אדומה

מרגיש לי מוזר להיות בבית.

עוד לא ממש יצאתי החוצה. נחתתי אתמול, מתה מעייפות. אני תמיד ישנה בטיסות, אבל למרות שהייתה לי שלישייה (כמו תמיד) עדיין הגעתי מותשת.
בשדה פגשתי חברה שלא ראיתי מאז שעזבה את סין לפני כשלושה חודשים. ישבנו ושתינו קפה. קפה ישראלי. לזה התגעגעתי מאוד.

לאחר מכן, כיאה ליום שישי, ניסיתי להגיע הבייתה. לקח שעתיים פלוס. מכיוון שאני לוקחת מונית שירות מהשדה (גאה שכמוני, לא מוכנה שיאספו אותי) זה רק הגיוני להיתקל בישראליות דווקא שם, אחרי המטוס. גבר חרדי לא היה מוכן לשבת ליד אשה במקום הפנוי האחרון ורבע שעה היה ויכוח קולני איפה הוא ישב ואיך ומי צריך לזוז בשבילו. איך אני יכולה לכבד מישהו שאמונתו כופה עליי להתפשר לחלוטין על עצמי? למזל כולנו העניין לא היה תלוי בי ובמקום שבו ישבתי. בסופו של דבר קם גבר אחר, שאינו חרדי, והתיישב ליד הבחורה בשורה האחורית. במצבים כאלה אני רואה שחור. זה מרתיח אותי. אבל, שוב, לא היה מדובר בי אישית, אז זה נגמר בטוב.

היום בא לי כל מיני דברים. בא לי שינשקו לי את הרגליים (בדיוק אמא עשתה לי פדיקור), בא לי שילטפו אותי (האם כבר כתבתי שיש לי עור מאוד נעים?), בא לי שיספרו לי משהו שיצחיק אותי, שיעשו לי הפתעה נעימה (לא משנה איזו). בא לי משהו טוב.

היום אני מתחילה סבב חברים. לצערי אין עוד לו"ז סגור כי אני מתחילה טיפול שיניים מזורז אז אני לא יודעת איך ייראו הימים שלי. זה כמו מבצע קטן, העניין הזה. עולה הון. אני, שיש לי טיפול שורש אחד בכל הפה, צריכה להתפקד לשבועיים של טיפולי שיניים. הנחמה היא שבסופו של דבר אצא יותר יפה, או יותר נכון, אחידה.

לאט לאט אני מתחילה להיות בסדר. אחרי שקיבלתי את ההודעה שהתקבלתי התחלתי להירגע. התחלתי לחשוב ביתר בהירות, להיכנס לפרופורציות. אני כבר לא צריכה את כל המשקל שיש עליי. ובאמת התחלתי לרדת. אני כבר לא צריכה כ"כ הרבה הגנה, כבד לי. מה אני כן צריכה? אני רוצה בן זוג. אמא שלי אומרת שאם הייתי גרה בישראל כבר הייתי נשואה, רק שהיא לא חושבת למי הייתי נשואה. זה תמיד איכשהו רק צד אחד. אבל מי מתאים לי מהצד השני? מי יהיה מסוגל לוותר ברגעים החשובים וללכת לשבת בפינה?

אני אוהבת גברים חזקים שנכנעים לי. יצא לי לדבר עם מכר על כל העניין. אמרתי לו שפעם יצאתי לדייט, לפני משהו כמו חצי שנה, והבחור היה יחסית חביב, מאחת מארצות הקור. הוא חיפש שולטת, אני מחפשת נשלט. אבל הוא לא ראה אותי בתור שולטת. בגלל שהייתי נחמדה. אז תוך כדי שסיפרתי את הסיפור הבנתי שבעצם שליטה היא עניין אינטימי בשבילי. זה לא זול בעיני, זה לא מבזה (כמו שאלה שרואים זאת מחוץ טועים לחשוב כך לפעמים). אני מביאה את השולטת שבי כשאני מרגישה נח עם מי שנמצא מולי, כשאני מכירה אותו קצת. אני לא יכולה לבוא ולשלוט תוך דקה. זה לא מעניין אותי, לא עושה לי את זה. אבל אחרי שאני נמצאת עם נשלט, בין אם זה כמה שעות, כמה ימים, וכן הלאה, אני מתחילה להיפתח. ואז אני מביאה את הצד הזה שלי. ולאט לאט זה הופך ליותר אינטנסיבי ואז גם הדמיון שלי נפתח.

