רומא לא נבנתה ביום אחד

אני יוצאת להליכה הקבועה שלי בנווה צדק, בדרך כלל זה מנקה לי את הראש ועכשיו אני כל כך זקוקה לזה.
המון אינפורמציה רצה לי בראש, המון החלטות שצריך להחליט, כוונים ודרכים שצריך לבחור, שאלות שלא מרפות - האם לבחור בי או לנווט לפי התכנונים העתידיים? עתיד מקצועי או עתיד אישי? אין לי אויר כמעט...
ואז באה מולי מכונית כמו של א' והבחור שנוהג נראה כמעט כמוהו ואני מחסירה פעימה - יכול להיות? אין מצב שהוא בארץ...
ואני יודעת בדיוק איפה הוא עכשיו אבל באותו הרגע אני מוכנה לרוץ למכונית ולעצור אותו ולהגיד לו שיביא רק חיבוק, את החיבוקים הגדולים האלה שרק הוא יודע לתת ושעושים שהכל יהיה אוטוטו בסדר.
וכשאנחנו מדברים הכל רק נעשה יותר ויותר מעורפל ואני לא יודעת מתי אני אצליח להגיע אליהם והוא זקוק לי בדיוק כמו שאני זקוקה לו וזה לא קל, המרחק קשה, יותר ממה שציפיתי.

ולמרות הכל, משהו בבטן מרגיש לי שאוטוטו הכל יסתדר, ושהבלבלה היא זמנית והנה החתיכות של הפאזל יתיישבו להן במקום.
לא ברור למה, פתאום זה מרגיש כך.

כבר שלושה מהג'ינסים שלי עולים עלי.

עכשיו רק שהקארמה המסריחה הזו תרד ממני.

א' מנסה לעודד אותי בכל דרך אפשרית.
הוא שולח לי את הקליפ הזה אבל אין לי סבלנות אפילו לצפות בשתי דקות.
אחרי תחנונים של כל הסופשבוע שהוא מבטיח לי "כפרה זה יצחיק אותך לאללה, נשבע לך שזה קצרצר..."
אני פותחת הבוקר ואכן זה משעשע ואני קצת מחייכת.
בטוח זה יעשה פה נחמד הרבה יותר לאחרים.


http://www.youtube.com/watch?v=KSsW9ALDcKI

התהליכים המטורפים האלה שהגוף שלי עובר, גורמים לו להרגיש כמו סכר שנעצר ואז מתפרץ וגועש וחוזר חלילה.
אחרי חודשיים בערך שלא חשתי בשמץ של חרמנות וזה די הקל על התהליך שאני עוברת,
פתאום זה התעורר בי ומחרפן אותי ואני מרגישה שאני מסוגלת פשוט להסתער על איזה בחור ברחוב כמו חיית טרף צמאה לדם.
זה אחד הרגעים הללו שבהם אני מקנאת באנשים "רגילים" שהכל אצלם סדיר ומחזורי ושגרתי ואין הפתעות.

כי כבר הרבה זמן לא היו לי הפתעות טובות והטלטלות האלה מוציאות אותי מדעתי, אז גם חרמנות ששורפת את הדם בעורקים,
יכולה להיות דבר בעייתי.

אני מרגישה שהחיים שלי הם מחזה של חנוך לוין.
הכל כמעט, הכל תכף ובסוף הגרוטסקה זוכה בפרס ולא אני.
א' גם כן הופך כל דבר מכל צד אפשרי, וכשאני חושבת על זה רוב החברים שלי באותו מצב.
כולנו יוצאים כל חמש דקות למסע אחר, מנסים לפרוץ דלתות נעולות וחוזרים אחורה לדרך נוספת.
אני רוצה מסלול, שיתפתל ויתפתח ויצמח ויוביל לאנשהו.

וזה מרגיז ומתסכל.
אני שולחת קורות חיים למשרות חלומותי, וברור לי שיש לי יתרון עצום על תשעים אחוז מהאנשים בתעשיה,
לא בגלל הכשרון שלי שאותו אי אפשר לראות על הנייר, אלא בגלל שאני במקצוע של בבונים, בחורה משכילה ורהוטה בעולם של ניאנדרטלים.
ועדיין, כלום לא זז.

אני כל כך לא רוצה לחזור למקומות שעבדתי בהם עד עכשיו, הכל אותו חרא, אני רק סובלת ובעיקר מתבזבזת.
נראה לי שאפילו לא ירדתי במשקל השבוע, ואולי אפילו עליתי, רק מחר אדע.
כרגיל אני נאחזת בהורוסקופים וכל מיני וודו בשקל וכל הזמן כתוב אותו הדבר - שהנה, החיים שלי עומדים לקראת מהפך עצום ובקריירת חלומותי.
נו כבר! אוף...

זה כזה מזג אויר להיצ'קוק,
ממש בא לי פתאום.
עדיין לא קניתי לעצמי את האוסף שאני מבטיחה לי כבר שנים,
מפגרת.

