רומא לא נבנתה ביום אחד

לעצמי,
לחלקים שבי שהשארתי כאן בעיקר וקצת במקומות אחרים.
אני מקבלת שיעור באיפוק קיצוני בחודשים האחרונים,
שאמנם מתחיל לשאת פרי ויש אור קטנטן בקצה המנהרה, אבל עדיין הגעגועים עולים וצפים מדי פעם,
ובעיקר מציפים.

יום שקט עם עצמי ועם התפרקות קטנה,
כי מותר לפעמים.

ראיתי אתמול בחדשות שסיפרו על התקלות שהיו בטויוטה בשנה האחרונה.
התקלה שהיפנטה אותי היתה זו של דוושת הגז, הנסיעה הזו במהירות מטורפת בכזה פחד בלי יכולת לעצור.
וקינאתי.
אני נוסעת במכונית ששמה לי ברקסים כבר יותר מעשר שנים, הכל כמעט מגיע ליעד המושלם ואז ברקס צורם.
וכל כך נמאס לי.
מה שהכי מרגיז אותי הוא שהכל נובע מחוסר אחריות של בני אדם שחושבים שהחיים שלי זה משחק ולא משהו מאד רציני.
וחוסר מקצועיות, המון חוסר מקצועיות.
לא פלא שהחבר האחרון שלי בארץ ברגעים אלה טס למושבת היקים, לחיים חדשים.
כל כך נמאס מתרבות החפיף, ממדינת הפל-קל, אנסים מקבלים פרסים ושות' בע"מ.
אני כועסת, כן, מאד, מה לעשות, אין דבר כזה "פייר" ואני כועסת.
היום במיוחד, אני רותחת, אבל הסיבה כבר לא ממש משנה.

אני רוצה כבר לעלות על הנסיעה המטורפת הזו למקומות שאני לא מכירה, מקומות טובים וחיוביים.
2011 לא התחילה משהו.
יש לי זוג חברים שבדייט הראשון שלהם החליטו שזה כבר הדייט השני כדי לחסוך את הלחץ והבלגן.
היום, חמש שנים ושלושה ילדים אחרי, אני חושבת שזה היה רעיון מעולה מבחינתם.
אני מתחילה את השנה הזו שוב מפברואר.

אני בודקת את הארכיון כדי לבדוק מה השתנה בשנה האחרונה משנה שעברה.
כביכול כלום ובעצם הכל.
השנה פינקתי את עצמי ובחצות אני וא' הרמנו כוסית בסקייפ ועשינו את אחת משיחות הנפש שלנו.
בשני קצוות העולם והכי קרובים מתמיד.
הוא אומר שאני עוברת תהליך מדהים, אני רק יכולה לקוות.
יש המון כאב בכל מה שקורה עכשיו אבל אני מנסה לזהות דפוס שאפשר לשנות.
וההבנה הזו, שבכל פעם שהמשפחה שלי מפסיקה לתמוך בי ומנסה לחבל לי, אני בעצם הכי מחוברת לעצמי,
הכי מקדמת את עצמי בדרך שלי, מבהירה לי שהפעם אני בדרך הנכונה ואין טעם לבזבז אנרגיות על עוגמת הנפש הזו.

שנה טובה לכולם ולחיי תהליכים פורים ונטולי ברקסים.

...עשה אי פעם דמיון מודרך?
אשמח לשמוע חוויות.

כמו ג'ק קרואק, רק בלי הסמים.
לשבת שלושה ימים על המחשב ולא להפסיק לכתוב עד שאני אסיים את הדרכים שלי.

איך הופכים להיות חדורי מטרה?

אני חושבת, שאם הכל היה צריך להגמר עכשיו, לא היה אכפת לי.
אם היו באים ואומרים לי שיש לי סרטן ואני הולכת למות, לא היה אכפת לי.
כי כשמסתכלים על התמונה הגדולה - דבר ראשון, לא ממש פיספסתי משהו, את רוב החלומות והפנטזיות הגשמתי.
ואלה שלא הסתדרו, כנראה גם לא יסתדרו.
דבר שני - אם עושים חישוב של הרע לעומת הטוב, אז היה בעיקר רע. נכון שהיה הרבה טוב אבל לא חל שום שיפור של ממש בעשור האחרון וזה מתחיל לעייף, ההאחזות בתקווה.

