רומא לא נבנתה ביום אחד

אתמול היתה השיחה הראשונה שלי עם א' כשהוא בביתו החדש ביבשת אחרת.
הוא שאל איך אני מרגישה עם העובדה שהם לא שם והתשובה שלי היתה שהזמנתי לי מסז' בספא.
אולי לרוב האנשים זו תשובה מוזרה אבל הוא מבין, אמר שהוא שוב ושוב נפעם מהתהליך שאני עוברת.

עכשיו, כשכולם באופן סופי ומוחלט ביבשות אחרות, אני יכולה לטפל בעצמי סוף סוף.
וזה לא שאני איזו קדושה מעונה שרק טיפלה בכולם, טיפלו בי באותה מידה, אבל הפעם זו האחריות שלי.
הדבר היחיד שכאב ברגע שנכנסתי לספא, הוא הזיכרון משנה שעברה, במתנה שקיבלתי והאנשים שליוו אותי.

אני לא נוהגת לכתוב על אנשים שקוראים כאן, אבל מחקת את השם שלך ואולי אתה כבר לא קורא.
ומצד שני זה לא מפסיק לכאוב ואני צריכה לומר את זה.
אכזבת אותי ואני פגועה מאד, והכעס והכאב לא מתפוגגים.
היית חלש, נכנעת למניפולציה של בת זוג אינטרסנטית וזרקת הכל לכלבים, את כל מה שהיינו אחד לשני במשך כל כך הרבה שנים,
ועשית את זה בשניות, בלי לתת משקל לעומק ולהיסטוריה, לאהבה, רק בגלל הפחד מהלבד והפחד ממנה.
תמיד היית האיש הכי חזק שאני מכירה וברגע אחד הפכת לחלש ופגעת כל כך.
אני לא מצליחה לסלוח.

ובחזרה אלי, כן אלי.
פתאום כל כך כיף לעשות לעצמי כיף ולעשות לעצמי נעים, כמעט נישקתי את המעסה בסוף הטיפול מרוב אסירות תודה.
לא בא לי יותר לעשות כלום בשביל אף אחד חוץ מבשבילי ועוד שבועיים בערך אני אוכל ללכת עם התהליך הזה עד הסוף.

אני לא יודעת איך להתמודד עם הפערים בחיי. למה אני תמיד צריכה לשלם מחיר מסויים - אם משהו טוב קורה במקום אחד,
משהו מיד מתקלקל במקום שני.
קשה לי לכתוב פה לאחרונה, אני מרגישה חשופה מדי, יותר מדי אנשים שמכירים באופן אישי, יותר מדי אנרגיות שליליות,
יותר מדי חוסר אמון.

נפגשנו אתמול אחרי 13 שנה שלא התראינו, מיום שאנחנו מכירות יש בינינו חיבור מדהים, מעולם לא רבנו, אפילו לא כשהיא גנבה לי את החבר.
יש בה משהו שכל כך צמא לאהבה שאי אפשר לכעוס עליה, היא מתאהבת בצורה כל כך טוטאלית ונעלמה כל פעם לשנים בגלל חבר זה או אחר.
ואתמול זה היה כאילו לא עברו השנים, כאילו הפסקנו באותה נקודה.
רק הפעם אנחנו נשים, שעברו המון חבלות וטלטלות וכאב וחושפות הכל, לא מסתירות שום פגם.
והיה כל כך טוב, והיא נתנה לי כל כך הרבה אנרגיות ושקט.

ואז להגיע לעבודה ושוב להתמודד עם אגו גדול/זין קטן. אני מתחילה לשנוא את העבודה שלי.
אני לא יודעת איך שורדים במקום שעושה לך רע ואני מתכננת להיות שם הרבה זמן, כי המקום הזה משרת את כל הצרכים לתוכניות העתידיות שלי.
אני לא יודעת איך לעצור את הזעם הזה, לראות את כולם כקטנים ואומללים, לא לעשות עניין, לזרום ולשחרר.
לא לתת לאפסים קטנים להרוס לי את התוכניות הגדולות.

