רומא לא נבנתה ביום אחד

אף פעם לא חשבתי על זה בכלל.
פה ושם אנשים לאורך חיי צחקו על העניין אבל זה מעולם לא היה אישיו.
ורק עכשיו, במקום העבודה החדש, כולם מתעסקים במה שאני אוכלת.

לאנשים יש איזה רעיון לגבי מה שבריא ומה לא, הטרנד האורגני בכלל החריב כל הנאה אפשרית.
והם לא מפסיקים להציק לי.
זה מתחיל בעובדים הזוטרים ביותר ועד לבוסים.
ואני מדברת גם על הביג בוס, בן אדם שיש לו אימפריה וממש לא חסר לו במה להתעסק אבל הוא לא מפסיק לרדת עלי.

אני משערת שאפשר לומר שאני אוכלת מוזר.
יש המון דברים שאני לא אוכלת ויש דברים שאני אוכלת מהם המון.
יש לי אישיו עם מרקמים מסוימים ויש לי בעיה עם צבעים מסוימים.
יש לי אישיו עם טמפרטורות של אוכל.
אני יכולה לא לאכול ימים שלמים כי אני לא משיגה את מה שאני צריכה וכל דבר אחר יגרום לי להקיא.

אבל רק עכשיו, כשרצתי לפיצוציה כי הייתי חייבת בוטנים, (לא משנה כמה פוצצתי את המקרר באוכל - הכל הגעיל אותי),
רק עכשיו הבנתי שאין לי שום בעיה.
אני לא בן אדם שאוכל כדי לפצות, אני לא מהמנשנשות, אני אוכלת רק כשאני רעבה, אחרת אני מקיאה.
הגוף שלי קובע בדיוק מה אני אוכלת וכל בדיקות הדם שלי מוכיחות שהוא יודע מה שהוא עושה.

אני לא רזה אבל אני גם לא שמנה ואני עובדת בעבודה פיזית קשה והגוף שלי הוא מה שקובע.
אם אני אוכל "בריא" רוב הסיכויים שאהיה אומללה.
אז כן, עליתי במשקל לאחרונה ובא לי מאד לחזור לעצמי אבל אני חייבת להמשיך להקשיב למה שהגוף צריך.


השבוע היתה שיחה בעקבות הזכיה הגדולה בלוטו, בטח כל אחד ניהל אותה -
מה היית עושה אם היית זוכה בסכום כזה.
אני אמרתי שהייתי מתחילה לעשות ילדים, בלי לחכות לאף אחד ולשום דבר.
והיום חשבתי שיהיה מעניין לגלות מה הגוף שלי ירצה כשאני אהיה בהריון.

ולמה כתבתי את כל הקשקוש הזה?
כדי להזכיר לעצמי שוב, כי יש לי נטיה ליפול בפח הזה ולשכוח
ש- הרוב אולי קובע, אבל זה ממש לא אומר שהוא צודק.

אסור לי לשכוח מי אני.

לא זוכרת אם כתבתי על זה בשנה שעברה, כשקראתי אותו, ויום השואה הוא תמיד הזדמנות טובה להזכר ולהזכיר.
אז, אם מישהו עדיין לא קרא את "נוטות החסד" - חובה!

עכשיו שאחותי "מסודרת", היא הגיעה לתובנות.
אני שמה לב שרוב הנשים שמוצאות את "האחד" מגיעות לתובנות ומתחילות להטיף את תורתן לבנות מינם.
בדרך כלל בא לך לתת להן סטירה וכשהן כבר אמהות בא לך לחנוק אותן לגמרי.

אבל אני ממש מבסוטית מהתובנות של אחותי.
היא לא משחקת אותה שהכל מושלם, רוב הזמן בא לה להרוג אותו והיא מודה שזה נס שהוא עדיין לא הרג אותה כי היא ממררת את חייו.
אבל היא אוהבת אותו והוא אותה והם נלחמים והולכים לייעוץ ורבים ומדברים ומנסים לטפל.

התובנה החדשה שלה היא לגבי מה אשה זקוקה באמת.
היא אומרת שיש המון ספות בבית ואחד מהם מדבר לפעמים ולפעמים הוא אפילו עושה לה טובה ומוותר על הכדורגל תמורת סקס.
ולאחרונה היא קלטה שזה בסדר גמור, היא לא צריכה שהוא יבדר אותה, היא צריכה לדעת שהוא שם ובשבילה.
והכיף הכי גדול שלה הוא בכלל לצאת עם חברות למסיבות ובתי קפה ומסעדות ואין שום סיבה שהוא ילך איתה לכל המקומות רק כדי להחזיק
לה את היד, בייחוד כשהוא כל כך סובל.