אבל לא מיד. לא רוצה לשלוט על מישהו שאני לא מכירה. אני כן יכולה לשכב עם מישהו שאני לא מכירה (עם הגנה כמובן) ואז לקום וללכת. לא להתסכל אחורה, לשכוח איך הוא נראה ואיך קוראים לו, אם בכלל טרחתי לדעת (לרוב אני לא קוראת בשם של מי שאני לא מעוניינת בו). כמה שאני קרה, ככה אני חמה. שליטה באה אצלי מתוך איכפתיות, מתוך רגש. אז מה שאני יכולה להשפיל מישהו מהפעם הראשונה שאני רואה אותו? אדם כזה לא יעניין אותי מעבר. אבל אם אני אכיר אותך, אלמד אותך ואז אכאיב לך איפה שלא ציפית, שנינו ניהנה מזה. רק מלכתוב את זה אני מרגישה חמימות בלב.

טוב, יש עוד זמן למפגשים כאלה. ועכשיו אני חוזרת ללמוד, זה שאני בחופש לא אומר שלא צריך להתכונן ללימודים שיתחילו בספטמבר.
צ'או.

אז מה אכתוב לפני שאני מגיעה?
שאני מאוד מתרגשת הפעם, חופש אמיתי (מהול בכאב שיניים יזום אך הכרחי).
זה החופש האחרון שלי בשנתיים הקרובות, או כך זה מרגיש.
שאת הזמן אני הולכת להקדיש לחברים קרובים בלבד, כי אני לא אראה אותם אח"כ המון זמן.
שהכל כבר מלא בתכניות ואני מקווה כל לילה להגיע מותשת למיטה.
מבחינת שליטה אני לא יודעת עד כמה ייצא לי לחוות אותה. אני מרגישה שהכנסתי את עצמי שוב למלכודת, אבל אני עדיין לא בארץ, יש לי זמן לצאת ממנה.

רציתי להעביר מסר לא', שאני לא זוכרת את הניק שלו, אם עדיין יש לו וכד'. רציתי להגיד לך תודה על מה שעשית למעני לפני כמעט שנתיים. אני אולי הייתי שונה לך, אבל אתה היית שם בשבילי במסנג'ר בשבועיים שהייתי בארץ באבל. אתה פתחת את פטיש קניית הסנדלים שלי. ז"א שקונים לי סנדלים בהיכרות ראשונית (אופס, ספוילר לקונים עתידיים...). זה בסדר שלא נשארת בקשר, אני מבינה ומכבדת. רק דע שאני לא שוכחת. אני פשוט במצב של סגירת מעגלים.

לעוף הדורס, אני רוצה את מה שביקשתי מחוות התבלינים. ואם לא תמהר, לא יישאר סלוט בשבילך ואצטרך לעשות אותך על האש כשתבוא אליי.

בא לי לרקוד ולצחוק ולהיות עם החברים שלי וליהנות מהישראלים שנראים לי חתיכים כ"כ אחרי כל השנים האלה בסין. אני בספק שאזיין מישהו בשירותים מטונפים באיזה מועדון חשוך (ולא קהילתי), אבל להסתכל אני יודעת וכך אעשה. מכיוון שאני לא שותה אצטרך לעשות שטויות בדעה צלולה.

ישראל, הנה אני באה! מוכנה?

התקבלתי.

אני מרגישה טוב.
כל כך טוב לי שבא לי להיות רעה.
להיות רעה כשכיף זה מסוכן.
עוד מעט אני באה לארץ לכמעט שבועיים שלמים. כמה סימנים אפשר להשאיר בתקופה כ"כ מוגדרת?
ולא, עדיין אין תשובה מלמעלה. וכן, זה אוכל אותי מבפנים.
אם למדתי משהו מהחודשיים האחרונים זה שסבלנות שווה זהב.
ובשבועות האחרונים הסבלנות שלי הולכת ופוחתת.

אחד הסיפורים מהספר של הסינית זה מאיזה צד אוכלים את הבננה.
מן לקח סיני לחיים, חצי הכוס המלאה וכו'.
אני לא אוכלת בננות.
אבל אני יכולה לתת למישהו בראש עם בננה. האם גם אז זה משנה מאיזה צד?

הקיץ הגיע לבייג'ינג מה שאומר שאני יכולה לנעול את כל הסנדלים שלי, שנבחרו זוג זוג תחת תנאים מחמירים.
אילו רק היה לי מישהו שיסגור את האבזם...