מעולם לא היה לי כזה אושר וכזאת שלווה עם החלטה לגבי החיים שלי,
מעולם לא הרגשתי כל כך נכון לגבי משהו ואני לא יודעת איך לשמור על זה מהעולם.
במקצוע שלי כל שטות קטנה יכולה לחבל בקריירה שלמה, בעתיד שלם, משהו כל כך לא יציב שם.
ואני חייבת למצוא את הדרך להיות אחרת, רק בשביל להגשים את החלום שלי.
וזה מרגיז.

אני מנסה להבין את האיכסה הזה שאופף אותי מאז המסיבה של א' והכל מסתכם במילה אחת - משקל.
בפעם האחרונה שהורדתי 11 קילו היו לי תנאים אידאליים, הייתי כל היום לבד עם עצמי.
ועכשיו אני מוקפת באנשים, כל יום ארוע אחר, כל הזמן רק אוכלים.
ואין לי זמן לנשום ואין לי זמן לאכול אז אני חוטפת ג'אנק ובעיקר פחמימות כמובן.
ואני בכלל לא אוהבת פחמימות אבל אין לי זמן.

אני מדברת עם א' על עניין ההשמנה, איך עשיתי את זה לעצמי כדי להתחשב באחרים, כדי לא להיות יותר מדי מוצלחת כי כל כך הרבה חיצים נורו לעברי.
אז לפחות שאני אהיה שמנה, ושיניחו לי שגם לי יש פאק.
אבל אני לא רוצה לעשות את זה יותר, לא רוצה להתנצל יותר, רוצה להיות הכי הכי שאני יכולה ואני יכולה.

אבל אני לא מצליחה ואני כועסת על עצמי ועל כל העולם ואני לא יודעת איך לעשות את הסוויץ' הזה שעשיתי בעבר כל כך בהצלחה.
אני מתגעגעת לזמן עם עצמי, לאוכל בריא, לספורט.
ולא מאפשרים לי.
אני יודעת, צרות של עשירים, כל היום חוגגת עם המשפחה והחברים אבל זה לא חגיגות שלי, לא חגיגות שאני רוצה.
אני רוצה לטפל בי, לארגן את החיים שלי, רוצה כבר שיגרה.

הבטחתי לו כשהם יחזרו לביקור ראשון בעוד שלושה חודשים, שהם יהיו בשוק, שאני אהיה ה-ו-ר-ס-ת-!
מחר הם טסים, לא יודעת איך אני אתמודד עם זה, אבל אני אתמודד.
ואולי אקבל קצת שיגרה בקרוב ואצליח לסתום כבר את הפה.

ידעתי שהוא יהיה שם.
השתעשעתי ברעיון שנסגור מעגל, הסקס האחרון יפתח את הלופ הזה שהייתי תקועה בו כל כך הרבה זמן.
תמיד השוותי, איך אצלי משהו נסגר מיד אחרי והוא, שברח מכל מחויבות אפשרית פתאום התארס זמן קצר אחרי.
קינאתי.
אבל הוא לא השתנה, ברגע האחרון ביטל לה ושבר לה את הלב.

אני מראה אותו לחברה, היא אומרת שהיא תהתה מי זה הסנוב הזה עם משקפי השמש שלא מדבר עם אף אחד.
הסברתי לה שהוא ביישן וחסר בטחון.
עכשיו שאני חושבת על זה, כל השנים האלה הוא היה נחמד רק כשהיא היתה בסביבה ועכשיו חזר להיות עוין, כאילו היא נתנה לו את הבטחון.

ובדרך היה לי כזה מצב רוח טוב שהדבקתי את כולם ועשיתי שמח לכולם, עד שראיתי אותו.
לא יודעת למה זה כל כך ביאס אותי, קורה לי הרבה בזמן האחרון שסתם מפגש עם אנשים עושה לי איכסה ללא שום סיבה ברורה.
על מה זה לחץ לי?