"איזה דבר מדהים זה נשים?!" היא אומרת לי.
"כל כך הרבה יותר כיף איתנו מאשר איתם!"
"נמאס כבר מכל הידידים האלה ששקועים באגו ובלתקן אותך..."

ואני מסכימה איתה, אני הרבה יותר נהנית מנשים לאחרונה.
בפעם הראשונה מאז שהחלפתי קריירה, אני לא האשה היחידה ויש סביבי המון נשים אינטליגנטיות ומצחיקות ושכחתי כבר כמה זה כיף,
חברות.

אולי היא צודקת ואולי בכלל צריך לשחרר את החיפוש אחרי "איש הכורסא",
פשוט להנות מחברויות, לעשות חברויות חדשות ולתת לעולמות חדשים להכנס לחיי,
והשאר כבר יגיע לבד.

הולכת לנקות את הבית לקראת הניקיון בנשמה,
כי ככה אנחנו עושות,
נשים.

אני כבר שנים נמנעת מכדורים ירוקים, הם מזכירים לי את האיש והקרחת.
אני בעניין של אדומים, אבל היום נתקעתי בלי והמיגרנה מבעבעת, אז נשברתי.
זה מדהים איזה שטויות קטנות שואבות אותנו אחורה.

וואי איזה יום מחורבן.
כבר כמה ימים בעצם.
איכסה של האיכסה בעבודה, מריבות, פיצוצים, צעקות.
ואני סוחבת איתי הכל הביתה ומתרסקת, אפילו שכל הרעיון היה שכאן זה לא יקרה.

הכדורים הירוקים מזכירים לי שהיו לי פעם חיים.
סוטים לאללה ולא עולים על שום הגדרה של נורמה אבל היו חיים, היו ארועים, היו "משפחות", היו "על האש", היו זיונים, היו סשנים, היתה המון התרגשות
והמון צחוקים.
כן היו הרבה דרמות ואיכסות אבל זה לא חסר היום, חסר חיים.

אני שומעת אנשים בעבודה מדברים על סרטים שהם ראו, אשכרה אנשים הולכים לקולנוע.
אני שומעת על בגדים שקנו, מדהים אותי שיש אנשים שפשוט יכולים להכנס לחנות ולמדוד ולקנות.
אני שומעת על מסעדות ובארים וזיונים ואפילו על מחלות ובנות זוג שמכינות תרופות אלטרנטיביות.
ורק אני חוזרת הביתה ומזמינה לי CSI בVOD, כי אין לי מושג איך חיים.

הבילויים היחידים שלי הם עם המשפחה, שזה מוזר, כי זו חוייה חדשה בשבילי.
בחמישי היה לנו ארוע באיזו מסעדה, נסעתי ליד הבימה ונזכרתי שאיש הפנטזיה והאובססיה גר באזור וליד היכל התרבות ראיתי את החבר הכי טוב שלו.
מפתיע אותי מחדש תמיד שהחיים של אנשים ממשיכים והם מספיקים כל כך הרבה בזמן שאני תקועה.
א' סיפר לי השבוע על עוד אחת שבכתה לו על הבר, שהוא התפייד לה.
ואני כבר מתפללת שתתפוס אותו מישהי, שדי, שיהיה כבר רציני ויתחתן ואני לא אוכל יותר לפנטז עליו ואולי זה ישתחרר.

א' אומר לי להפסיק להיות כל כך קשה עם עצמי.
שהגיוני שאני אסתגר מהעולם ושייקח לי יותר זמן לתקשר.
הוא אומר שלא חטפתי סרטן או דרסה אותי מכונית, שזה לא כוח עליון, שאנשים אמיתיים פגעו בי והגיוני שאני אפחד מהם.
"כפרה, מה את רוצה? אונס בגיל 17, גירושים מזעזעים בגיל 29 ואונס עוד יותר מחריד בגיל 32...שלא לדבר על כל החרא שבינהם והאובדן של העסק
וחובות של מאות אלפי שקלים...מותר לך להתפרק ולפחד!"

קשה לי.
כל כך כל כך קשה לי.

עוברים עלי שבועות ממש קשים,
נפשית ופיזית, הכל מתפרק.
אני מקווה שהחג הזה הוא השלב האחרון של המעבר מעבדות לחירות ושאחריו יתחילו להשתחרר הדברים הללו שיוצאים בבום
בשבועות האחרונים.