פוטרתי,
המיצוי היה הדדי.
אבל זה נעשה בצורה כל כך מכוערת שהחלטתי שדי לשתוק, להבליג, לסיים יפה וכל הדברים האלה שאני עושה בד"כ.

במשך חצי שעה לא סתמתי את הפה, איכשהו נכנסתי לקור רוח ופוקוס והוצאתי כל מה שהיה לי בבטן על החרא הקטן.
אני לא טיפוס של שמחה לאיד אבל לראות את האפס-כי-ימלוך הזה שמתעלל בי כמעט שנה, עם דמעות בעיניים ומתחנן שאני אלך כבר,
עשה לי כל כך טוב.
כשהוא גמגם "סיימת להעליב?"
עניתי שעוד לא התחלתי, ולא הרפתי, ריסקתי את הבן אדם לגרגרי אבק.
אני משערת שהוא מתעב את האדמה שאני דורכת עליה ושיש גם כאלה שקוראים ואומרים - וואו איזו ביצ'ית.
אבל כל כך הרבה שנים שתקתי לאנשים שעשו לי רע מבלי שעשיתי להם כלום,
אני לא מבינה איך אנשים חושבים שהם לא יצטרכו לשלם מחיר על ההתנהגות שלהם?
למה בני אדם כל כך חסרי אחריות?

יצאתי משם בשלווה, עם תחושה שנקי לי כל כך ואופס! ירדו עוד שני קילו במכה.

האמת, התגעגעתי.
אבל כל מה שיש לי לומר הוא שנראה לי שמיציתי המון דברים.
בעיקר את העבודה וגם את פלורנטין.

יש מסיבת טראנס בגג ליד, המוני צעירים משתוללים באטרף.
הג'ינג'ית מסתכלת עליי במבט מיואש, אומרת שמספיק, הגיע הזמן להצפין.
אינשאללה עוד כמה חודשים נצפין בעבודה ואחר כך גם במגורים.

אנחנו מזדקנות, וזה לא מבאס כל כך, רק בסביבה לא מתאימה.

הפעם עם דיאטנית,
וגם היא מסבירה עוד יותר בפרטים עד כמה העבודה שלי הורגת אותי,
מקסים...

אני באמת עושה הכל כדי לעוף משם כבר,
מעבר לשומנים, התסכול הוא מכמות הבבונים שמקיפים אותי.
יצא לי להכיר הרבה אנשים חדשים בחודש האחרון, במסגרת הפרוייקט העתידי שלי.
הם רובם סופר אינטליגנטים ואני מתרגשת מרמת השיחה ומוצאת את עצמי לא סותמת את הפה,
(שזה משהו מאד לא אופייני לי).
בא לי לחבק כל אחד ואחת מהם ולומר להם תודה, על כך שהם מחזירים אותי לחיים ומזכירים לי שאני בן אדם ולא חיה.

אינשאללה המינוסים בכותרת הבלוג יעלו ויפרחו,
הפעם היעד מבחינתי הוא להוריד 20 קילו,
נראה אם מישהו יוכל לעמוד בפני הפצצה שבדרך!

נ.ב.
מי חורש ככה על הבלוג שלי כבר יומיים??

סוף סוף חזרה התקופה הזו שחיכיתי לה כבר שנים, התחושה הזו שעל כל דלת שנסגרת נפתחת דלת אחרת.
לפעמים אני צריכה לפתוח בחוזקה ונלחמת להכניס את הרגל בדלת שאני יודעת שנכונה לי.
אבל אני מצליחה.
לא מוכנה יותר לקבל תקיעות, כל כך הרבה שנים הייתי שם וזה היה בלתי נסבל.
ולמרות שפיזית זו תקופה יותר קלה, אני מותשת, בעיקר מהאמוציות, מכך שסוף סוף חזרו לי ההפתעות בחיים.
אני מוצפת.
מותר לך לנוח בין לבין, אני מזכירה לעצמי.

ואבא שלי, פתאום גילה את איש הפנטזיה והאובססיה שלי ונעשה אובססיבי לגביו, כל הזמן מתקשר לדבר עליו.
וזה צובט לי בלב, הפיספוס של מה שיכול היה להיות, של כל הדברים שיכלו להיות אם לא הייתי מפחדת ומונעת מעצמי.
אני לא יכולה להגיד לו שזה כואב לי, הוא מתרגש מכך שיש לנו עניין אמנותי משותף ועוד שאני מכירה סלב בכזה סדר גודל.
ואמא שלי אומרת "מטומטמת, תראי כמה פעמים הוא ניסה ואת ברחת ממנו".
אולי אני מטומטמת.
אולי האינסטינקטים שלי יותר טובים משל שניהם.
אבל העתיד כבר כאן ואני ממש יכולה לגעת בו ושום מפלצת לא יוכל למנוע אותו ממני.