מעצבן, שלא משנה כמה אני ארגיש טוב עם עצמי, וכמה שאנשים יחמיאו לי, הכל ימחק בגלל איזה איכסה קטן.
אולי זה זיכרון הדחיה.
אבל הדבר שאני הכי זוכרת ממנו הוא שאף אחד, מעולם, גם לא הגברים שהיו הכי מטורפים עלי,
אף אחד לא נישק ונגע בי בכאלה רמות של תשוקה.
חסר לי.

כמו פאזל שפתאום כל חלק נכנס בשיא הטבעיות למקום שלו, אני מקבלת שקט.
מצד אחד אני צריכה להזכיר לעצמי בכל רגע מחדש את פרטי התוכנית כדי לא להתעסק בשטויות ולא לפספס את מה שחשוב.
ומצד שני הכל הופך לחלק וברור וכל פינה בה אני נערכת להתגוננות, מתקבלת בצורה כל כך פשוטה ונעימה, שאני מופתעת מחדש לפחות
שמונה פעמים ביום.
ואני לא מדברת רק על המשפחה והחברים, גם בעבודה, פתאום אני נתקלת בכאלה תגובות מפתיעות, מהאנשים הכי לא צפויים.
אני מרגישה שאני חוזרת לנשום.

אני וא' מנסים להזכר מה היה ביום הולדת הקודם, איך חגגתי ועם מי ועולים זכרונות קשים.
והשנה, לא היו אטרפים מצד אחד וגם לא היה איכסה מצד שני, היתה שלווה, של תחילת דרך בטוחה ונכונה.
וברור לי, שיום הולדת 40 יהיה שיא השיאים, ואני כבר מחכה להיות שם בעיצומו של התהליך הזה.

מחזור נטול PMS, החיים ללא ספק משתפרים.
חזרתי לעשות שופינג, סוף סוף יש לי בגדים חדשים, מתחילה להרגיש כמו בן אדם.
אני הולכת לצהריים עם חבר שעובר משבר חיי נישואים. אשתו חברה שלי אבל גם לי בא לרצוח אותה רוב הזמן.
אני חושבת על כך שרוב החברות שלי בשנים האחרונות הן בנות זוג של חברים שלי וזה נעים ונחמד אבל זה אף פעם לא "מדוייק".

בצהריים עם ההורים אבא שלי מצהיר שהוא רוצה לחגוג את יום ההולדת שלי השנה בצורה קצת שונה.
הוא מציע סיור מודרך על חיי הלילה האפלים של תל אביב.
אני נזכרת ששמעתי על הטיולים האלה ושהם כוללים מועדוני סאדו, רק זה חסר לי.
אמא שלי קולטת את הפרצוף שלי ומיד מציעה אלטרנטיבה יותר שפויה.

אני מגיעה לעבודה ומספרת לבנות, הן נקרעות מצחוק ואחת אומרת שאני כנראה ירשתי את הסטיות ממנו.
פתאום אני נזכרת בכך שהוא זה שרצה ללכת להופעה של אוליב וכששלחתי אותו לפילאטיס הוא התלהב שהמכשירים נראים כמו מרתף סאדו.
היתכן שאבא שלי סוטה?

ופתאום, אנחנו נשארות לבד, רק שתינו ופוצחות בשיחה, כזו שלא היתה לי כבר שנים.
אנחנו צוחקות ואז בוכות ומתחבקות, באמצע העבודה הפסיכית שלנו.
הבוס מתחרפן מאיתנו וצורח שנסתום כבר את הפה ואנחנו משתתקות לחמש דקות, ואז חוזרות שוב.
במשך שמונה שעות אנחנו לא מצליחות להפסיק, פתאום כל כך הרבה דברים מתחברים והגיוניים ומרגשים,
כמו התאהבות כזו.
ובא לי להגיד לה שתהיה חברה שלי והיא אומרת שאנחנו חייבות להמשיך את השיחה מחוץ לעבודה.
היא אומרת לי דברים שאני לא מעיזה להגיד לעצמי ואומרת שאני עושה לה את אותו הדבר.
בסוף הלילה הבוס מזמין לנו שתיה, אומר שאם נשתכר קצת אולי נסתום את הפה, הוא משחק אותה כועס אבל אנחנו יודעות שלא.
הוא רואה שתי בחורות שנעשות חברות ומתרגשות והוא שמח בשבילנו.