אני מרגישה שיש המון אנשים שכבר רוצים שיהיה לי טוב, לא רק כאלה שקרובים אליי, גם כאלה שקוראים אותי, כאן ובמקומות אחרים.
וזה נחמד מצד אחד אבל מצד שני רק מחזק את התחושה שאני אכזבה.
זה לא מכתב התאבדות או משהו כזה, סתם אבחנה.

מי חורש לי על הבלוג ככה?
כבר שבועות, ולמה?
זה הבלוג הכי משעמם עלי אדמות, אני אפילו לא קוראת אותו.

שנים חלמתי על כזה רייטינג, ופעם הגיע לי, הוא היה שנון ומצחיק וסקסי ובדס"מי ובעיקר מחרמן,
אבל כל זה אפילו לא בארכיון, הכל נמחק.
ואני, כרגיל המצפון מעיק עלי שאני לא מספקת את הסחורה ומצד שני אני חושבת - למה לדרוך לי על היבלות? כאילו שאני לא יודעת לבד שהפכתי ליצור חסר חיים ומשעמם טיכו.
אז למה לעשות לי את זה?

שוב, מפתיע,
אני מורעבת וטורפת ועצבנית ומסוגלת לרצוח מישהו.
אינשאללה מחר אני אתאפס על עצמי.

פגשתי אתמול מישהו שהרעיד לי קצת את הפופיק, אחרי הרבה מאד זמן שזה לא קרה.
כמובן שעשיתי איזו פדיחה נוראית אבל הצלחתי להצחיק את עצמי ואותו במקום לברוח.
וא' מתעקש להסביר לי שהמון דברים טובים קורים ומבקש שאני אעשה לעצמי רשימה לפני השינה של כל החיובי שקרה בשבוע האחרון.
אני יודעת, אבל עדיין המון איכסה אופף אותי.

בא לי.
לא איזו דרמה אפית רחבת יריעה, משהו כזה של בום תשוקתי ואז שיחות במיטה, התחלה כזו של להכיר את החבר'ה, את המקומות הקבועים, בית של בן אדם חדש, מה יש לו במקרר ועוד ועוד תשוקה.
משהו שנגמר בדיוק כמו שהתחיל, מריק לריק ואין געגועים ואין יותר סנוורים ואפשר להמשיך הלאה.
בא לי התרגשות זולה ואשליה של כמה שבועות,
זו לא אמורה להיות דרישה מוגזמת, נראה לי שאנשים חיים כך שנים ומאוכזבים שזה לא נמשך לנצח.
אבל אצלי כמובן זה שונה, בלתי אפשרי.

שזה מאד מפתיע בהתחשב בארוחת הבוקר בבנדיקט, צהריים באבו חסן ומקלות צ'דר בלחמים...

אני מתחילה להבין שאני לא מבינה את חוקי המשחק ולכן אני לא משחקת, או שהמצאתי משחק חדש.
אולי פשוט צריך למצוא מי שישחק איתי.
כי כבר שלושה שבועות שאני לא עובדת וחוסר החיים ניכר לעין, אבל שיא השיאים היה כשצבט לי בלב לגלות שעוז זהבי מאוהב ושלא הצלחתי להרדם כי היה לי לא נעים שהברזתי מארוע שאישרתי בפייסבוק.
באמת? עוז זהבי? (או כפי שאחותי אמרה "הוא בן 12!!!")
באמת? פייסבוק? כשעוד אלפים מאשרים ואף אחד לא מגיע ולאף אחד לא מזיז?

אני עובדת בשביל לברוח והורגת את עצמי בעבודה בשביל לא להתמודד.
וברור לי שאני חייבת לצאת מהלופ הזה, אני פשוט לא יודעת איך.