רומא לא נבנתה ביום אחד

יש לי פנטזיה אחת שמעולם לא מימשתי, להיות עם שני גברים ביחד.
חברה פעם אמרה לי שלדעתה זה משפיל, שאת הזונה שלהם.
איזה כיף להיות זונה. גם כל כך קל.
אבל לדעתי את המלכה שלהם בו זמנית.

זה לא חדש שאני חיה בפנטזיות, אז נכון להיום בפנטזיה קיימים שני הגברים הכי שווים בארץ.
זה מתחיל בסתם קטע והופך לקשר קבוע.
ומה אני אגיד לכם, פוליגמיה יכולה להיות דבר מאד נעים, זה היה הרבה פעמים נעים בצד ההפוך.
אני בטוחה שזה עוד יותר נעים במצב הזה.

ואולי זו פשוט הדרך שלי להבין שלא קיים הגבר המושלם וצריך כמה ביחד כדי להיות מאושרת.
ואולי אני פשוט המון אשה שצריכה המון גבר.
אולי הפנטזיה הזו לא תתמש לעולם אבל זו עדיין החביבה עליי ואולי דווקא בגלל זה.

סך הכל, החיים טובים.

הרבה פעמים אני דוחה דברים כי תחושת הבטן שלי אומרת שעדיין לא הגיע הזמן הנכון.
ברור שיש דברים שאני דוחה מעצלנות ומעייפות, אבל הדילמה העיקרית היא לגבי הדברים שאני לא בטוחה שאני דוחה מהסיבות הנכונות.
אני נקרעת בין "זה עוד לא הזמן" לבין "אולי אני סתם פחדנית?!"

יש כאלה שאומרים שאהבה אמיתית היא פשוט החלטה, לבחור את האדם שנכון לך וללכת איתו ועליו עד הסוף.
שכל הסרטים הרומנטיים האלה של הבום הגדול זה הורמונים והתלהבות והתרגשות אבל בין זה לבין אהבה אמיתית ועמוקה אין ממש קשר.
מה לגבי דברים אחרים בחיים? מתי פשוט נכון להחליט שזהו?
אולי אני לא סגורה על עצמי כמו שהייתי בטוחה? ואולי הסיבות שלי להתמהמהות נכונות?
זה בסדר לומר, אוקיי, צ'אנס אחרון ואז ממשיכים בתוכנית?

וכל זה רק עם עצמי, אף אחד לא יושב לי על הווריד להחליט כבר.

הדבר היחיד שמרגיע אותי בכל הסיפור הוא, שבכל פעם שהלחצתי את עצמי לגבי משהו,
ועשיתי לפני שזה הרגיש לי נכון - תמיד, אבל תמיד, זה התפוצץ לי בפרצוף.

כנראה שהרגע עניתי לעצמי על השאלה.

אמא שלי אמרה לי השבוע שהיא מאד מתוסכלת, שהגוף בוגד בה אבל היא מרגישה בת 18 והיא לא מצליחה להפנים את המציאות.
רוב הנשים בגיל של אמא שלי נראות כמו אמא שלה.
סבתא שלי היתה עושה סצנות קנאה לסבא שלי, שהוא הסתכל על ההיא וחייך אל זאתי וכנקמה היתה מרימה קצת את החצאית כדי שההוא יראה את
הברכיים היפות שלה ואז הוא היה מקנא בחזרה. אלו היו סצנות בשנות השמונים שלהם.
גם בגיל 95, לפני שהיא נפטרה, אף אחד לא האמין שהיא יותר משבעים.
איזו בהמה חדשה בעבודה אמרה לי השבוע שכשאני אהיה בגילה אני אבין למה דברים לוקחים יותר זמן.
אמרתי לה - "קוקי, אני הייתי בגילך כבר לפני שמונה שנים!" ומישהי לידי אמרה לה שתסגור את הפה שלא יכנסו לה זבובים.
כנראה שזה בגלל שאני בכלל מרגישה בת 16.