השבוע מישהו שאל בעבודה מה התאריך וכולם ענו לו ביחד.
פתאום התאריך הזה נתלה לו באויר ושט לי מול העיניים.
שנתיים, בלי סקס, בלי מגע, בלי נשיקה או ליטוף.
שנתיים, לא האמנתי שזה בכלל אפשרי.
אני קוראת את הפוסט של נטולמו שככה פתאום התפקששה לו ההתנזרות ואני חושבת על כך שאלמנט הספונטניות לא קיים בחיים שלי
כבר המון שנים.
איך מייצרים ספונטניות? איך זה קורה?

היתה לי שיחה עם אמא שלי על אהבה, היא אמרה שאומרים שצריך ממש לרצות את זה, יותר מהכל.
אני לא חושבת שאני כמעט רוצה או בערך, אני רוצה, יותר מהכל.
היא מספרת לי שאיזו מתקשרת אמרה לה שסבא שלי לא משחרר אותי ושהיא הולכת לבית קברות כל הזמן ובוכה לו שישחרר אותי,
שייתן כבר לגבר אחר לשמור עליי ולטפל בי במקומו.
אני לא אוהבת את התקשורים האלה וההתעסקות בעולם שמעבר או איך שלא קוראים לזה.
אולי בגלל זה כל התופעות המיסטיות שיש לי מוכיחות שזה דווקא כן קיים.
או כפי שא' אומר - "כפרה, את הרי האדם הכי רציונלי עלי אדמות, אם יש מישהו שהיה מוכיח שזה שטויות הרי זו את, ועדיין את מכשפה..."
אני שונאת שקוראים לי ככה אבל אין לי דרך להסביר את היכולות האלה שלי.

ויש מישהו בעבודה שאני מתעבת, הוא יצור דוחה שהמטרה שלו בחיים היא להיות אומלל, הוא מצהיר על כך בכל הזדמנות.
הוא גם רוצה שכולם יהיו אומללים סביבו ולא בוחל בכלום כדי להשיג את המטרה.
והיום הוא עבר כל גבול, והיום החלטתי שמספיק, היום הוא צריך לעזוב.
כל היום רק צעקתי לו בראש, תתפטר כבר יא אפס, לך לאיזה חדר ותתלה את עצמך, לך מפה!
זו היתה המנטרה ושיננתי אותה שוב ושוב.
ועכשיו הבוסית שלי התקשרה לספר שהוא התפטר.

אז זו היתה הפתעה ספונטנית או שאני גרמתי לזה?
ואם גרמתי לזה אז למה אני לא יכולה לגרום לבחיר ליבי להופיע?

יש לי כמה בוסים בעבודה, זה מורכב להיות בורג קטן במערכת, אבל אם הם אנשים טובים זה אומר שיש הרבה אנשים שדואגים לך.
הסגן של הבוס הגדול לקח אותי הצידה אתמול ושאל מה קרה, אמר שאני לא עצמי כבר כמה ימים.
יש בו משהו חם וקורן ולבבי ואמיתי, מהאנשים הנדירים האלה שאתה רוצה בצד שלך.
הוא אמר שאני תמיד שרה וצוחקת ומצחיקה ולא סותמת את הפה ופתאום משהו השתנה.

אני חושבת שאם מישהו היה אומר את זה עליי עד לא מזמן, אנשים היו שואלים - עוגי? אתה בטוח שאתה מדבר על עוגי?
היא ביישנית ושקטה ועצובה ועצבנית וסגורה וקשוחה - אין מצב שזאת עוגי.
אני פתאום קולטת שבפעם האחרונה שהייתי כזאת, אחת כזו שמעירים לה שהיא עושה יותר מדי רעש, היתה בתיכון.
ועכשיו, כנראה שמשהו השתחרר, משהו שהושמד בגיל 17, באונס הראשון. אולי סוף סוף אני אוכל להיות עצמי.

אמרתי לו שאני עוברת שבוע קשה ושזה יעבור.
אינשאללה שיעבור כבר.

אחותי התקשרה אתמול, אני לא מצליחה כרגע לתקשר איתה, היא יודעת שקשה לי מאד אבל אני לא נותנת פתח.
היא סיפרה על איזה כנס שהיא נכחה בו, אמרה שהיא כל פעם בשוק לגלות שהיא מכירה המון נשים בגיל שלי ולא עולה על דעתה.
אמרה שהן כולן יפות אבל עייפות וקמלות, שאני כמו אפרסק עסיסי ובשל, שאין דברים כאלה.