פעם, חברה טובה עם חזה גדול אמרה משפט שמאוד אהבתי: לא היה לי מקום בסלון אז פתחתי מרפסת.
בסין לא הרבה פותחות מרפסת, או בכלל בעלות סלון. הסיניות התברכו בשיער חזק, שחור, חלק ומלא. הן רזות מטבען אולם אין להן חזה ואין להן תחת. בקיצור, מראותי את הדברים, אין מה לתפוס לא משנה מאיזה צד אתה מתנפל.

מחשבת החזה היום התחילה מזה שחברתי ואני הלכנו לאירוע מאוחר של יום העצמאות והיא ביקשה שאני אתלבש יפה. הבקשה מתבקשת בשל העובדה שאני לרוב לובשת ג'ינס וטי שרט פשוטה. כן, בזמן האחרון אני משנה סגנון לבוש, אבל זה משהו שלוקח זמן ועכשיו קיץ וחם לי. אבל מכיוון שמדובר בחברה הכי טובה, החלטתי להשקיע. לא מזמן קניתי גופיה שחורה עם רקמה וזכרתי שיש לה מעט מחשוף. אז שמתי ג'ינס (כמובן) ואז שמתי את הגופיה המדוברת. מכיוון שכל שאר החזיות היו בדיוק בייבוש לאחר כביסה ביד, נשארה לה חזיית פוש אפ. האפקט שנוצר היה מרשים. אני לא בחורה שמציגה את עצמה לראווה, לא אתפס מתרברבת או מושכת תשומת לב בכוונה. אבל אם הייתי יוצאת מהבית לבושה כך, בנוסף לסנדלים שחורות אלגנטיות, הייתי גורמת לתאונה.
אני לא כוסית על, לא דוגמנית, אבל יש לי חזה מדהים וכפות ידיים ורגליים שכל פוט פטישיסט היה מתגאה לספר עליהן לחבריו לנטייה. הייתי גאה בעצמי ביום העצמאות המאוחר הזה!

ולעניין אחר.
לבחור שאני שוכבת איתו עכשיו יש פלוס שהוא גם מינוס. מכיוון שאני אנוכית בכל הנוגע למין אנחנו שילוב טוב. אבל בעיה אחת: בגלל שהוא כזה גדול, אני לא יכולה להיות למעלה. זה מרגיש אחרת, ולא מהנה. אז יוצא שהתנוחות צריכות להיות כך שהוא שולט בתזוזה, כשאני אומרת לו מתי אני רוצה להחליף. אבל אני מתגעגעת ללמעלה!!! אני מתגעגעת לראות מישהו תחתיי, למתוח את עצמי על מנת להרגיש אותו אחרת, לשרוט את הצלעות ולהעביר ציפורן על החזה.

אחח, הבעיות שיש לאנשים בלי בעיות.... אני מתגעגעת לשליטה, כי סקס ונילי כמה שהוא נחמד, כשאוכלים ממנו יותר מדי רוצים לחזור ל- ROCKY ROAD.

הרי מערב בייג'ינג 1; צינית 0.
השרירים שלי תפוסים, התחת שלי כחול (ולא בקטע טוב) ואני לא יכולה ליישר את הרגליים.
המדרגות למטה הן אתגר, הליכה נורמלית הינה בגדר שאיפה בלבד.
זה מה שקורה כשמנסים לטפס על הר בפעם הראשונה מאז התיכון.
מסקנות ולקחים:
1. להתחיל מרמה מעט יותר נמוכה.
2. להביא איתי מקל הליכה (רצוי עם בולם זעזועים).
3. ללבוש מכנסיים שלא ייקרעו אם תפלי על התחת.
4. לקנות נעלי טיפוס.
5. להביא איזה נשלט שיהיה על מי להישען בקטעים התלולים.

הדואל הבא: 7 למאי. המקום: משהו עם צוקים והרים.
התקווה: שלא יצטרכו לגרד אותי מתחתית הצוק.

שלום ונתראה על האלונקה.

סידרתי את החדר אבל הראש עדיין מבולגן.
שיניתי, זרקתי, החלפתי, הדבקתי. הכל נראה כ"כ נקי ויפה, אבל בפנים אני מרגישה אבק.
נמאס לי לאכול ממתקים, זה לא עושה לי את זה כמו בשנים קודמות, אני לא יכולה להתחבא מאחורי זה יותר.