ראיתי השבוע מישהו שיצאתי איתו לפני כמה שנים. גם אז, חשבתי שהקסם האישי יכבוש אותי אבל הדלדול והזקנה הסריחו ממנו ונגעלתי,
והוא סך הכל היה מבוגר ממני בעשר שנים. ברחתי מהר כדי לא להגיד שלום אפילו, התביישתי להראות איתו בציבור.
יש לי רגעים מאד שטחיים מסתבר.

לא יודעת אם זו היתה חוסר השינה מרוב לחץ לקראת הדייט הראשון שלי מזה מיליון שנה בערך. אולי הPMS, אולי האוברדוז של כל כך הרבה אנשים
חדשים בעבודה. אולי האכזבה מלגלות שזוג החברים האחרון שלי בארץ גם עוזב לגולה בעוד כמה חודשים.
איבדתי את הסבלנות והיכולת להכיל.
ישבתי מולו, הוא סך הכל מבוגר ממני בשנתיים, אבל הוא נראה לי כל כך זקן.
והוא לא חייך, אמר שהוא לא אוהב לחייך. זה הלחיץ אותי.
אחרי עשר דקות כבר לא יכולתי, עשיתי משהו שמעולם לא הרשתי לעצמי לעשות. הייתי חסרת נימוס ורגישות ואמרתי לו שזה לא יקרה והלכתי.
רצתי למשרד של חבר שעובד ליד בית הקפה ועטתי עליו בחיבוק ענק של הקלה.
איך זה שכל החברים הבנים שלי כאלה מדהימים וכל הגברים שאני פוגשת כאלה דוחים?

אני יודעת בדיוק מה אני רוצה.
לא מחפשת זוגיות, גם לא את אב ילדי.
אני רוצה קלילות ונעימות. סקס ובילויים, בלי להכיר את החברים/ההורים/הילדים. בלי שיחות נפש קורעות לב, המון המון סקס וצחוקים, זה מה שאני
רוצה עכשיו.
לא מבינה למה זה כל כך מסובך.
נראה לי שאני צריכה לחזור לקטינים.

מה שכן, אני גאה בעצמי בדבר אחד. האינטואיציות שלי עובדות, אני לא מתעלמת מנורות אזהרה רק בגלל שאני רוצה נורא, כפי שעשיתי בעבר.
ובן אדם שלא מחייך, משהו מסוכן שם.

הלוטוס שלי לא פרח מיום שעברתי לבית הזה וכל דגי הזהב מתו גם כן.
אני חלמתי עליו מיום שחזרתי מתאילנד, רק שם הבנתי עד כמה מים מרגיעים אותי.
אמא שלי קנתה לי אותו בשביל המזל.
שנים שהיא נאחזת בסמלים וקמעות, רק שהמזל הנאחס הזה ייגמר כבר.
ואני איתה, סופרת מחדש גופות ומחשבת שוב מספרים של דגי זהב אדומים ושחורים.

והשבוע, התחיל לבצבץ ניצן קטן והגמבוזיה ילדה המון דגיגונים קטנים ויש שוב אוירה של שמחה במים.
ניסיתי לחזור בטבעיות לדפוס של חיפוש משמעות בהתרחשות הקוסמית הזו, ואז זה הצחיק אותי.
אין לי צורך בזה יותר, אולי כי הדרך כל כך ברורה לי עכשיו,
הדרך אל האושר, הדרך אל המזל.
לא בחיפוש נסתרות אלא בבחירת מסלול שלא צפיתי מעולם, שמרגיש כל כך נכון.
עד עכשיו היה שלב מספר אחד בראש, לא ראיתי מעבר לכך כי מדובר במשהו מאד מורכב.
ובשבוע האחרון הולך ונרקם לו שלב מספר שתיים, שגם לו, מעולם לא ציפיתי ופתאום הוא מגיע בטבעיות.

