אדומה

היום יום שלישי ועדיין לא חזרתי לעצמי.
העניין עם האוניברסיטה הוציא אותי מאיפוס ואני לא מצליחה למצוא נקודת אחיזה.
מצד אחד אני נוכחת בכל דבר שאני עושה, מספיקה דברים בעבודה, ממשיכה ללמוד, אולם מצד שני אני מרגישה שאני מרחפת (ולא בקטע טוב), לא באמת משתתפת בדיונים שכוללים אותי או מתנהלים סביבי, לא מעוניינת להביע דעה או לסתור דעה שאינה מקובלת עליי.

מה קרה לי? למה פתאום אני חושבת להקדים את ניו יורק? למה אני לא חושבת שאין מצב, שאני אלחם על זה!
אם אחכה שנה אאבד שנה מהחיים האישיים שלי. למרות שאני מקדישה יותר תשומת לב לגברים סביבי (לא בעבודה כמובן), אני לא יודעת אם בא לי להיכנס לזה, למרדף הזה שבו אני המחזרת. אני נהנית מזה ובד"כ זה גם מצחיק אותי אבל עכשיו אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.

אולי כי עניין הקבלה הזה כבר לא תלוי בי, אני כבר לא אוכל להגיע מוכנה לראיון הזה, כמו שהגיעו אליו האחרים. הרי אני חשבתי שהוא במאי, שיש לי זמן. עכשיו אני מרגישה מטומטמת, חסרת אחריות כלפי עצמי. איך נתתי לעבודה להשתלט לי על החיים, איך לא הקפדתי להפריד? האם הייתי מצליחה לעשות את זה בכלל? אולי לא הייתי צריכה לקבל את ההצעה הזאת, שהקלה עליי מצד אחד אולם פגמה בתכניותיי מצד שני...

אבל "אולי" לחוד ו"מציאות" לחוד. אני חושבת שאני צריכה עכשיו מישהו לצידי שישמור עליי מעצמי קצת. בד"כ כשאני הולכת עם מישהו ברחוב אני לא שמה לב למכוניות והרבה פעמים האדם לצידי מזיז אותי אחורה מהכביש. אולם עכשיו אני הולכת לבד ועדיין לא בדיוק תופסת את הסביבה. קיימת תחושת מציאות מעוותת מעט. נראה לי שנתקעתי בתחושה החזקה הזו מיום שבת, שבה אני צפה לי ולא מצליחה לחזור לקרקע כמו שצריך.

טוב, אני אתן לזה עוד יום יומיים להירגע לבד ואם זה לא יקרה אז אני אצטרך להתחיל להשתלט על זה באמצעים ממשיים.

אולי אני צריכה תופס חלומות שיברור לי את החלומות הרעים שפוקדים אותי, בהם אני מעשנת על מנת להשתחרר מהמתח. מי שמכיר אותי יודע שאני לא סובלת סיגריות ולא מוכנה להיות בסביבת מעשנים. באחת הפעמים הגיע אליי בחור כשהוא מסריח מסיגריות ונשלח הבייתה אחר כבוד, למרות שמאוד הייתי צריכה להשתחרר בעזרת לשונו המוכשרת. משום מה תת המודע שלי תופס סיגריה בתור אמצעי להשתחרר, מתוחכם מצידו...

טוב, אני חייבת מקלחת וארוחת בוקר. בתקווה שלא אדרס או אפול לתוך בור היום.
צינית.