אני שוב קוראת שני ספרים ביחד, ואני מנסה לא להוסיף לזה אחרת אני אמצא את עצמי קוראת חמישה במקביל, ואז מתעצבנת על עצמי שאני לא מסיימת ספר.

לא יודעת מה קורה עם האוניברסיטה, התשובות רק בחודש הבא מתישהו. אני מרגישה שכל תא בגופי מחכה לחדשות הללו. כל המחשבות נקשרות לזה, ואני לא מצליחה להתיר אותן. אני עטופה בציפיה הזאת, וזה מכביד על כל דבר אחר. עוד חודש...

חשבתי על משהו שיגרום לי להחזיר את החיים שלי לעצמי. אם אצליח להוריד חמישה קילו, אלך לקפוץ באנג'י. יש ליד בייג'ינג מקום שאפשר לעשות בו את זה, אז זאת המטרה בשלב זה. להוריד במשקל בשביל לזרוק את עצמי מגשר. מעניין אם אני אוכל לשכנע מישהו לבוא איתי... הממ, אני כבר מרגישה יותר טוב!

ג'רונימו!!!!!!!

היום יום שלישי ועדיין לא חזרתי לעצמי.
העניין עם האוניברסיטה הוציא אותי מאיפוס ואני לא מצליחה למצוא נקודת אחיזה.
מצד אחד אני נוכחת בכל דבר שאני עושה, מספיקה דברים בעבודה, ממשיכה ללמוד, אולם מצד שני אני מרגישה שאני מרחפת (ולא בקטע טוב), לא באמת משתתפת בדיונים שכוללים אותי או מתנהלים סביבי, לא מעוניינת להביע דעה או לסתור דעה שאינה מקובלת עליי.

מה קרה לי? למה פתאום אני חושבת להקדים את ניו יורק? למה אני לא חושבת שאין מצב, שאני אלחם על זה!
אם אחכה שנה אאבד שנה מהחיים האישיים שלי. למרות שאני מקדישה יותר תשומת לב לגברים סביבי (לא בעבודה כמובן), אני לא יודעת אם בא לי להיכנס לזה, למרדף הזה שבו אני המחזרת. אני נהנית מזה ובד"כ זה גם מצחיק אותי אבל עכשיו אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.

אולי כי עניין הקבלה הזה כבר לא תלוי בי, אני כבר לא אוכל להגיע מוכנה לראיון הזה, כמו שהגיעו אליו האחרים. הרי אני חשבתי שהוא במאי, שיש לי זמן. עכשיו אני מרגישה מטומטמת, חסרת אחריות כלפי עצמי. איך נתתי לעבודה להשתלט לי על החיים, איך לא הקפדתי להפריד? האם הייתי מצליחה לעשות את זה בכלל? אולי לא הייתי צריכה לקבל את ההצעה הזאת, שהקלה עליי מצד אחד אולם פגמה בתכניותיי מצד שני...

אבל "אולי" לחוד ו"מציאות" לחוד. אני חושבת שאני צריכה עכשיו מישהו לצידי שישמור עליי מעצמי קצת. בד"כ כשאני הולכת עם מישהו ברחוב אני לא שמה לב למכוניות והרבה פעמים האדם לצידי מזיז אותי אחורה מהכביש. אולם עכשיו אני הולכת לבד ועדיין לא בדיוק תופסת את הסביבה. קיימת תחושת מציאות מעוותת מעט. נראה לי שנתקעתי בתחושה החזקה הזו מיום שבת, שבה אני צפה לי ולא מצליחה לחזור לקרקע כמו שצריך.

טוב, אני אתן לזה עוד יום יומיים להירגע לבד ואם זה לא יקרה אז אני אצטרך להתחיל להשתלט על זה באמצעים ממשיים.

אולי אני צריכה תופס חלומות שיברור לי את החלומות הרעים שפוקדים אותי, בהם אני מעשנת על מנת להשתחרר מהמתח. מי שמכיר אותי יודע שאני לא סובלת סיגריות ולא מוכנה להיות בסביבת מעשנים. באחת הפעמים הגיע אליי בחור כשהוא מסריח מסיגריות ונשלח הבייתה אחר כבוד, למרות שמאוד הייתי צריכה להשתחרר בעזרת לשונו המוכשרת. משום מה תת המודע שלי תופס סיגריה בתור אמצעי להשתחרר, מתוחכם מצידו...