אני מדברת בלילה עם א', אין לי שום סיפורים מרגשים בשבילו, סתם שיחה שגרתית על העבודה והקרובים אלינו.
מרוב געגועים הוא המציא לי שם חיבה חדש והוא אומר לי -
"כפרית, אני יודע שלא קרה שום דבר מיוחד אבל בחיים לא נשמעת לי כל כך טוב".
וזה נכון.

הוא שולח תמונות ממקומות שגרתי בהם, חגגתי בהם, הייתי מאושרת בהם יותר ממה שאוכל אי פעם להסביר.
קצת צובט לי בלב הזכרונות, אבל אני רוצה רק לבקר, לא רוצה את החיים ההם שוב, נפלאים ככל שהם היו.

אני מחפשת בפייסבוק את האקס בעל, כמו שאני עושה כבר שנים ולא מוצאת,
מקווה למצוא תשובות, איזו סגירה.
וסוף סוף אני מוצאת אותו, רק נרשם כנראה, יש לו שמונה חברים.
מצד שני, מעולם לא היו לו חברים.
יש שם רק בחורה אחת, בפוזה סקסית כזו ואני חושבת שזו החדשה, כנראה שהזונה שהפכה לאשה מספר שתיים, כבר לא.
ואני מחפשת בעצמי את הזעם והכעס והכאב והנקמנות,
ולהפתעתי הרבה, מאד רבה - אני לא מוצאת.

אז איך זה מרגיש?
לפתוח בבוקר את הפייסבוק שלכם ולראות את כל מה שחברים שלכם כתבו בלילה?
להסתכל על מה שהוא כתב ולחשוב שיש לכם חבר אנס מסוכן אבל הוא נהנה מהמשחק אתמול בלילה במקום להיות בכלא?
או שאולי הוא אנס עוד מישהי כי הוא עשה את זה כבר להרבה אחרות? זה נחמד לכם?

או שאתם מתעלמים? או מתכחשים כי עברו כמה שנים מאז התלונה האחרונה?
או כי החלטתם שיש חוק התיישנות ועבר לו?
אחרי שזעמתם פה וקיללתם ונלחמתם לפני כמה שנים פתאום עבר לכם?
או שהחלטתם פתאום שאני שקרנית?

אני מציצה לכם מדי פעם בפייסבוק ומזדעזעת מחדש בכל פעם,
איך תרגישו באונס הבא?
פתאום תגידו שהוא בחור מקסים ולא יכול להיות? הוא חבר אמת...
כמה נוח לשכוח...
כמה נוח להיות צבוע וחסר אחריות,
עד האונס הבא.

א' מספר לי על מסיבה ספונטנית שהיתה בבניין שלהם ומוסיף "חשבתי עליך".
אני שואלת למה והוא מספר שזוגתו נתקלה במסדרון בבחור שעשה ביד למישהי.
הזוגה נלחצה וברחה לחדר.

מצחיק שאלה הדברים שמזכירים לו אותי, כשאני כבר שנים לא עושה דברים כאלה.
אפשר היה לצפות שהעובדה שיש לי חום תוריד את סף החרמנות אבל היא רק מגבירה אותו.
אני מתה כבר לנסוע לבקר אותם, עכשיו יש עוד סיבות,
שכחתי איזו אלילה אני הופכת להיות כשאני שם.
אשכרה בא לי להזדיין שם כל יום עם מישהו אחר, כמו שעשיתי בתקופה שגרתי שם.
אולי עד אז אני אהיה שוב כוסית.

החרמנות הזו הורגת אותי.

