זה קטע, כי גם בטיול הקודם שלי בוינה, לפני עשור (!), כתבתי בכלוב.
כתבתי על דברים אחרים ועל אנשים אחרים, הישבן שלי בזמנו החליף צבעים ואשבורי של לפני עשור היא בוודאי לא אשבורי של היום.
אבל מה שקרה לי היום תפס אותי בהפתעה.
ישבתי במסעדה עם אבא, ומצאתי את עצמי בוהה ומצחקקת במבוכה מול המלצר הפאקינג חתיך הורס ששירת אותנו.
אבא עשה לו (ולי) את המוות כהרגלו וזה לא הפריע לו לחייך חיוך ממיס שובר לבבות וקרחונים.
ועוד יותר מזה, בכל פעם שהביא לנו משהו או לקח משהו מהשולחן, נדף ממנו משב רוח של הבושם שלו שממש, אבל ממש עשה לי את זה.
ואז התחלתי לבהות בו ולהקשיב לצחוק הפלרטטן שלו.
ולאבד את האנגלית שלי כשהודיתי לו בסוף שהיה חתיך הורס ושזרם עם השטויות של הזקן.
וכשהוא נתן לי פתק של המסעדה עם השם שלו, חייכתי ואמרתי - אבל אני לא רואה את מספר הטלפון שלך כאן.
הוא צחק והמשיך לשולחן הבא.
כמובן שהשלב הבא שלי היה לאתר אותו באינסטוש (בכל זאת השנה היא 2022) ולשלוח לו בקשת חברות.
ועכשיו השאלה היא כזאת;
אם לא יקבל, ניחא. אבל אם כן?
אם כן, תכתבי לו כמה בא לך לנשק לו את הזיפים וכמה בא לך שיכניס לך אצבעות מתחת לחצאית בסמטת הבשר האפלה הזאת, שם ליד המסעדה.
וברגעים האלה אני מרגישה קצת יותר בחיים.
הרבה יותר סמוקת לחיים והרבה יותר אני.
אני שכבר שכחתי איך זה מרגיש.
וזהו. אם נודה באמת, המקסימום שהייתי עושה הוא לכתוב לו מחמאות נוטפות פלירטוט ואם איכשהו הייתי מביאה את עצמי לסיטואציה כלשהי, הדבר היחיד שהיה יוצא ממנה הוא אני על מיטה מקבלת נעימים בגב.
כי זה בסדר. וכי מותר לי.
ופאק כמה שאני רוצה את הצמרמורת עמוד שדרה הזאת שוב.
יאאלה, תסיים את המשמרת כבר ותאשר אותי.