רומא לא נבנתה ביום אחד

בפעם האחרונה שהוא ראה אותי הייתי 14 קילו פחות, סך הכל לפני שנה, ואני קצת בלחץ בלי שום סיבה מוסברת לעין.
אני פותחת את הדלת והוא מסתכל עליי בסיפוק "או! ככה אני אוהב אותך!"
אחר כך הוא מוסיף "שיואו איך גדלו לך הציצים!"
למה סטרייטים לא יכולים להיות מרוצים מזה ככה?

כיף לי בביקור הזה שלו כי יוצא לנו להתראות הרבה יותר,
שכחתי כבר איך זה לבלות עם אנשים שבאמת מכירים אותי וגם כל כך הרבה שנים,
אני כל כך בלתי נראית בעבודה במשך כל כך הרבה שנים, שזה מאד לא פשוט.

אנחנו יוצאים לשתות והברמן החתיך והבלונדיני שהייתי לוקחת הביתה בלי לחשוב פעמיים,
מתחיל איתו כמובן.
אבל הנשמה מסתכל עליי שוב בתחילת הערב ואומר לי "אני ממש מרוצה מהלוק החדש",
וזה נחמד.

הוא מתעסק בתוכניות העתידיות האישיות שלי,
הוא כבר שם ומפעיל קשרים וטלפונים ובודק ומברר.
ורק אני פתאום ברגרסיה וכל מה שמעניין אותי זה המשבר בעבודה ואיך הולכים מכאן הלאה.
גורם לי לחשוב שאולי הסביבה שלי בשלה לעניין הרבה יותר ממני.

אנחנו מעלים בפייסבוק את התמונות של האקס בעל ומשתכנעים שהוא אכן בארץ.
כמה זכרונות יש לנו לשלושתנו ביחד.
הזעם לא עוזב אותי, כמה נזק הוא עשה לי.

אני קוראת במשך החג את "נערה עם קעקוע דרקון",
אני חולה על בלשים אבל אני לא מוכנה למה שאני קוראת שם.
האונס שם כמעט מדויק למה שעבר עליי וקשה לי לנשום.
הנקמה המתוקה שלה מעוררת בי קנאה.
הלוואי והייתי כזאת חזקה,
כמו שכולם חושבים שאני.

אם הייתי חזקה באמת הייתי יכולה לשחרר את כל החלאות שהרסו לי את החיים ומתחילה מחדש.
זה לא סתם שהלב שלי נעול כבר שבע שנים.

השנה הזו מתחילה בכאוס מבחינתי,
אני מאד מבולבלת ומאד עצבנית ואני כבר לא רגילה להרגיש ככה וזה מתסכל.

למרות התמיכה המשפחתית, העונג של בילוי רצוף של כמה ימים עם כל המשפחה המורחבת, כולל את הנשמה שבארץ, כמו בימים של פעם.
למרות כל זאת העצב לא עוזב אותי.
כל התוכניות העתידיות בעבודה התפוצצו בפרצוף,
כל ההבטחות נמחקו כלא היו,
אנשים שסמכתי עליהם תקעו סכין בגב והתקדמו על גבי, ממש בן לילה,
ועכשיו, דווקא בראש השנה, אני צריכה לעשות הערכה מחודשת של הכל ולהתחיל מחדש.

הבעיה במקצוע שלי היא שאף אחד לא לוקח בחשבון שיש לאדם חיים פרטיים והתוכניות שלו מותאמות אליהם ולא להיפך.
כי כל מי שבמקצוע הזה, בדרך כלל אין לו חיים אישיים.
החברה האהובה עליי בעבודה אומרת לי ביאוש שהיא לא יודעת מה לעשות כשהיא תהיה גדולה.
היא בת 42 ויש לה ילד והיא מתחילה להבין שאסור לבנות על המקצוע הזה לכל החיים.
כאן כמו ספורט, הגוף יבגוד בך,
אבל יותר מהכל, המערכת תבגוד בך.

אני יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה וזה לא מה שאני עושה כרגע.
אבא שלי עצבני ומאוכזב עוד יותר ממני ואומר לי לעזוב כבר את המקצוע המסריח הזה,
כי כל מה שקרה הרחיק גם את התוכניות שלו לעתיד,
והכל היה כל כך ברור ומתאים ומושלם כדי סוף סוף להתקדם הלאה,
ופוף! בשניה אחת הכל התפוגג.

ובמקביל, יש ענן גדול שתמיד מרחף באויר בחגים ומגביר את כל העצב הזה.