אני לא מבינה.
באמת, אם למישהו כאן יש איזו תובנה, אני ממש ממש אשמח לשמוע.
אני לא מבינה למה אני מעוררת אצל גברים כזה אנטגוניזם, למה המילה אמפטיה לא קיימת כשזה מגיע אלי.
למה הבוס שלי חושב שכולם יכולים להרגיש לא טוב חוץ ממני ואיך כשאני מרגישה לא טוב זה לא אמין בעיניו או סתם פינוק.
למה הוא לא יכול להתייחס אלי כאל אחת העובדים שלו, למה כשזה מגיע אלי זה תמיד הופך לכל כך אישי.

אין לו שום עילה לפטר אותי כי אני עושה כל מה שאומרים לי ולא מתווכחת ולא מתחצפת,
אז למה להשקיע כל כך הרבה אנרגיות בלעשות לי רע? בלהעליב אותי? בלהשפיל אותי?
למה אני צריכה כל הזמן לבכות בעבודה?

מילא אם זה היה המקום הראשון אבל כבר שנים זה ככה, בכל מקום.
ואני לא מבינה.
אני סך הכל רוצה שקט, לעשות את העבודה וללכת הביתה.
סוף סוף טוב לי עם עצמי ועם החיים האישיים שלי, אז למה בעבודה אני צריכה לסבול?

ואני מנסה לראות את התמונה הגדולה,
לומר לעצמי שבשביל התוכניות הגדולות שלי, אני צריכה ללמוד להבליג ולהתעלם.
אבל אם אהיה אמפטית ואומר לו שאני מבינה שגם הוא עייף ושסתם הכל יצא עליי,
זה לא יגרום לו להרגיש עוד יותר חסר בטחון? שאני יצאתי הבוגרת מהשיחה הזו?

אני לא מבינה.
אין לי זוגיות, אני לא במערכת יחסים ואני לא צריכה לטפל ולהתחשב ולהיות קשובה לצרכים של אף אחד חוץ ממני.
יש בזה חסרונות אבל גם יש המון יתרונות וכרגע מאד נחמד לי עם זה.
אז למה? למה כל הזמן אני צריכה להתעסק במערכות היחסים שלי עם הבוסים שלי?
מה רוצים מחיי?
מה אני עושה כדי לשנות את זה?

(עוגי מתפרקת ומתחילה לדבר על עצמה בגוף שלישי מרוב כאבים ועייפות ואחרי ויכוח עם הבוס שלא חושב שהיא צריכה להשתמש בימי המחלה שהרופא נתן לה).

אני מסתכלת בתמונות מהארוע של שבוע שעבר ופשוט לא מאמינה.
אין קשר בין מה שאני רואה במראה לבין המציאות, ואולי זה דבר חיובי אבל המציאות היא שאני שמנה.
ואני שואלת את עצמי, למה?
אני מסתכלת על בחורות ברחוב ואני חושבת לעצמי שאם רק הייתי רזה הייתי יכולה לעצור את התנועה.
למה בחורה שיכולה להראות כמו מייגן פוקס אם היא רק תוריד עשרים קילו - לא עושה את זה?

בסוף שבוע ההוא, יומיים שלמים ביליתי איתה והיא מיררה את חיי.
אני כל הזמן מתנצלת על מי שאני וההבנה שאני משמינה רק כדי להיות קצת פחות מוצלחת לידה, הולכת ומתבהרת בחודשים האחרונים.
היינו בבית של א', וגם ככה היה לא פשוט להיות שם בלעדיו, אבל היא לא הפסיקה, לעשות לי רע ועוד ועוד רע.
נתתי לה את החדר שלי והלכתי לישון במיטה שלו, איך שהנחתי את הראש על הכר, הדמעות פרצו ולא הפסיקו כל הלילה.
איך זה שיש לי כזה בן אדם בחיים, בלי שום קשר גנטי, אימצנו זה את זו ואנחנו כל כך דואגים אחד לשני ולעומת זאת יש לי אחות ביולוגית כזאת מפלצת?

