

אני אוהבת את זה ככה.

זה מחרמן אותי.

אני אוהבת,

כשהוא במרחק דריכה ממני.

אמנם, חלף הרבה זמן

אבל הכימיה ביננו,

נשארה, ואף התעצמה.

אני יושבת על כורסת יחיד,

והוא לרגליי.

בלי מילים, בלי הוראות.

פשוט בטבעיות,

שני אנשים המבינים את מקומם,

ושמחים על כך.

הוא שוכב לרגליי על גבו,

והכי טבעי לי, להניח עליו

את הרגליים אחרי יום מעייף.

http://1.bp.blogspot.com/-X5vd8pvZ_mA/T7xEgLHMbRI/AAAAAAAAGzA/1Jok_tkZJA8/s1600/boot+stomping+a+man%27s+face.jpg

אני אוהבת את המגפיים,

אותם אני נועלת.

הם גסים, גבריים

נטולי עקב.

אני דורכת על פניו,

ממשמשת לחייו, עם הסוליה המלוכלכת.

כןן, אני אוהבת אותו שם.

אני מניעה אותו,

בעזרת הסוליה.

דורכת על הפנים,

ואחר כך, הופכת אותו

שיכרע מולי.

על ברכיו.

הסוליה מטיילת על גופו.

על הזין הלכוד בתוך הג'ינס.

על בטנו והפטמות שלו.

אני מניעה אותו, בעזרת הסוליה

קרוב אליי.

ידיי מלטפות, שורטות

את גופו.

לשוני, מלקקת את שפתיו.

עיניו עצומות, פיו נפתח לאט.

אני אוחזת את ראשו בתוך כפות ידיי,

ויורקת.

היישר אל תוך הגרון הפעור.

כלי קיבול.

משטח דריכה.

בפעם האחרונה,

שישבתי לו על הפנים,

הייתי רזה.

מה זה רזה...

רזונת.

אני זוכרת את המאמץ הפיזי,

שנאלצתי להשקיע,

כדי לחסום לו את הנשימה.

כיום, כשאני

כמה וכמה (הרבה יותר),

קילוגרמים נוספים...

אני מדמיינת אותי שוב,

מתיישבת לו על הפנים.

פשוט דוחפת אותו לאחור,

אל הספה, או המיטה, או הריצפה

ומתיישבת, מתמקמת

עם כל כובד המשקל שלי,

על פניו.

אני אוהבת, את הניעות הקטנות האלו

של הגוף והמיינד, הנחנקים.

שם, מעליו, אשב גבוהה וכבדה

בשיא הנונשלנט...

ואביט בעיניו.

מאמין בי, בוטח בי

ארק כדור עגול של רוק,

שאספתי בפי, במיוחד עבורנו

היישר על המצח שלו.

אביט בעיניו המצטעפות,

עם עונג היריקה...

ורק אז, אתרומם.

 http://i.dailymail.co.uk/i/pix/2012/11/04/article-2227609-01244F5C000004B0-113_306x570.jpg

 http://66.media.tumblr.com/5b0b7d4414942b8c4458c54ec966ff09/tumblr_mo5c5fugma1qfb2vso1_500.jpg

יש לי נטייה, למחוק אנשים מחיי.

מי שלא עושה לי טוב,

מי שלא אמיתי איתי,

נמחק.

לפעמים, אני רואה אותם שוב

מרחוק, או מקרוב

ואז, אני בודקת את הרגש שלי.

אם אני מרגישה כלום ושום דבר,

אני יודעת שצדקתי.

שהם לא צריכים להיות חלק ממני.

יש כאלו, שפתאום חוזרים

ואז, אני שוב בודקת.

אם יש שם רגש כלשהו,

אם אני רוצה לשמוע עוד מהם...

אני מחזירה.

חזרה מדודה.

חזרה של אט אט.

השבוע החזרתי מישהו לחיי.

שמעתי את שלו.

השמעתי את שלי.

אולי, רק בגדר אולי

תהיה חזרה מלאה.

* שיהיה סוף שבוע, נ פ ל א *