הג'יי דייט משעמם אותי, נראה לי שאני יורדת מזה.
אני רוצה עכשיו המון חברות טבעיות שכאלה, "מדוייקות".
והבויפרנד יבוא אחר כך, כשיגיע הזמן.

כל ההחלטות, כל התובנות של השבועות האחרונים נובעים לראשונה בחיי מההבנה המדוייקת של מה שאני רוצה.
על מה אני לא מוכנה לוותר ולהתפשר.
על מי אני לא מוכנה לוותר ולהתפשר.
ואני יודעת בדיוק איך אני רוצה שהחיים שלי יראו לראשונה בחיי ואני נוקטת בצעדים גדולים כדי לארגן את זה.
פתאום הפשרות האלה לא קשות ולא כואבות ויש תחושת הקלה עצומה.
פתאום אני לא כועסת על עצמי וגם לא על אף אחד אחר ואני שלמה.

ולפתע היא צצה לה, מי שהיתה החברה הכי טובה שלי במשך יותר מעשרים שנה, ככה על הבוקר עוד לפני הקפה.
אני משערת שהיא חשבה שהיא תתנצל כרגיל ואני אסלח כרגיל והכל יחזור לקדמותו.

אני שונה.
אין לי כעסים אבל אני לא מוכנה יותר לשתוק ולהתקפל, כל מי שחושב שהוא נורא בסדר איתי, הגיע הזמן שאני אבהיר עד כמה לא.
כל כך ברור לי איזה אנשים אני רוצה בחיים שלי שכבר אין מקום למשא ומתן.
היא ניסתה לברוח לכל המקומות והמניפולציות המוכרים ולא איפשרתי.

כל מי שעזב אותי עד היום, בני זוג, חברים, חברות - עשה את זה בגלל שהעזתי לשים את עצמי במקום הראשון.
ואני לא מתכוונת יותר להתנצל על כך ולוותר על עצמי כדי שלאחרים יהיה יותר נעים.
הקיום של חברים אמיתיים בחיים שלי מוכיח לי שוב ושוב שאפשר אחרת.

הוקל לי לאחרונה.

אז אחד, חמש דקות אחרי שדיברנו, הציע שאני אבוא אליו הביתה.
שני, נתן את הכתובת בפייסבוק, אישר את החברות, אך מסרב לדבר איתי.
שלישי, רוצה בכלל שאני אעזור לו למצוא עבודה.
ורביעי בודק יעני בעדינות את רמת הקינקיות שלי.

הג'יידייט האלה בכלל הזויים - ברור שיש שם תמונות של אנשים שלא קיימים, כאלה שאמורים לגרום לי להיות חייבת לעשות מנוי.
אחד מהדימיוניים האלה אפילו שלח לי "תודה אבל לא תודה" למרות שמעולם לא פניתי אליו,
כנראה שבראש שלהם צרפתי הורס עם עיניים ירוקות ושיער גולש הוא משהו שאף בחורה לא תעמוד בפניו.
צריך לספר להם שיש בחורות כמוני שהדבר שהכי דוחה אותן בעולם זה שיער ארוך.

יש עוד כמה אתרים שבדקתי, בכולם צץ החלאה, פחד מוות בנות...
אבל הוא לא יעצור לי את החיים שוב.
בכלל כמות ה"מאסטרים" באתרי ההיכרויות די הזויה.