טוב, אני חייבת מקלחת וארוחת בוקר. בתקווה שלא אדרס או אפול לתוך בור היום.
צינית.

היום היה לי ראיון.
אתמול אמרו לי שהיום הוא יהיה.
כמובן שלא התכוננתי כמו שצריך.
בכלל, אתמול היה יום בעייתי; מלא פקקים, איחורים, התעכבויות.
ומה אם אני לא אתקבל? מה אני אמורה לעשות עם החיים שלי, ששנתיים וחצי מהם הוקדשו לעשר הקדות האלה (ולמה שאמור לבוא אחריהן)?
תלמידה רעה את, אומר לי השליש הטוב שלי.
לכי תרביצי למישהו, אומר לי השליש הרע שלי.
תעזבו אותה בשקט, אתם לא רואים שהיא צריכה שקט? אומר להם השליש הלא נורא שלי.
האם מגיע לי ללמוד שם? האם אני מספיק טובה?
עוד כמה שבועות אגלה.
אני צריכה שמישהו יפתח לי את הדלת היום, שיחייך ויגיד שלום, שארגיש כמו בחורה.
כי כרגע אני מרגישה כמו ספוג שיצאו ממנו כל המים, היום הזה הרג אותי.
אפילו נתפסו לי השרירים מרוב לחץ. אולי אני צריכה מסאז'...
אני אלך לראות מה האופציות שלי.

בזמן שאני יושבת בשדה, אחרי שקראתי כל מה שעניין אותי ב- ynet, החלטתי להיכנס ל"כלוב", לראות מה חדש. מה רבה הייתה הפתעתי כשהאתר סירב להיפתח מכיוון שהוא אינו תואם את תנאי השימוש. הוא שייך לקטגוריית הפורנוגרפיה.

האם אכן כך הדבר? האם הכלוב הוא אתר פורנוגרפי? האין בו תכנים שמתאימים לאנשים שאינם מחפשים פורנו? אני יכולה להעיד על עצמי שלא נכנסתי במטרה למצוא משהו ששווה לעשות ביד לתכניו. בכל זאת, אני יושבת במקום ציבורי ואין לי את הנטייה הזו (השירותים של הקמפינסקי לא נחשבים). אני גם לא כ"כ בקטע של פורנו, זה משעמם אותי. אבל כך מוגדר האתר, אז הייתי צריכה לחכות עד שאגיע הבייתה על מנת לקרוא ולכתוב בו.

אז איך היה ביקורי הנוכחי? הוא היה בדיוק מה שהייתי צריכה; מאפס, מרגיע, מבהיר. חוץ מזה שאכלתי יותר מדי, כמו תמיד. ראיתי כל מי שרציתי בשלומו, פגשתי מישהו חדש, ביקרתי תינוקת חמודה והלכתי ברגל במקומות שלפני כן הייתי מחכה לאוטובוס כי הם נראו לי רחוקים. מה שקצת פרספקטיבה סינית יכולה לעשות למשהו אובייקטיבי כמו מרחק!

אני חוזרת לסין, אהובתי, כשעל ציפורניי לק, אחרי שנים שסירבתי לצבוע. זה מרגיש מוזר, וכמובן שאוריד את זה כשאגיע הבייתה, אבל בינתיים אני מרגישה כמו אשה ולא כמו בחורה בת 28.

לתשומת לב הקורא ממשפחת העופות, להציע הצעה זה טוב ויפה, להביע דאגה זה מקסים ומחמיא, אבל תוודא שאני חיה אחר כך. לא יפה רק להציע, צריך גם לבדוק שבאמת לא הייתי צריכה להשתמש בהצעה (אחרת, בתור בחורה ממוצעת, אחשוד שהצעת בשביל להציע, ולא בשביל לבצע)... בין כל ענייני יהורם גאון והצונאמי והמשפחה באיתמר אני לא חושבת שהיו מודיעים על בחורה שנמצאה באיזה תעלה במרכז, כשעל גופה סימני אלימות אך מצד שני בכפות ידיה סימני לפיתת שוט... יש לי הרגשה שזה לא ייגמר בגרביים!

טוב, זה הכל לביקור הנוכחי. הפעם הבאה תהיה כנראה באוגוסט, אלא אם אצליח להתגנב בשבועות לכמה ימים...
היו שלום סוטים וסוטות שגולשים כדרך קבע באתר פורנוגרפי.