המכרה שנזרקה על ידי האקס המיתולוגי קפצה לחמש דקות שהפכו לשעתיים של שיחת בנות כיפית.
היא תבוא שוב בהמשך השבוע.
אמרה שהיה שווה הכאב לב רק בשביל להכיר אותי, שאני מדהימה ושהיא רוצה להיות חברה שלי.
אנשים רואים אותי פתאום, אשכרה רואים אותי סוף סוף.

ותוך כדי שהיא דיברה, ברקע האיש מהפנטזיות דיבר בטלוויזיה.
ביקשתי סליחה לרגע והגברתי, ואז הוא שוב שר את השיר הזה שמפתל לי את הלב.

יש לי תחושה שאני מקבלת סימנים מהיקום ואני לא יודעת לפענח אותם.
ובמקביל המון מעגלים נסגרים ואני מתפללת שזה נועד לפתיחה של חדשים.

לשמוע באוטו את האיש שאת מפנטזת עליו כבר שנים,
שר על הבחורה שאת הכי מתעבת בעולם,
להרגיש שהלב צובט ומתפתל,
להזכיר לעצמך שלא היה בינכם כלום ואת חייבת להפסיק עם הכאב הזה.

ואז לפגוש מכרה,
לגלות שהאקס המיתולוגי שלך ריסק לה את הלב,
ולא להרגיש כלום חוץ מאמפטיה אליה,
רחמים עליו שהוא לא מוצא את עצמו וממשיך לעשות שטויות.

איך אפשר להרגיש כל כך חזק כלפי פנטזיה
ולא להרגיש כלום כלפי מישהו שהיה שם, בשר ודם,
וחשבת שתמותי מרוב אהבה אליו.

אני לא יודעת איך לא לשדר לאנשים שאני לא יכולה ולא אמורה להכיל אותם.
עוד ארוע של העבודה, עד שיש לי זמן חופשי, הם מספקים לי לו"ז צפוף בתירוץ של גיבושון.
ואני בעד, שלא תבינו לא נכון, אבל אם עושים לי ארוע כיף, תנו לי להנות.
אבל הבוס שלי, כמה צומי וחיזוקים הבן אדם הזה זקוק וכרגיל דווקא ממני.
היו שם המון אנשים אבל כל פעם שהוא זקוק לחיזוק המבט שלו נופל עליי.

ובא לי לצרוח כבר, שיעזבו אותי, כל הטלפונים, כל הגברים החלשים והנשואים האלה, כל הנזקקים שבעולם.
די כבר, יש לכם בני ובנות זוג, יש לכם ילדים, תתרכזו בהם, תעזבו אותי,
אני צריכה משלי.
מגיע לי משהו משלי.

בסוף הלילה נתקלתי בשכן,
מי יודע, אולי אם עד לפני כמה זמן היה לי פנאי, יכול היה לקרות שם משהו.
הוא היה עם החברה החדשה שלו וסיפר לה שהתחלתי חיים חדשים,
הוא אמר לה שהוא מבסוט לראות אותי חוזרת מבילוי,
שעד לא מזמן עבדתי כמו מטורפת ואף אחד בבניין לא ידע בכלל איך אני נראית.
התביישתי לספר שחזרתי מארוע של העבודה.

החור הזה בבטן שורף אותי מבפנים.

אני חושבת המון על אינטימיות, על מה היה יכול להפריע לי אם סתם הייתי תופסת איזה זיון, למה אני כל כך נמנעת מזה.
וכל מה שצף לי בראש זו התחושה הזו, שלא ניתן להסביר אותה במילים, של הזרות, הניכור הזה של אחרי, הריחוק.
וזה לא שהיו שם רק כאלה שקמו וברחו, היו הרבה שרצו לחבק, לישון ביחד, לדבר.
זו הייתי אני שהיתה בורחת.
אני אלופה בלייצר אינטימיות אינסטנט בסקס, זה כל המסביב שאני לא יודעת.

אתמול, אחרי כמה ימים של איכסה, פשוט נכנסתי לאוטו ונסעתי הכי מהר שאני יכולה למקום היחיד שבו אני מרגישה שאני יכולה להתפרק טוטאלית.
בעיניים דומעות וקול חנוק של ילדה בת שלוש, אמרתי לה שאני עייפה מלהיות גיבורה והתפרקתי.
שלוש שעות רק בכיתי והיא חיבקה אותי ואמרה שהיא אוהבת אותי ושאני לא צריכה להיות גיבורה ושהיא יודעת כמה קשה לי.
היה עד היום חוץ ממנה אך ורק בן אדם אחד שאפשר לי את זה, שלא הרגשתי איתו קמצוץ זרות קטן שבקטנים, האקס בעל.