אני מנסה לבשל ואבא שלי מציק לי עם שטויות ואני מנסה למצוא לו תעסוקה ולא מצליחה.
פתאום הוא לוקח את הטלפון, כמו אדם שגילה שיש לו משהו מאד חשוב לומר לעולם, ומחייג.
לא עונים לו והוא ממלמל "אמא שלך לא עונה" ומחייג לעבודה שלה, מבקש שיקראו לה,
ואני מנסה להזכר מה היה כל כך חשוב שפתאום הוא היה חייב להפריע לה באמצע העבודה.
הוא ממתין כמה דקות ופתאום הוא מחייך, סוף סוף הוא שומע את קולה ואומר לה "רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך".

גם האחים שלי מאוהבים, שרים שירי אהבה בעיניים מצועפות,
מקבלים מתנות רומנטיות לחג.
ויותר מעצב על כך שאין לי אהבה,
עצוב לי על כך שאני כבר לא יודעת להרגיש, להתרגש,
להתגעגע, להצתבט בלב.
אני כבר לא זוכרת מה זה רומנטיקה, מה זה עומק בלב,
מה זאת אהבה ומה ואם בכלל צריך אותה.

לפני כמה שנים נתקלתי ברחוב בחבר של האקס ודיברנו על ההיעלמות הלא ברורה שלו מהחיים של כולם.
קיבלתי תחושה שהוא כועס עלי, כאילו שבגלל שהוא עזב אותי הוא גם עזב את החברים שלו, אמפתיה לאישה נטושה לא ממש היתה שם.
ואז הוא הטיח בי "טוב נו, אשה חזקה זו בעיה..."

העניין הוא שככל שאני יותר ויותר מכירה נשים, אני לא חושבת שאני מכירה אשה חלשה. גם אלה שחושבות שהן חלשות, בעצם מאד חזקות.
אבל כשזה מגיע לגברים, תמיד נאמר בסלחנות - טוב נו, את יודעת, הוא גבר, יש לו אגו, קשה לו.
והאגו הזה, הופך אותם לכל כך חלשים ופתטיים, אני ממש מאבדת סבלנות מיום ליום, מרגישה כמו גננת.

אפילו כאן, יש אנשים שכותבים שנים, נשים וגברים, לפעמים מקיאים מילים בלי סוף, לפעמים נעלמים לתקופות מאושרות וחוזרים בהתפרקויות, או פשוט ממצים.
אבל רק גברים כותבים כאן בלוגי "אני הולך למות מרוב אושר וכמה שהחיים שלי מושלמים!"
עוד לא נתקלתי באישה שכותבת כאלה בלוגים מתוך צורך להראות לעולם.
לא עולה על דעתם שזה שקוף ולא אמין? שזה רק מעיד על בעיות? שמי שצריך להראות משהו לעולם במקום רק לחיות את החיים שלו, לא באמת מאושר?

ולמרות כל זאת, אני ממש נהנית מ"מחוברים" - מוכיח לי שעוד לא אבדה תקוותנו ולפעמים הם כן רגישים, מקסימים ושנונים.

א' נכנס ברוח סערה, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל והוא נראה מותש ורזה נורא.
הוא מנתק את הטלפון ומחבק אותי "סוף סוף הגעתי הביתה" הוא אומר.
אני מוציאה אותו לאכול ואחר כך לשתות ואז מכינה לו מיטה עם מצעים נקיים ומפעילה את המזגן.

בבוקר אני מתעוררת שוב לטלפונים, הפעם הקול שלו נשמע שונה, אני חוזרת לישון.
הוא מעיר אותי בלחש ואומר שהוא הולך לשבת בבית קפה ולעשות טלפונים,
אני חוזרת לישון.

אני מצטרפת אליו הרבה יותר מאוחר, הגוף שלי מרוסק וכל הבלגנים האלה עושים בי שמות פיזית ורגשית.
הוא אומר ששבועיים הוא לא ישן כל כך טוב כמו הלילה ואז אנחנו חוזרים לשיחות הרגילות שלנו.
כרגיל הוא מצליח לשים אצבע על הכאבים שלי ומזכיר לי לסלוח לעצמי ולהפסיק להיות כל כך קשה עם עצמי.
אנחנו ממשיכים לטחון כל דבר עד דוק, כמו שלא יצא לנו לעשות כבר שלושה חודשים.

הבעיה העיקרית היא שאני לא מכירה את עצמי בחודש האחרון, אבדתי אי שם בבלגן של הכדורים וההורמונים והכולסטרול,
כל מה שמשתולל לי בגוף.
קיויתי שהמפגש המחודש איתו יזכיר לי מי אני אבל רק עולות עוד ועוד שאלות.
ורק כשאני משחררת אותו לעוד סידורים וחוזרת לבית שלי, אני מבינה מי אני ואיך בכל הבלגן הזה משהו אחד מאד ברור לי,
ולאנשים שאני אוהבת,
אני בית.

