אני קמצן. על אמת, ובעיקר על עצמי. עם השנים שהתחלתי להרוויח יותר טוב זה אמנם קצת ירד בחולניות שהייתה לזה כשלא היה לי כסף (סיפרתי כבר שהייתי תקופה בלי פח אשפה בבית כי התקמצנתי לקנות?), אבל זה עדיין נוכח.
בכלל ככל שיש לך יותר כסף (בד בבד עם זה שאתה מתבגר, עובד בעבודה של גדולים, ילדים וזה, אז יש לך גם פחות זמן) אתה מוצא את עצמך משלם בשביל זמן: מזמין וולט במקום לבשל, קונה חדש במקום לתקן, לוקח מונית במקום אוטובוס וכו'. יש בזה מן ההגיון, אבל מוציא קצת מחדוות החיים של בניית דברים קטנים, לא יודע בדיוק כיצד להסביר.
בכל אופן, חלק מהקמצנות הזו מובילה להתמקחויות. לפעמים על שטויות ואפילו על שקלים בודדים, כמו שהייתי תרמילאי בזמנו. אולי מהצד זה נראה מטופש בקטע של מה לעזאזל הוא מתמקח שעה עם איזה מוכר הדוכן על 5 שקל בשביל חולצה מסריחה, אבל זה נתן לי איזו תחושת עוררות מסוימות וסיפוק כשההתמקחות הצליחה, something to make me feel I'm alive או משהו כזה. מאז מים רבים עברו בירדן, וכמו שניתן להבין מהפסקה הקודמת, התמקחתי פחות ופחות עם השנים.
היום קניתי משהו ממישהו שקשור לאחד מתחומי העניין הסמי-איזוטריים שלי. רצה 350 וגם הסכמתי על כך שדיברנו המרקטפלייס, אבל אמרתי לעצמי ננסה להוריד אותו ל300. יצליח יצליח לא לא. נפגשנו והתחלנו לקשקש, מוציא את הארנק ובא לשלם (זכרו כלל אצבע: יותר קל להוריד בנאדם במחיר שהוא כבר רואה את הכסף מול העיניים) ואז זורק לו שבוא נעשה ב300, מסכים אחי? עשה פרצוף מהוסס של שניה, אמר יאללה טוב ולחץ לי את היד.
אז מעבר ל50 שקלים שחסכתי (ארוחת צהריים ליד המשרד ביום טוב), תחושת החיות הזו חזרה לזרום לי בדם. איזה כיף זה.