אני יודעת שיש לי המון מזל שהצלחתי להגיע למקום הזה בחיים עם אמא שלי.
אני רואה מספיק חברות שלא מצליחות, שקיוו שכשיהיו להן ילדים משהו ישתנה, וזה לא.
אבל נמאס לי לראות את הדברים האלה, כי יש להן בכל זאת ילדים ובני זוג.

אני לא מוצאת לי שקט, לא מוצאת נחמה, כלום כבר לא מספיק,
ואני לא יודעת מה לעשות.

בימי שישי בנווה צדק, אפשר לטעות ולחשוב שהחיים של כל האחרים מושלמים.
זוגות מתחרמנים על ספסלים, הורים עם ילדים משתוללים, כולם כל כך יפים ומעוצבים.
בחורות חטובות חוזרות מפילטיס, דוגמניות מסתובבות עם שקיות של "דלאל"- כי ברור שהן לא יודעות לאפות.
המכוניות נוצצות, ג'יפים וקבריולטים, החיים הטובים.
בשוק לוינסקי אנשים עומדים שעות בתור אצל חיים רפאל, כדי לשלם הון עתק על אוכל בינוני ומטה,
כדי להגיד לאורחים היפים שלהם בערב שאין על האיקרה שלו ו"לא תאמינו מי עמד שם בתור כאחד האדם.."
בימי שישי יש ארוחות משפחתיות ואני נאלצת להביא מחיים רפאל איקרה לאחותי ובן זוגה וכרוב חמוץ לאחי ובת זוגו.

באמצע השבוע יש ריקודים בבת שבע ובגאגא ואני יכולה לדמיין שאוטוטו אני אוכל להרשות לעצמי לחזור לרקוד.
באמצע השבוע יש המון כלות וחתנים היסטריים שמצטלמים בסוזן דלאל ואני נהנית להחמיא להם ולעשות להם קצת שמח ברגעים של לפני הבלגן.
באמצע השבוע המ-גניבים של פלורנטין נראים אומללים במיוחד כי הם נאלצים ללכת לעבודה ולהיות כאחד האדם...
באמצע השבוע אני מתעלמת מחיים רפאל והולכת לקנות חלווה אצל יומי ויש לנו שיחות כיפיות תמיד.
באמצע השבוע הילדים בגן וחברות שלי חוזרות לכמה שעות להיות בנות אדם.
באמצע השבוע אני יכולה לפגוש את ההורים שלי לבד, אני יכולה להפתיע את אבא שלי סתם כך ולהביא לו קבב מהפרסי.
באמצע השבוע אין תור ענקי אצל אבו חסן וחבר שגר ליד עושה לי הפתעות ומקפיץ מסבחה.

הצלחתי להסביר סוף סוף לבוס שלי עד כמה זה מהותי שאני אעבוד בסופי שבוע.
הוא לא מצליח להבין, ואת מה שכתבתי אני לא יכולה לומר לו.
יש אנשים שיותר קל להם בדברים מסויימים והם לא יוכלו לעולם להבין.
היום יום שישי האחרון בשאיפה שאני לא עובדת בו.
חברים שלי קצת מאוכזבים, היו להם תוכניות מכאן ועד להודעה חדשה.
אז היום ארוחה אחרונה עם חברים, בטח כרגיל יהיה שם איזה שידוך פוטנציאלי, למרות שהם תמיד נשבעים שלא.
יש להם המון כוונות טובות אבל מה לעשות שבמאגר שלהם אין אף אחד שמתאים לי, וזה די מעיק המבוכה הזו תמיד,
חוסר הכימיה הזה.

אמא שלי הפולניה, תתאכזב גם היא עד מאד,
אבל אני מקווה שהמבטים של הכאב שלה יקרו לעיתים יותר רחוקות.
קשה לי להסתכל עליה ולדעת מה היא חושבת ואני תמיד יודעת מה היא חושבת.
אני יודעת שהיא מסתכלת על היושבים ולא מבינה איך הילדה המועדפת והמוצלחת שלה היא זו שלבד.
אני יודעת שהיא חושבת על כך שהיא תהרוג את אחי אם הוא יעיז להתחתן לפני אחותי.
אני יודעת שהיא חושבת על כך שהיא תהרוג את אחותי אם היא תעיז להיות בהריון לפני.
ושתינו יודעות שאין לה שום זכות אמירה בדבר והיא מתסוכלת קשות.