אני נזכרת שהבטחתי לו שכשהם יגיעו לחופשה בסוף אוגוסט, אני אהיה כוסית הורסת.
קשה לי נורא לעשות ממש בשבילי דברים, אז אני עושה אותם בשביל אחרים.
למזלי יש את אלה שדואגים לי במידה שאני אמורה.
זה כבר לא עניין של בחורים, אני יודעת שהסקס אפיל שלי יכול לנצח הרבה כוסיות, אבל אני רוצה להיות מי שאני בראש שלי.
לראשונה יש המון נשים בעבודה ואני רואה את הרגלי האכילה שלהן - הן פשוט מוותרות על הרבה דברים.
ואני כאילו מוותרת על הכל ורק לא על זה.

אז אני אומרת לעצמי - יא מטומטמת, תוותרי על אוכל ותפסיקי לוותר על הדברים האחרים - לא יותר פשוט?
זה סך הכל עניין של הרגל.
מבצע כוסית מתחיל שוב.
לפני שנה הוא נחל הצלחה אבל לאחרונה זה לא קורה.
הפעם, אני חייבת.

אני הולכת ברחוב ומולי עוברים שני גברים, מבוגר וצעיר יותר.
הצעיר נראה רע, אני מדברת על שיער מזעזע ופנים שנראות מכוסות במין גידולים מוזרים, הוא עצבני ומדבר בלי הפסקה, לא מסתכל מסביבו,
שקוע בשיחה ובכעס שלו.
אבל משהו בו מוכר לי.
אני מסתכלת שוב, הם הולכים לאט ואני בוהה בו ולא מאמינה.
לשמחתי הוא לא מרים את הראש אפילו ולא שם לב שנועצים בו מבטים.

כך נראה היום גבר חלומותי, איש הפנטזיה והאובססיה.
מצד אחד כואב לי עליו ומצד שני אני שמחה שהפנטזיה התפוגגה רשמית.
ושעה אחר כך הכל חוזר לי ואני מפנטזת ששוב נתקל, אולי הוא עובר תקופה רעה, אני אטפל בו, אני אציל אותו, אני אחזיר אותו לקדמותו,
הפעם הוא חלש, הוא צריך אותי, כבר אין עדרים של מעריצות, אולי אני אהיה נגישה אולי הוא יהיה נגיש.

והדפוסים הפתטיים האלה, שקיימים אצל רוב הנשים בכלל ואצלי בפרט,
כל כך מרגיזים.
לא הגיע הזמן להתבגר? שיעבור כבר?

אוף החרמנות הזו של החודש האחרון, זה כבר בלתי נסבל.
שיא השיאים היה להתעורר מחלום בו אני יורדת לאקס-דום.
זה מדהים איך המוח זוכר את הפרטים הכי קטנים, בריח, בקפלי העור, בטעם.
אפילו המשפטים, ולא, זה לא מהסוג הסקסי, יותר - "קוקי, לא אמרנו שאת גוזרת ציפורניים?" - אחרי שהייתי דוחפת לו אצבעות לתחת.

זה היה כל כך אמיתי שרק כשהתעוררתי והסתכלתי על הציפורניים שנגזזות בקפידה כל שבוע, (בגלל העבודה), שהבנתי שזה היה חלום.
אני רוצה לחזור להשתרלל ואין לי מושג איך עושים את זה.

יש בחור בפלורנטין שמסתובב עירום.
לא חושבת שהייתי מזהה אותו עם בגדים.
הוא ניסה לדבר איתי פעם אבל הבן אדם הזוי וחי בסרט, רק בא לומר לו שישתוק וימשיך להיות חתיך.
והבוקר שוב ראיתי אותו, חלף מהר מידי, רציתי לצעוק - תביא להסתכל, לגעת, עור שזוף, שרירים, זיעה...
גבר...

ג'יזס, זה לא יכול להמשיך כך.
אבל לא, זו לא הזמנה לאף אחד מהקוראים, ממש ממש לא.