לגלות שהעבודה שלך זה מה שהורג אותך.
אבסורד? אירוניה? סתם חוסר צדק?
כרגיל החיים שלי זה מבחן אחד גדול.

הצד החיובי נכון לעכשיו הוא שלא תהיה ברירה אלא לחזור להיות כוסית.
ואולי קריירה חדשה תהיה באופק, כבר החלפתי כמה וכמה אז אולי הגיע הזמן לחדשה.
ובסופו של דבר, כמו בכל עניין בחיי, הרגיעה מגיעה מתוקף הידיעה.
או כפי שאומרים, חצי מהתשובה כבר נמצאת בשאלה.

יש אצלי בעבודה איזו בחורה מגעילה.
לשמחתי הקשר ביננו מינימלי ומאז שהבוס שלי שמע שהיא עשתה לי קטע מסריח, היא כנראה חטפה על הראש ועכשיו היא מחייכת אליי בחנפנות
מעושה.

הבנים קוראים לה "שרק" כי היא שמנגוצה רחבה ודי כונעפה, אבל הבנים אצלנו, לא הייתי יוצאת עם אף אחד מהם כי אני לא מעריכה את דעתו
של אף אחד מהם. אפילו שאני לא סובלת אותה, לא הייתי מאחלת לה לצאת עם אף אחד מהם גם כן, כי איך לומר, רובם לא העפרונות הכי מחודדים
בקלמר.

אבל אני מעריצה את הבחורה הזו.
כולם על הזין שלה, היא לובשת מה שבא לה וזה כולל שמלות צמודות וחצאיות מיני והיא מתלבשת מדהים.
אין לה בגד שלא הייתי רוצה לעצמי.
היא כנראה ילדה מפונקת שבאה מכסף ובנו לה המון ביטחון עצמי והיא מתנהגת ככה ויש בה משהו זוהר כל כך, מעורר קנאה.
ואני חושבת לעצמי, מה יש לי שאין לה?
אני אמנם שמנה אבל אני גבוהה ובעיקר יפה וטוב לי, ממש טוב לי.

אבל היא שזופה מאד, היא מקרינה המון בריאות, אני בטוחה שהיא גם דופקת ביקיני בלי חשבון.
וזה מה שחסר לי, הבריאות הזו, כי אני כל כך חלשה ועייפה.
ואני בטוחה שגבר אמיתי כן מתרשם ממנה, אלא אם האופי המגעיל שלה מקלקל לה.
ואני בטוחה שגבר אמיתי, כמו זה שמעניין אותי גם יתרשם ממני.

אבל כרגע זה לא האישיו, אני חייבת לטפל בעצמי ולהרגיש בריאה ועירנית.
אינשאללה בבדיקות יגלו מה יש לי.
חוץ מזה מחר פילאטיס.
חוץ מזה אוטוטו ספטמבר והילדים המגעילים חוזרים לבית ספר ואני אוכל ללכת לים ולתפוס קצת צבע.
חוץ מזה כבר שנתיים אני מגלחת רק מסביב ומשאירה פס מלמעלה כי א' אמר לי שוניליים לא אוהבים את הלוק הפדופילי, אבל כבר שנתיים איש לא ראה
וכנראה שבקרוב גם לא יראה והחלטתי שאני רוצה שיהיה לי נעים גם המגע וגם להסתכל במראה, אז עכשיו אני מגולחת לגמרי וזו כבר תחושה הרבה
יותר טבעית לי ובריאה לי.
חוץ מזה, יהיה בסדר.

הגוף שלי מחורפן ברמות קשות.
מרגיש כל כך לא פייר שדווקא בתקופה הכי טובה שלי הוא מבאס לי הכל ושוב בדיקות דם ושוב לשבור את הראש ושוב למצוא דיאטות.
אבל מי אמר שמשהו פייר בעולם?

אני בוכה לא' שהבטחתי לעצמי שבביקור הראשון שלהם אני כבר אהיה כוסית ולא רק שזה לא יקרה, אני הרבה יותר שמנה מלפני שהם נסעו.
והוא, ששנים היו לנו ויכוחים שהוא לא מחמיא ולא מפרגן, פתאום אומר לי "כפרה, את תהיי הכי כוסית בעולם, רק לראות אותך שוב וזה מה שתהיי בשבילי!"
איזה חמוד.

לפחות סוף סוף קבעתי שיעורים חדשים לפילטיס, זו התחלה חדשה.
אני מתחילה לטפל בו, נפש בריאה זקוקה לגוף בריא.

סוג של עצבות אופפת אותי כבר כמה שעות.
זה מוזר עד כמה התרגלתי והתפנקתי וכמה קשה לי עם זה.