אני מסתכלת כל פעם מי בחן את הפרופיל שלי וזה מדהים איך המציאות לא משתנה, גם הוירטואלית.
בודקים אותי חטייארים בני חמישים שנראים בני שבעים, כאלה שכל פעם אני כמעט עפה מהכיסא כשאני פותחת את הפרופיל וזועקת
"איכסאעלכ!!!" וכרגיל, בני 27 שחולים על מבוגרות.

אני נזכרת בימי הבדס"מ, כמה זה היה קל להכיר, כמה זה היה מחמיא ונעים להיות כל כך מחוזרת.
אין לי כמעט תמונות שלי אז אני צריכה לגזור מכל מיני תמונות קבוצתיות.
מצאתי תמונה יפה מהערב שבו היה הסשן הפומבי הראשון שלי. הראשון מני רבים.
כל כך מוזר לחשוב שעד לא מזמן יכולתי כל כך בקלות לעמוד/לכרוע/לשכב וכיו"ב, עירומה לפני עשרות אנשים ולגמור ולגמור ולגמור ולא הזיז לי כלום.
ופתאום, כשבחרתי בחיים וניליים הכל כל כך מסובך.

לא מתייאשת עדיין, אפילו די משועשעת.
זו רק ההתחלה.

אני מתחילה לעשות צעדים קטנים.
נכנסתי סוף סוף לג'יי דייט. הפעם אני יודעת שהרוב שם חארות שמחפשים זיונים והסיכוי למשהו רציני קלוש אבל אני רוצה להתחיל לצאת לדייטים,
ללמוד לתקשר עם גברים בקונטקסט אחר.
מסתבר שגם להגיע לדייט זה לא כזה פשוט, אם כבר מישהו לא מחריד למראה עין הוא ישר מזמין אליו הביתה, עאלק מחפש אהבה...

אבל אני מדברת עם גברים זרים, חדשים, שאני לא מכירה וזה צעד עצום בשבילי.
המלחמה הזו, לחזור להשתבלל מתישה אבל היא תשתלם בסוף.
היום למשל, בחרתי לבלות עם חברים ואנשים שאני לא מכירה.
הפיתוי ללכת למשפחה ולבלות איתם היה חזק, אבל לא ויתרתי לעצמי.
הכרתי המון אנשים חדשים וגם כשהצורך לחזור הביתה היה חזק לא ויתרתי ואז הצטרפו עוד ועוד אנשים ונהנתי ותיקשרתי.
היו המון נשים מקסימות, דיברנו על כמות הנשים המדהימות שאנחנו פוגשות וכמה קשה לפגוש גבר שידהים.
אבל יש כאלה, כולן אומרות שיש מעטים אבל יש.
היו שם כמה כאלה היום, נשואים אמנם אבל טוב לדעת שהם קיימים.

הביאו רווק שווה למטרת שידוך, היינו כמה רווקות שם והוא נדלק על זאת שהתעלמה ממנו כל הזמן.
לראשונה זה לא הזיז לי, למרות שהייתי שמחה אם הוא היה מתלהב ממני.
גם כי אני מאד אוהבת אותה וגם כי אני לא זקוקה לתחושה הזו של "מה אני עשיתי לא בסדר, למה לא רוצים אותי".
אני חושבת עם עצמי טוב טוב אם אני באמת מעוניינת ואני בעיקר מעוניינת בתחושת התעניינות בי ואם זה לא שם, אין טעם.

הסכמתי אפילו ללכת לאיזו מסיבה אחרי זה למרות שהפיתוי להמשיך ולנסוע הביתה היה גדול מאד, ושוב הסתבר שהמלחמה בעצמי משתלמת.
הלוואי וזה יהפוך לטבעי יותר בקרוב.
רק חייבת להזכיר לעצמי שכלום לא קורה בן לילה.
אולי לא קרה כלום השבוע אבל אני מרגישה שעשיתי צעד ענק.

כנראה מתתי והגעתי לגיהנום.
מי היה מאמין שאני אתגעגע לפורים.