יש לי בלוג חדש, הוא במחברת חדשה וגדולה ונכתב בעט כחול.
לא עובר שום צנזורה וזו הקלה גדולה ועדיין, לפעמים יש דברים שכואב אפילו לכתוב שם.
מותר לי להסס, לפקפק, לפחד ועדיין לעשות את הצעדים הללו.
מותר לי להיות עצובה מדי פעם, בלי סיבה של ממש.
אולי זה השינויים שהגוף שלי עובר לאחרונה ומדובר במשהו בריאותי ואולי זה נפשי, אבל לא תמיד צריך לפתור הכל.

אני שואלת את הקטנטונת איך כל כך הרבה אנשים משיגים זיונים כל כך בקלות.
אולי היא לא האדם הנכון לשאול מאחר והיא כוסית על אבל היא גם סופר אינטליגנטית ובוגרת.

היא צוחקת, אומרת שהיו לה מספיק תקופות של חוסר בטחון והשתרללות לפני שפגשה את בעלה לעתיד,
ואז עונה ברצינות שרוב האנשים פשוט לא בררנים כל כך.
כנראה שהיא צודקת.
מזל שהכדורים החדשים הורידו לי את החרמנות יחד עם התיאבון.
אני אוכל לרדת מהם כשאני אהיה כוסית.

וכנראה שיש גם יתרונות לכך שאין זמן אפילו לכתוב בבלוג, בטח שלא לחפש זיונים.

אני יושבת בחדר המתנה ומחכה לפגישה עם אשה.
היא מתקשרת להגיד שהיא מאחרת, ואני נוזלת מחום ולחות.
אני לובשת שמלה שלא לבשתי כבר שנים, סקסית מאד, ואני תוהה אם אולי לא הייתי צריכה לדפוק הופעה לפגישה הזו, שאולי זה יהיה לרעתי.
אני מסתכלת על הדלת של המשרד שלה, יודעת שמאחוריה צפוי עתיד חדש וחיים חדשים ואני לחוצה ועצבנית.

פתאום נכנס גבר, הוא ללא ספק נופל תחת הקטגוריה של "כזה אני רוצה".
הוא מסתכל עלי ואני מסיטה את הראש, הוא נכנס למשרד שלו.
אחרי כמה דקות הוא יוצא ושואל אם חם לי, הוא מפעיל את המזגן וסוגר את החלונות, מראה לי את הנקודה הכי קרה בחדר שכדאי לי לשבת בה.
אנחנו צוחקים קצת והוא חוזר למשרד.
אחרי עוד כמה דקות הוא שוב יוצא, מסתובב קצת בחדר, קושר שרוכים, מחפש נושאי שיחה, אנחנו שוב מחליפים כמה מילים והוא חוזר למשרד שלו.

האויר קצת פחות כבד ואני חושבת שברעננותי החדשה אני יכולה פשוט לבחור בדלת שלו, לנעול אותה מאחורי ולוותר על הדלת שלה.
ואז היא מגיעה, וגם הפגישה שלו מגיעה.
הדלת שלו ננעלת מאחוריה והדלת שלה ננעלת מאחורי.
אני מוכנה נפשית לקראת העובדה שמדובר באחת הנשים הכי מגעילות ביקום ושיש לי שעה לסבול אותה ואחר כך לא לראות אותה שוב.
הדברים שאני אמורה לומר לה רצים לי בראש כבר כמה ימים, מדוקלמים למופת, אבל כשאני פותחת את הפה יוצאים דברים אחרים לחלוטין.
השיחה מתפתחת לויכוח שבו היא תוקפת אותי, על כך שבחרתי בדלת שלה ולא בדלתות של אחרים ומה כל כך דפוק בי שאני נועלת את כל הדלתות,
האחרות.

ואני מוצאת את עצמי מסבירה לה ולעצמי, שלאורך כל החיים שלי הצלחתי לפתוח את כל הדלתות שנעלתי בזמן שהתאים לי ולפעמים גם בו זמנית.
השיחה מסתיימת בכך שהיא מעבירה את הכדור לידיים שלי ואומרת שאני זו שצריכה לבחור, שהיא כבר בחרה בי.
היא מנסה להתחנף ואני קולטת שאני בעצם נכס בשבילה, היא שואלת מאיפה השמלה המדהימה הזו ואני מבינה שהכדור באמת במגרש שלי.
אני יוצאת משם ומסתכלת על הדלת שלו, היא סגורה, כנראה עדיין בפגישה.
אבל סוף סוף ברור לי, שאני באמת לא צריכה לבחור בין השתיים, אני יכולה לבחור בשתיהן.